משיבת נפש חלק א סב

מהר"ם פדוואה דבבגדים לא חיישינן לבדדמי. כ"ז כתבתי להתלמד במקום אחר ורבים ישתו לא לימא. אבל בנ"ד שיש שני עדים על הכרת הבגדים בט"ע לא חיישינן לבדדמי. דדוקא בגוף שעשיי להשתנות ולא ימנע מהיות איזה שינוי ונפוח בשהה לאחר מותו וכ"כ בחמ"ח (בסעיף כ"ו ס"ק מ"ח) דכל זמן שאינו מתקלקלת צורתו ונרקב [מעידין עליו] אבל בשביל שבמים לא חיישינן שנשתנה כ"כ וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג מגירושין דין כ"ב) שכתב אם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה משמע דכשהוא במים אפילו נתפח מעידין עליו שהרי נשתנה משמע כ"כ וכ"כ בלח"מ

ועיין בכ"מ הביא דברי הר"ן שהיתה גרסתו ברמב"ם כ"ד שעות וכתב שט"ס הוא והנוסחא אמיתית (י"ב) שעות (וכתב שהטעם שכ' רבינו אם שהה שעות משום דאמרינן בגמרא חזיוה בשעתי' משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שני' דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן לה] ע"ש. ואינני כדאי לדבר נגד הר"ן אבל לא ידעתי מנ"ל שט"ס הוא דבגמרא איתא חזיוה בשעתי' ואפשר שמפרש הרמב"ם בשעתי' היינו אותו מע"ל ולשון בשעתי' אינו מיוחד על שעה דוקא. שמצינו חביבה מצוה בשעתה וכן כסעודת שלמה בשעתו היינו זמן מרובה. וכן מרגלא בפומי דאינשי על בשר ששהה ג' ימים שהוא שעה ראשונה או שעה שלישית. ואולי הרמב"ם לגודל בקיאותו בלשון ראה שבשעה היינו באותו שעה עד אותו שעה והיינו דקאמר אבל אשתהי לשעה אחרת מאותו שעה שנמצא. והיינו מעת. שקרוי בלשון חז"ל על כ"ד שעה מעת לעת. היינו מאותה שעה עד אותה שעה שלמחר. והרי גם להרשב"א והר"ן אתה צריך ליתן גבול לשעות זמניות [שהוא א' מכ"ד למעל"ע] וזה לא מצינו. כי לפעמים שעה נקרא על רגע כמו יש קונה עולמו בשעה אחת ובמקום שהוזבר שעה הוא זמניות [לפי ענין היום] כמו אוכלין כל ארבע וזה לא שייך בנטבע. וכן בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אינו אפילו אחד מכ"ד. ורבים ככה. וא"כ גבול שעה זמניות מנ"ל שהוא אחד מכ"ד ליום לכן ס"ל להרמב"ם דקאמר הכי הנ"מ דחזוי' בשעתי' אבל אשתהי היינו משעה לשעה והיינו מעל"ע דאל"כ אין גבול לשהי'. וגם בסמ"ק כתב כ"ד שעות

וגם במה שנראה מדברי הרמב"ם דדוקא בנתפח אין מעידין השיג עליו הרשב"א [והובא במ"מ שם] מדקאמר אבל אשתהי מתפח תפח והל"ל אבל אשתהי ונתפח. גם זה ל"ק לענ"ד דודאי דברי הרשב"א דחוקים לומר שנתפח ואינו ניכר [תפיחותו]. ונראה דקמ"ל סתמא מתפח תפח ונ"מ אם העיד עליו שראה לאחר שהועלה מן המים אחר מע"ל (קאמר) [ואמר[ שהכירו כל זמן שלא העיד בפירוש שלא נתפח אין סומכין עלי] וכן אם א"י הסיח לפי תומו שראה לפלוני אחר ששהה אין סומכין עליו דאמרינן דמסתמא תפח. [אבל כשרואין דלא נתפח י"ל דמעידין גם באשתהה]. והנה לפמ"ש דגם במים אע"פ שתפח מעידין עליו א"כ מ"ש הרמב"ם ונתפח היינו שנתפח יותר מדאי וכן מורה לשון שהרי נשתנה

והנה הלח"מ תמה על הרמב"ם למה לא חילק בין איכא מכה דאין מעידין עליו דמיא מרזו מכה כדאמרינן בגמרא. ותירץ דסמך על מ"ש מן הארכובה ולמעלה תנשא ואמאי תנשא כשהוא מן הארכובה ולמעלה אע"כ מיא מרזו מכה. ודבריו תמוהים דהא דמיא מרזו אמרינן אהא דפריך לרשב"א דס"ל מן הארכובה ולמעלה למה תנשא דס"ל בנחתכה רגלי' מן הארכובה ולמעלה יכולה לכוות ולחיות. אבל הרמב"ם דפסק דלא כרשב"א וכן פסקו כל הפוסקים א"כ אפילו בלא טעמא דמרזו מכה נמי תנשא רק בסכין מלובנת אמרינן בגמרא דאין מעידין ובמים ודאי לא שייך כן אפילו לא מרזו מכה וגם סכין מלובנת לא הביא הרמב"ם. לכן נראה לענ"ד דהרמב"ם מפרש דהכי פריך דאיך אתה אומר להעדיף המים מיבשה שלא ישתנה אפילו אחר ג' ימים הא מרזו מכה ומשני באיכא מכה מרזו מכה והיינו מקום המכה הוא שמכאיבין יותר אבל שלא במקום מכה אמרינן דצמתי א"כ לא הוצרך להביא זה דודאי במקום מכה וחבלה אי אפשר להכיר צורתו שהרי הוכה ונפצע רק מן השלם שסביב המכה וע"ז שפיר אמרינן שהמקום השלם נצמת ואינו משתנה ועל מקום המכה אי אפשר להעיד שהרי נשתנה שם. ועפ"ז נראה ליישב דברי הטור שכתב אין מעידין אלא תוך ג' ימים ובמים מעידין אם אין בו מכה וקשה אם אין חבול בפניו מעידין אפילו ביבשה וכן הקשה בב"ש (ס"ק פא) בשם רשד"ם. ולפ"ז נראה דיש חילוק אם יש מכה במים היינו כל מקום פרצוף או אפילו קצתו ולא נשאר שיעור להכרה בלא מקום המכה אמרינן ניהו דמקום המכה אין להכיר מ"מ שאר מקומות מן הפרצוף ניכרין וסגי להכירו על ידן דשאר מקומות לא נשתנו אבל ביבשה אפילו חבלה במקצת מן הפרצוף אמרינן כיון שאין הפרצוף בשלימות משתנה הכל משא"כ מיא דצמתי יוכל להעיד על הנשאר מן הפרצוף אם יש בו כדי הכרה

ו) ולכאורה הי' נ"ל עוד צידוד קולא והוא לפמ"ש הריב"ש והובא בכ"מ פי"ג הכ"ב מגירושין] שי"ל דהא דבמיא ואשתהי אין מעידין עליו היינו באשתהי ג' ימים מיום שמת דומיא דיבשה אלא באשתהי אבדה המעלה שבמים דצמתי אבל תוך ג' ימים לעולם מעידין עליו. אף שכתב הריב"ש שאין להקל בכך מ"מ אפשר שיהיה סניף. והשתא בנ"ד שנמצא אף שנמצא אחר יו"ד ימים מ"מ לדעת הפוסקים להקל בספק תוך ג' ימים דא"כ ממה נפשך מותרת אם הוא זה שנטבע הרי מת ואפילו [נימא] שהנטבע לפנינו עלה וזה הנמצא אינו זה שטבע מ"מ כיון שאתה מחזיקו לתוך ג' ימים א"כ בודאי הוא זה בעל העגונה שאפילו עלה בודאי ליבשה ומוצאין אותו אח"כ היה מחזיקין אותו תוך ג' ימים. אלא דקשה לפ"ז הך דשני ת"ח דמוקי לה באסקינהו תמן וחזינהו לאלתר ואי לאו לאלתר לא מהני. וקשה ג"כ ממ"נ שכתבתי הא מחזיקין לתוך ג' ימים. והריב"ש לשיטתי' אזיל דס"ל בתוך ג' ימים ספיקו להחמיר אבל אי אמרינן ספיקו להקל מוכח דבמים אפילו תוך ג' ימים אי אשתהי אין מעידין עליו. ומ"מ יש לדחות ולומר דשם היו בספינה הרבה בני אדם וידוע זמן טביעת הספינה שכבר היה אחר ג' ימים אלא שיש לחוש שאחרים הם

ז) ועתה נבאר היתר טביעת עין דבגדים בענין חשש שאלה הנה הרב רמ"א (בסל"ב) הביא בנטבע בבגדים והיה סימן מובהק בבגדים לא חיישינן לשאלה ובחמ"ח פקפק שמא יצא לחוץ והשאיל בגדיו לאחר וזהו שנמצא. ולענ"ד ליכא למיחש כולי האי לשאלה ואבאר דלכאורה הוה קשיא לי בהך דיבמות (דף קט"ו ע"ב) בשני ת"ח שהתיר רבי נשותיהן ומוקי באסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים ול"ל כולי האי אפילו בלא שום הכרה היה לו להתירן דהא בפסחים (דף י' ע"א) בעל ובדק ואשכח פלוגתא דר' ורבנן דר' ס"ל בשדה שאבד בה קבר דר' ס"ל בנמצא בה קבר טהור דאמרינן זו שאבד הוא רשב"ג אמר תבדוק השדה כולה. וא"כ תיקשי לרבי (לשיטתי') נימא דהני שני ת"ח שנאבדו הוא שנמצאו ואפילו לא חזינהו לאלתר. ומצאתי בנ"ב (סי' מ"ו) שדיבר מזה וכתב בהך היו הרבה אנשים בספינה. אלא דכתב דדוקא על האדם שנכנס מקילין דיש לאדם חזקת טהרה אבל לא באשה דבחזקת אשת איש קאי. ולענ"ד ליתא דהא פליגי בשדה ומשמע אפילו בימות הגשמים ובקעה בימות הגשמים רשות יחיד גם לטומאה כדאיתא (בפ"ו דטהרות מ"ז) וברשות יחיד לא מהני חזקת היתר. וא"כ אם נדמה להתם א"כ לרבי כל שנטבע אדם יחידי ואח"כ נמצא לא נצטרך להכרה כלל דאמרינן הוא שטבע הוא שנמצא והא ודאי ליתא דא"כ הא דפריך (דף קכ"א.) מהך דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא. נימא כיון דזה טבע ונפל למים אמרינן שזה שנמצא. מיהו זה יש לדחות דשם לא נודע טביעת בעל האשה כלל כדפרישית לעיל (אות ב' ד"ה ועוד). מ"מ קולא יתירה הוא

לכן נראה דבודאי במים שכיחי נטבעים כי זה הים גדול ורחב ידים והזמן עלול לפגעים וכל הדרכים בחזקת סכנה ויש לחוש שזה שנמצא אחר הוא. אע"ג דמשמע בבכורות (דף כ"ה ע"ב) דרבי ס"ל אפילו בשדה דדרכה למוקבר ואפ"ה תלינן שזה