משיבת נפש חלק א נט

סביבותיו שלא עלה דאם איתא דמיד שנפל למים חשבינן ליה בחזקת שמת לא היו חכמים מחמירין בשהה כדי שתצא נפשו אלא מדגזרו (אפילו) במים שאל"ס אפילו בשהה [מוכח דבלא שהה מה"ת אסורה] א"כ כפי הפשוט דאיירי בלא שהה ודאי אפילו בת"ח אין להתיר. ע"כ אתה דן עליהם שמצד ההעלאה התירום אם כן י"ל דההעלאה היתה באופן דקאמר בש"ס

וגדולה מזו צריכין אנו לומר דקשה טפי [לפמ"ש] התוס' (שם ע"ב ד"ה וקאמרי) פי' רבינו חננאל וכו' ותימא איך משיאין נשי אנשים שטבעו בטב"ע ושמא איירי שנשחתה קצת צורת פניהם עכ"ל. וא"כ קשיא טפי ל"ל לדחוק לומר דאסקינהו ויהבי סימנין לוקמה בפשיטות דמיירי באסקינהו קמן ולא נשחתה צורת פניהם. וע"כ לומר דהדוחה דוחה שיהיה המציאות אפילו בלא נמצאו שלימים. וכמו כן קשה לפי התוס' [בדיבור הקדום בתי' ב' שם] למה לאוקמה בחזינהו לאלתר לוקמה בסימנין מובהקין ביותר לחוד וא"צ חזינהו לאלתר וכמ"ש רמ"א (בסעיף כ"ו). אע"כ חדא מינייהו נקט דאפילו בסימנין שאין מובהקין כיון דאיכא נמי טביעת עינא וכמו שבארתי בתשובה אחרת: וצ"ע להך תירוצא דמוקי התוס' שם [בתי' הא'] דמיירי בסימנין מובהקין ביותר א"כ קשה ל"ל חזינהו לאלתר. ובב"ש (ס"ק פ"ג) כתב שהם שני תירוצים בגמרא וכמ"ש במרדכי ומהני הן ט"ע או סימנין מובהקין. ולכאורה תימא דאי כוונת התוס' כן מה מקום לתמיהתן איך מתירין בט"ע בלא שום סימן הא כן הוא ע"פ ההלכה. ונראה דהב"ש מפרש דתמיהת התוס' לפיר"ח שסובר דתרתי בעינן א"כ ע"כ לא איירי בסימנין מובהקין ביותר [ובע"כ לא ס"ל כתי' א'] ולא סגי בט"ע לחודיה. ותירצו התוס' שגם ר"ח מודה (לתירוץ הא' בדינו דמהני ט"ע לחוד רק הגמ' והר"ח מיירי] כשנשחתה צורת פניהם ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה וזהו ודאי (הפסד) שאינו דומה הכרת פנים כשהוא מצורף לכל הגוף (ולא) [כמו בלא] נשאר רק פרצוף פנים לחוד וכבר ראיתי מי שנשתבש בזה וכבר בארתי בתשובה אחרת ביאור דברי ר"ח. ולפ"ז לחד תירוצא גם לאלתר נאמנים על צורת פנים אפילו ראו הטביעה

ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"א שכתב לענין קברתיו דטעמא משום בדדמי דמשעה שידעה שטבע או שירד במלחמה סומך על הדמיון ומעיד ומזה הביא ראיה דגם לפי שיטת הרא"ש ראה וידע שוין ע"ש. ואני אומר חילוף פירושים יש בכאן שזהו בעצמו השגת בעל המאור על הרי"ף שמצריך שיאמר קברתיו מטעם דמים כמלחמה דמי וס"ל דנפשטה הבעי' מהך דדיגלת דגם במים סמכינן אט"ע בלאלתר דלהכרת טב"ע לא חיישינן לטעות וא"צ סימנין. והרא"ש [והרז"ה] ס"ל דבראה הטביעה חיישינן גם לטעות בהכרה. וזהו עצמה השגת הרמב"ן במלחמות על בעל המאור כיון דטעמא משום לא דייקא א"כ אפילו לא ראה הטביעה כשהאשה חוקרת ונודע לה הטביעה לא תידוק עוד. ובאמת אין זו השגה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דודאי הא דחיישינן שיאמרו בדדמי על הכרת הפרצוף חששא רחוקה היא דהא להרי"ף דפשיט מהך דטבע דדיגלת ולא חיישינן להכרה בדדמי ומכל מקום במלחמה בעינן קברתיו דזה ודאי יש לחוש שלא מת ממש. אבל הך חששא דטעות בהכרה חדושא הוא ודי בזה לחוש בראה הטביעה ממש ולא בידע. ויש ליתן קצת טעם לדבר דבראה הטביעה י"ל שמדמה לפי ענין ראייתו בטביעה שצלל במים אדירים שאי אפשר לו לעלות עוד וא"כ לפי דמיונו שמת בעלה של זו העגונה אם כן אינו מדקדק עוד בטב"ע בנמצא וסובר דמסתמא הוא זה אבל מידיעה לא יתאמת לו כ"כ שהיה בענין שאין חשש שיעלה לכן מדקדק יותר בטב"ע שאין בירור לו כ"כ שמת בטביעה בבירור כמו שמתברר לרואה הטביעה וטרח להציל ולא הציל עצמו. ולפי שבלא"ה חששא רחוקה היא שיטעה בטביעת עין של הנמצא די להחמיר לרואה הטביעה ממת. אבל אם מעיד שמת בטביעה שיש חשש על עיקר המיתה שלא מת כלל אפילו בידיעה חיישינן לבדדמי

