משיבת נפש חלק א סא

דליתא דא"כ אין סתירה מן הסוגיא דפ' האשה שהלכה שהרי גם הך דדיגלת איירי בסימנין וט"ע לאלתר וא"כ מוכח עובדי דדיגלת דאפילו באינו שלם בלא אשתהי מתירין. וזו קושי' גדולה עד שחשבתי בתחילת העיון דלית נגר דיפרקינה

ד) ואחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים רבינו הטור איך שראה מדברי אביו הרא"ש ז"ל (דבר"פ האשה שהלכה) נראה שדברי ר"ת היו מפוקפקים בידו שהרי כתב ולמאי דפרישית דאיירי בראו הטביעה ניחא. משום שלפ"ז א"צ לחילוקו של ר"ת. וקשה כיון דבמשנה דאין מעידין הביא דברי ר"ת בפשיטות א"כ מאי ניחא לי' טפי בזה. ואי משום דניחא לי' בהא כדי לאוקמה מעשה דב' ת"ח בנמצאו שלימים הא ע"כ לר"ת ההיא דדיגלת ע"כ באין שלימים א"כ גם הך דשני ת"ח מצי לאוקמה באין שלימים. ואף די"ל דבשלמא מעשה דדיגלת י"ל דקים לה לסתמא דגמרא דהכי הוו אבל מעשה דב' ת"ח שהיה בימי רבי ומעיקרא ס"ד שלא ראום אחר ההעלאה א"כ רחוק לאוקמה דבעי לתרץ אפילו שלא נמצאו שלימים וזה יש לו פצים ג"כ. מ"מ נראה דהטור ס"ל דהרא"ש לא הביא דברי ר"ת להלכה אף שקצת רחוק לאוקמי עובדי דכרמי ודיגלת בלא נמצאו שלימים אלא משום דס"ל כמ"ש הריטב"א דהכרה דרבנן ומן התורה לא חיישינן לנשתנה כלל וכבר הבאתי ראי' לדבריו בתשובה אחרת אין להאריך כאן להכפיל הדברים. וכן הדבר מובן מעצמו כמ"ש הרא"ש שפשוט שאינו משתנה כ"כ שידמה לאחר. לכן סמך על ר"ת במילתא דרבנן. וגם מהא גופיה דחשש נשתנה אינו מן התורה שהרי המוחש לא יכזיב שאינו משתנה כ"כ. מיהו אין זו ראיה מוכרחת רק על דאין לחוש מן התורה לנשתנה. אבל [אי] נימא שחומרא דרבנן לחוש לנשתנה אין ראיה ממה שאינו משתנה די"ל דמ"מ גזרו רבנן אפילו שיהיה בדרך רחוקה להחמיר באשת איש. עכ"פ ס"ל להרא"ש כיון דליכא חששא דאורייתא כדאי ר"ת לסמוך עליו ולסבול הדוחק שמוכרח לפרש עובדי דכרמי ודיגלת בלא נמצא שלם וכמ"ש ר"ת בספר הישר בהדיא. אבל היכא דאיכא חששא דאורייתא לא תפסינן דברי ר"ת בהחלט. נמצא לפ"ז בנמצא שלם שלכל היותר אין כאן אלא חששא דרבנן אפילו לא תפסינן פיר"ת שפיר סמכינן עלי' להקל. אבל בהא דאינו שלם לא תפסינן להקל כולי האי להתיר בלא סימנין כיון דבסוגיא (דפ' האשה שהלכה) משמע דבעי נמי סימנים. ושמא בלא סימנין אפילו בלא אשתהי אסור מן התורה אינו שלם. וסתירות הסוגיות מתפרש עד"ז (דבפ' האשה) איירי בלא נמצאו שלימים בעינן נמי סימנין והך דדיגלת איירי בנמצא שלימים ואפ"ה בעינן לאלתר. וניהו דבדרבנן סמכינן אפיר"ת היכא שנצמח מזה חשש דאורייתא חיישינן לי' דשמא אפי' בנמצאו שלימים חיישינן מדרבנן באשתהי. ובזה כל דברי הטור נכונים וישרים דרכיו

וממוצא דבר אתה למד דגם להרא"ש והטור פשיטא להו דחשש נשתנה אינו רק מדרבנן וכדעת הריטב"א שמביא נ"י במשנה דאין מעידין וא"כ אין ספיקו של הרשב"א מוציא מידי ודאי של הרא"ש והטור. הגם הלום ראיתי להריב"ש בתשובותיו (סי' שע"ט) דפשיטא לי' דהך דאין מעידין מן התורה הוא וראיתו דומיא דאין מעידין עד שתצא נפשו דהוא מן התורה ואפילו במגוייד ע"כ מן התורה וראי' מדפריך (קכ:) למימרא דמגייד חי ורמינהו כו' ומוקי כרשב"א דס"ל יכול לכוות ולחיות ופריך והא מדקתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא ומאי קושיא דילמא במים שאל"ס דרבנן גם רשב"א מודה דמן הארכובה ולמעלה תנשא ולא חשש אלא בדאורייתא. אע"כ כיון דיכול לכוות ולחיות דינא דאורייתא קאמר ואין עדות כלל ואפילו בדרבנן לא מקלינן ומזה דייק דאם נשאת תצא. ובאמת יש לדחות לפי דברי הריב"ש גופי' באותה תשובה דהא דמים שאל"ס דרבנן היינו בשהה כדי שתצא נפשו וא"כ כיון דבמשנה (דף קכ"א.) הכי איתא מעשה בסומא כו' ושהו כדי שתצא נפשו כו' ומעשה בעסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו. ולא זכר כלל ששהה כדי שתצא נפשו א"כ משמע דאפילו בלא שהו מתירין. וגם בלא"ה אין זו דיוק לע"ד דאין זו מדת חכמים לחלק בענין זה אם אינו טריפה

