משיבת נפש חלק א סה

הוחזקו שני יוסף בן שמעון דלא חיישינן לאחר. ודמי להאי דאיתא ביבמות (דף קט"ו ע"ב) ביצחק ריש גלותא דאזיל מקורטבה לאספמיא ושכיב דלא חיישינן לתרי יצחק וכתבו התוס' (ד"ה יצחק) אע"ג דשכיחא שיירתא כיון שלא הוחזקו. וא"כ כיון שבפולק זה לא הוחזק הירש זוסמאן שהוא בלשונם בן זוסמאן והוה שמו ושם אביו ולא הוחזקו. בפרט בעלי מלחמות יהודים לא שכיח כ"כ. וא"כ היתה עדותו מספקת לענין שיהיה מל"ת [ולקמן (אות ב') יתבאר מענין ריעותא דטביעה] שהרי לא שאלו לו הישראל רק הוא סיפר מעצמו. ועל הסימנין שאמר אין בם כדי סמיכה דהוה כמו ארוך וגוץ. מ"מ מה שאמר טריבע אויגן אפשר שיהיה קצת סימן אמצעי

אמנם בעדות של הר' יוסף שאמר דאס ווייביל וואס האט איין רייכען ברודער איין קארצרס אונ דיא מוטער איז איין הייבאם אין פראגא. זה ודאי הוה כמו שמו ושם אביו ושם עירו שהרי הזכיר שם אחיה ושם אמו ושם (עירו) [עירה] א"כ אף שלא הזכיר רק שם של בעל העגונה לבדו מ"מ פשיטא שהרי כמזכיר שהיה בעלה של האשה שיש לה אח ואם בפראגא א"כ בודאי עדותו על בעל העגונה שזהו שנטבע במים. ואין לחוש שמא כיון לאדם אחר ששמו הירש והיה לו איזה הכירות עם אשה העגונה וע"ז הוא שמסיח לפי תומו. שהרי האשה אינה יודעת מאיש אחר ששמו הירש והיה חייט שהיה לו כ"כ הכירות עמה עד שיבקש הא"י לבשר לה קורותיו. ומסתמא ודאי לאשת האיש הנ"ל נתכוין להסיח שמת בעלה. וכן משמע בגמרא (דף קכ"א ע"ב) דקאמר ה"ד מסיח לפי תומו כי ההוא דקאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ופירש"י מי מאנשי ביתו של חיואי שכיב חיואי. אלמא לא חיישינן שמא היה לאנשי ביתו הנאבד אז ריעו ומיודעו שנקרא חיואי אלמא לא חיישינן להכי ועיין בק"ע (סי' כ"ח מ"ו רע"ו) וכ"ש בנ"ד שהזכיר שמו ושם מלאכתו וכמסיח לאשה והאשה אינו יודעת משום אדם שהיה לו כ"כ הכירות עמה עד שיחוש דוקא לבשר האשה ולא לאחיה או שאר אנשים לכן ודאי מסיחתו ניכר שכיון לבעל האשה

אלא שיש לפקפק דכיון שחקר על האשה דוקא משמע שמתכוין לבשר לה מיתתו ובמסיח לפי תומו אינו נאמן רק באינו מתכוין אפילו להעיד כדאיתא בגמרא שם (דף קכ"א ע"ב). וא"כ י"ל שסיבת חקרו על האשה דוקא משום שנתכוון להתירה לעלמא וא"כ אין עדותו כלום. מיהו אפשר דבשביל שביקש לספר קורותיו לא מוכח שיהיה נקרא נתכוין להתיר. וכן משמע בגמרא דקאמר אמר ר"י בא לב"ד ואמר איש פלוני מת התירו את אשתו זו נתכוין להתיר מת סתם זו נתכוין לעדות. ואם איתא דאם שאל על האשה נמי מקרי מתכוין להתיר לימא בפשיטות אם שאל על האשה. אלא ודאי משום [הא] לא ימנע מהיות נקרא מסל"ת ועוד דהא כיון שאמר מאן איכא בי חיואי ופירש"י מי מאנשי ביתו של חיואי נימא דמתכוין לאשתו כדאיתא [שבת קי"ח:] לא קראתי לאשתי אשתי רק אשתי ביתי ונימא שמתכוין לאשה שתדע שמותרת להנשא. אלא ודאי לא מקרי מתכוין בשביל כך דאמרינן שאינו רוצה רק לספר דברים אף שבודאי כל א"י יודע שאין אשה בעולת בעל יכולה להנשא לגבר אוחרן אפ"ה לא אמרינן שמתכוין להתיר רק ספור דברים ופטומי מילי בעלמא כדרך שמספרין מה קרה לפלוני ופלוני. וא"כ נראה דעד השני שפיר הוה מסיח לפי תומו [ועיין לקמן סי' כ"ט א"ד]

ועוד דאם בלא סיפר שום דבר רק (אמת) [אמר] שמת חשבינן ליה מסיח לפ"ת ולא אמרינן שאמר כדי שתהא האשה מותרת כ"ש כשסיפר דברים שאין מענין התרת האשה דלא ניחוש שבא להתיר האשה ובאמת שקרא קאמר. דא"כ ל"ל כולי האי ה"ל למימר בפשיטות שמת פלוני אלא מדסיפר מעשה שאינה מצויה כלל ודאי מוכחא מילתא דקושטא קאמר. ואין לך מסל"ת גדול מזה ורגלים לדבר דקושטא קאמר