ונראה דיש להוכיח כן מדברי הרא"ש גופי' שכתב ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרת כו' ואפשר דמיירי כשלא נמצא הגוף שלם כו' ולמאי דפרישית שיש חילוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא ע"כ. וקשה מאי ניחא דקאמר הא לתירוץ הראשון בנמצא הגוף שלם מתירין אפילו יודעין מהטביעה שהרי רוב טביעות ע"י ספינה שנשברה או שאר מקרים ששכיחום במקום רואים וע"י קול שעבר בדרך נהר וכדומה וא"כ רובא מקרי ידעו הטביעה וא"כ לא היה היתר לנשים אלו רק בלא נשמע מן הטביעה כלל וא"כ מאי ניחותא. אלא ודאי לא חיישינן לבדדמי רק לזה עצמו שראה הטביעה אם כן שפיר מתירין ע"י אחרים שלא ראו הטביעה דזה לא שכיח דמתרמי שאותו שראה הטביעה הוא שראה ההעלאה ואין זולתו דלא שכיח וליכא מנהג בכה"ג. אבל כשתמצי לומר כששמע מן הטביעה נמי אין מתירין א"כ תמה על עצמך איך נימא דהמנהג דוקא להתיר נשי נטבעים שלא נשמע קול הטביעה דוקא והדברים מוכרחים לפענ"ד

ועוד נ"ל ראי' מהא דאיתא שם ביבמות (דף קכ"א) דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה אבי הדיא כו' ההוא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשיבסתנא ואנסבי' רבא לדביתהו אפומא דששבוני לבתר ה' יומי. וקשה איך נודע הזמן מסויים של הטביעה עד שמייחד היום שהיה לבתר ה' או ג' יומי דאם נודע הטביעה שוב אין ע"א נאמן. שהרי זו עיקר ראיית הרי"ף דלא חיישינן לבדדמי וע"ז מחלק הרז"ה והרא"ש דבלא ראה הטביעה לא חיישינן לבדדמי. וא"כ ע"כ שם בלא ראה הטביעה איירי וא"כ גבול ה' ימים או ג' מאין נודע הזמן שטבע. א"ו איירי שנודע שטבע במים ומצאוהו אחר ה' ימים. א"כ גם מזה מוכח אע"ג דנודע הטביעה לא חיישינן לבדדמי. וא"כ נראה עיקר כדברי הצ"ץ דדוקא בראה קאמרי חיישינן לבדדמי

ב) והנה כבר כתבתי דבנ"ד אין נ"מ בזה שהרי יש שני עדים ולא חיישינן בדדמי וא"כ היתה מותרת ע"פ עדים לחוד לדעת הטור דבנמצא שלם ולא ראה הטביעה אפי' אשתהי מעידין עליו. וכבר נודע ששלימים וכן רבים מגדולים עולם צרפו דעת הטור וסמכו עליו עיין בחמ"ח (ס"ק נ"ה בתשובה) שגאוני עולם סמכו על הטור בזה. ולהיות שראיתי כי בתשובת נודע ביהודה (סי' כח) בנה דייק ושפך סוללה על דברי הטור וחשבו בגדר הדחי' וראייתו דמדיגלת מוכח דאיירי בלא ראה הטביעה ואפ"ה בעינן לאלתר

ולמען כבוד רבינו בעל הטור ורבותינו שסמכו עליו לא אחשה עד אברר ויצא כנוגה צדקו של רבינו בעל הטורים. ובמחכ"ת של הגאון נודע ביהודה שתשובה זו כתבה בילדותו ואגב חורפי' העצום לא עיין בה. ותחלה נבאר מה שהקשה הגאון הנ"ל דיש לתמוה תימא רבתא בההוא דדיגלת דקשה למאן דמקיל בספק תוך ג' ימים וא"כ קשה הך דדיגלת דפריך מינה איך התיר לאחר ה' ימים וקשה אם ראו שנטבע זה אם כן מ"מ האשה מותרת ומנפ"ש אם הוא זה הרי מת ואם נימא שאיש אחר הוא הא מחזקינן לי' שנטבע תוך ג' ימים א"כ הרי הוא ניכר ומה יש לחוש בזה. ודחק לישב תמיה זו דמיירי שא' ראה שנטבע א' בסימן מובהק רק שלא הכירו והשושבין הכירו בט"ע ולא ידע הסימן ע"ש שדבריו דחוקים. וגם קשה א"כ מה הוקשה להרז"ה שינוי הסוגית דבדיגלת לא נזכרו סימנין ומאי קושיא דילמא באמת בסימנין איירי והסוגית שוות דגם (בדף קט"ו) בעינן תרתי לאלתר וסימנין ושתי הסוגיות שוות. אע"כ ס"ל כיון שלא נזכרו סימנין מסתמא בלא סימנין איירי. א"כ כ"ש שאין להעמיד מציאות זה הרחוק שכתב הרב כיון שאין רמז מזה בש"ס. ובזה אדחי דברי הב"ש (ס"ק צ) שביקש לפרש דגם הך דדיגלת מפרש הטור בסימנין שאין מובהקין וגם זה אינו דהא עיקר החילוקים הוא מכח שינוי הסוגית דבדיגלת לא נזכרו סימנין ולקמן [אות ג' ד"ה ואי] אבאר מה שהכריחו לב"ש לזה

וכבר עלה בדעתי ליישב תמיהת הרב והוא דבודאי לפי הס"ד דהש"ס דפסק כר"י בן בבא דאין כל המקומות שוות ובמים מותר אפילו אחר שלשה א"כ ודאי בכל מקום מוזהרין על תקנות עגונות ובאם היה מצוי נטבע במים צריך להשהותו