וגם במאי דפשיטא לי' לריב"ש בהא דנפל לגוב אריות דאפילו נשאת תצא. הנה מצאנו מפורש ברמב"ם (פ"ז מה' נחלות) בנפל לגוב אריות ונמרים אם אבד זכרו יורדין לנחלה שלא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת ע"כ ואין ספק שנעלמו מן הריב"ש דברי הרמב"ם הללו. ודוחק לומר דמחלק בין אבד זכרו דמדברי הריב"ש משמע שאין כאן עדות כלל וגם לא כתב הרמב"ם אבד זכרו רק משום נחלה. וכן סיים הרמב"ם וכן אם העידו בדברים שחזקתן למיתה כו' הרי דקרו לדברים אלו שחזקתן למיתה גם בתוס' (דף קכא. ד"ה ולא) כתבו בהדיא במים שאל"ס דלא תנשא לכתחילה כמו ברוב גוססין דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן מתין ע"כ. הרי דפשיטא להתוס' בגוסס דדמי למים שאל"ס אף דאין מעידין על הגוסס. וא"כ דייק איפכא להרמב"ם והתוס' הך דאין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד וצלוב היינו מדרבנן וא"כ משמע דכולהי דרבנן גם ג' ימים דרבנן וכבר הבאתי בתשובה אחרת ראי' לזה וא"כ י"ל אשתהי נמי חומרא דרבנן הוא

ומ"ש הריב"ש דבאשה איכא תרתי חזקה חזקת אשת איש וחזקת חי כבר כתבו התו' [כתובות כב: ד"ה הבא] דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת אשת איש ואפילו בב' אומרים נתגרשה איכא דייקא קצת וכ"ש במיתה גם הארכתי במקום אחר ואין להאריך כאן

עכ"פ עלה בידינו שלדעת הרא"ש והתו' והטור וכבר הביא בחמ"ח בתשובה (שבס"ק נ"ה) כמה פוסקים דמסכימים עם ר"ת ופסקו כוותי' ולדידהו בנ"ד שנמצא שלם והוכר משני עדים איתתא זו שרי'. אלא שכמה פוסקים מחמירין כמו שהביא בחמ"ח שם ואין להאריך במנינם כי רבותא למיחשב גברי. ולזה נשית ידינו על הכרת המלבושים

ה) ועתה נבאר הצד השני להיתר במה שהכירו הבגדים בטב"ע ונבאר ג"כ בשני הפרטים אם לא היה רק אחד שהכיר הבגדים כבר בררנו דבלא ראה הטביעה אע"ג דידע לא חיישינן דאמר בדדמי. ואפילו בראה הטביעה נראה דעת מהר"ם פדוואה (בסי' ל"ו) דבבגדים לא חיישינן לבדדמי ולכאורה הוה קשיא לי כיון דבראה הטביעה חיישינן לומר בדדמי על הכרת הגוף גם בבגדים היה נראה לחוש לבדדמי. וכן מצאתי שגם הגאון נ"ב הרגיש בזה

אמנם לפענ"ד דברי מהר"ם פדוואה נכונים והוא ע"פ מ"ש בתשובה ליישב מה שפירש"י (דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים) ופירש"י דלכך צריך סימנים שהמים משנים צורת הפנים והתוספות הקשו עליו דאמרינן דמיא מצמת צמתי. וכתבנו ליישב [עי' לעיל סי' כב א"ב ד"ה ובזו] דודאי לא שייך בדדמי אם אין כאן שום שינוי איך נאמר שיטעה במראה ראובן שהוא שמעון אבל לפי שהמים משנים צורת הפנים ואית ביה שינוי יש לחוש שטעות הוא בידם. והא דאמרינן דמיא מצמת צמתי היינו משום שהמים צומתין ואינו משתנה כ"כ עד שלא יוכר בינו לזולתו אבל אם לא היה המים גורמין שום שינוי לא הוה שייך בדדמי. וגם התוס' אפשר דמודו דודאי אדם יש לחוש טפי שכל מת משתנה קצת כדאמרינן [במס' ע"ז כ:] ממנה מת ממנה פניו מוריקות אלא שתפסו על לשון רש"י דמשמע להו שהמים גורמין שינוי וא"כ צדקו דברי מהר"ם דבהכרת בגדים לא חיישינן לבדדמי. וכן משמע מהא דב"מ (דף כג:) בכלים ששבעתן עין מהדרינן לצורבא מרבנן בט"ע ולרבנן אפילו לא שבעתן עין מהדרינן. וברמב"ם וש"ע ח"מ (סי' רסב סכ"א) בכלים ששבעתן העין חייב להכריז אי אמרינן דבגדים וכלים נמי שייך בהו בדדמי איך מהדרינן הא ודאי הוא יודע שאבד כלי מ"מ שמא זה אינו שלו ומתוך שיודע שאבד אומר בדדמי א"ו בכלים ובגדים לא חיישינן לטעות לבדדמי. ואין לומר דדוקא בת"ח קאמר דמהני טב"ע דדייק טפי. דכבר כתבו התוספות ב"מ (דף יט. ד"ה אבל) ובגיטין (דף כז ע"ב ד"ה ודוקא) דגם ע"ה אית לי' ט"ע רק דמחשדינן לי' דמשקר אבל בעדות אשה כלום חילקו בין חבר לע"ה. א"כ נראה כדברי