ותו איכא טעמא. שהרי הראשון שהוא השערזאנד ודאי מסיח לפי תומו היה ח"כ מחזקין דקושטא קאמר רק דניחש שמא היה אחר שאינו בעלה של אשה זו. א"כ השני שאמר שמקרים אלו קרו לבעל העגונה (בא זה ולימד על זה הראשון שהוא בעל העגונה) [שפיר מהימן] שהרי עכ"פ לא שיקר במקרים שהיו אצל איש מלחמה ששמו הירש והטביע עצמו וקברוהו דכ"ז נתברר ממסל"ת הראשון] ומוכח מילתא דקושטא קאמר ולא נתכוין לשקר ומדהא קושטא קאמר הא נמי [שאומר שכ"ז קרה לבעלה דאשה זו] קושטא ובא זה ולימד על הראשון שזה היה בעלה של האשה. וכה"ג מצינו פ' נושאין [יבמות צ"ח.] בת"ח שאמר דבר הלכה אחר מעשה אין שומעין לו ופריך מגר א' שנשא אשה כו' על ספסל זה ישב ר"ע ודרש שני דברים גר נושא אשת אחיו מאמו ואמר ויהי דבר ה' על יונה כו' וקאמר הכא שאני הכא דאמר מילתא אחריתא בהדה ופירש"י ומיגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא דניכרין דברי אמת שביחד קיבלן. א"כ גם כאן יש לחושבו מסיח לפ"ת [והא דמסל"ת א"נ בנתכוון להתיר זה רק ביש לחוש דכל דבריו בשקר]. ולא נאמר דידע שהיה איש אחד שהיה שמו כשם בעלה של זה ואליו קרו מקרים הללו ואומר שזה היה בעלה של זו דכולי האי ודאי לא חיישינן במסיח לפ"ת. דא"כ אין לדבר סוף ונימא שבכונה עשה עצמו מסיח לפ"ת שיאמינו לו אלא פשיטא דלא דייקינן כולי האי

וכן בשילהי יבמות [קכב:] גבי פונדקית פירשו אע"ג דלא הוה ממש מסל"ת דאיכא רגלים לדבר דקושטא היא שהתחילה לבכות חשיב לי' מסל"ת. אף דיש ליתן כמה אמתלאות לבכייתה דשמא פן יעלילו עלי' שהרגתו וכדומה ובאמת הלך לו. א"ו לא דייקינן כולי האי. וא"כ נראה דשפיר חשיב מסל"ת

והנה אם היהודים קראו מה שכתוב בפנקס של אנשי מלחמה אם היו קורין כל הפנקס ולא נמצא רק זה הנקרא הירש זוסמאן ראדעם פון ווענגרוב וידוע שבעלה של העגונה כך שמו ולא נמצא יותר בכל הפולק. א"כ שוב לא היה להסתפק באחר שהרי אין כאן רק א'. ועל מ"ש בפנקס שלהם יש לסמוך במידי דלא שייך דעבדי לאחזוקי וכו' כמ"ש בפ' כל הגט (כ"ח:) גבי קומנטריסין דבמילתא דלא שייכי בה מהימני. אלא דמסתמא לא קראו כל הבוכר. גם צריך חקירה כי בעדותו של ר' יונה כתוב מארעק הירש זוסמאן ובעדותו של ר' יהודה צבי אינו כתוב מארעק ואם יהיה העדות נכונה נראה דשפיר הוה מסיח לפי תומו. אח"כ נודע לי כי מארעק הוא שינוי שמו אם כן אין ריעותא מזה

ב) יש ריעותא בעדות זה לפי שנודע דעת הרז"ה והרא"ש פ' האשה שלום והוא מן הש"ס שם (קט"ו:) דמים כמלחמה דמי ומסיק עובדא דשני ת"ח מיירי באסקינהו קמן וחזינהו לאלתר ויהבי סימנים. משמע דתרתי בעינן אפילו בחזינהו לאלתר בעינן סימנים. והרי"ף פשיט לה מההוא דדיגלת דסגי בלא סימנין. והרז"ה והרא"ש מחלקין דכשראה הטביעה אינו נאמן בלא סימנים אפילו ראוהו לאלתר. אף דרחוק לומר שאותו שהסיח ראה הטביעה דכיון שאיבד עצמו לדעת מפחד עונש אין דרך שיעשה מעשה זה במקום רואים כי אם יצילוהו יגדל ענשו כפי נימוס ודינא דמלכותא. מ"מ אפשר שאחר שחיפשו אותו ולא מצאוהו יצא הקול שנטבע וא"כ לא מהני ט"ע דידהו בלא סימנין. מיהו גם זה אינו חדא דכבר כתבתי בתשוב' [עי' לעיל סי' כ"ו אות א'] דבידע גם הרא"ש מודה דלא חיישינן לבדדמי. ועוד שהרי דעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א ס"ל דאפילו ראה הטביעה נאמן בחזיוה בשעתי'. וכן נראה דעת הרמב"ם (פי"ג מגירושין הלכה כ"ב) שכתב בטבע במים מעידין עליו ולא חילק כלל בין מי שראה הטביעה שלא יועיל טב"ע. ובודאי בשיטת הרי"ף רבו קאי שדחה הסוגיא דס"ל דבעינן חזינהו לאלתר וגם סימנין שהרי לא הביאה הך דבעינן חזינהו לאלתר וגם סימנין. ותימא על פסקי מהרא"י שביקש לצדד שגם הרמב"ם מחלק בין ראה הטביעה שא"כ מנ"ל לדחות הסוגיא דפ' האשה שלום וה"ל להביא דבראה הטביעה בעינן נמי סימנים א"ו הרמב"ם אינו מחלק בכך. וגם מסתמא לא חיישינן שנודע הטביעה מעיקרא. ועוד שהרי בהגמי"י (רפי"ג מגירושין) כתב דבמסיח לפ"ת לא חיישינן לבדדמי. וא"כ ליכא למיחש כלל לבדדמי: