משיבת נפש חלק א נז

לעומקא שפיר נמנין לעצמן רק שמודיע להם הסברא בדרך קצרה כמו בנ"ד יכול להציע לפני הב"ד שיש כאן מים שאל"ס וצירוף סימנין שאינן מובהקין דמביא הב"ש שהוא כסימן מובהק וגם הכרה בטב"ע שהיה שלם לכך דעתי להתיר ותצרפו עמי להתיר

עכ"פ אני במקומי עומד בפרט לענין עדות אשה דסגי במציע להם עיקר אופני ההיתר כדפרישית. ויעיין בנ"ב (ס"ס ל"ג) משמע שא"צ רק רשות ב"ד ולא יותר ולא הזכיר שיראו תשובת המתירין בעינן רק סתם ב"ד של ג'. וע"ע (בסי' מ"ט ונ"א). וכבר הייתי חפץ לעשות רצונו ולצרף אצלי שני לומדים רק שכאן קשה לבא לידי צירוף דרבנן כי הדיינים קבועים טרודים בפרנסתם ולא יטריחו במה שיורו בלא מחיר ומי שאינו קבוע אינו מופנה להעמיק בענין. הגם שהתרתי כה"ג בפראגא אינו רק ע"פ דיינים דשם שכתבתי להם ראשי הדברים שקוטבי ההיתר סובבים עליהם אבל לצרף אצלי מן הנמנע הם

ג) ועתה אשיב ידי על שאר פיקפוקיו כי כבר כתבתי שאין להמצא חומרות חדשות ולא חיישינן לענינים שלא נזכרו בש"ס וכמו שהבאתי מהא דטבע חסא [עי' לעיל סי' כ"ג אות א]. ומעכ"ת כתב לדחות דנאמרו דברי הא"י בקצרה. ובדרך שאדם רוצה לילך כו' מצא און לו מלשון רמ"א בסעיף ל"ד (דיש לחוש] שקרא טביעה למה שנהוג עולם לקרות. ולענ"ד ניהו דצריכים אנו לקבל שהיה בו איזה תוספות כגון שאמר טבע ומת שזה מורה על השהיה כמ"ש הרמב"ם (פי"ג הל' י"ט) ובמ"מ שם שמ"ש טבע ומת היינו לומר ששהה. מ"מ לא נקבל דוחק זה לומר שהיה בו עוד כמה תוספות דברים. ומותבינא תיובתא כלפי שנאוי דהרשב"א דהך דינא דרמ"א הוא מתוך תשובת הרמב"ן (סי' קכ"ח) והיא דהרשב"א והרשב"א גופי' בחידושיו השיג על הרמב"ם שכ' (בדין כ"ה) דבמסיח לפי תומו צריך שיאמר קברתיו ותמה עליו דאיתא בגמרא מאן איכא בי חיואי שכיב חויא מוכח דלא בעינן קברתיו והרי בדין קברתיו אף שנזכר בגמרא בשני מקומות קברתיו לא עלה על דעת הרשב"א כלל לומר שהמעשה בקיצור. גם בנימוקי יוסף כ' שתמהו הרשב"א והריטב"א על הרמב"ם ממעשים אלו וכן הר"ן בתשובה הובא בב"י תופס ג"כ בפשוט ממעשים אלו דלא בעינן קברתיו וכן הוא בתשובות הריב"ש וגם הוכיח מכאן דלא בעי קשר דברים. והיינו דמסתמא לא הוה משמיטין בש"ס הדבר שעיקר ההיתר תלוי בו. ואם בעינן קברתיו שנמצא בגמרא ב' פעמים לא תלו בהשמטה וסמיכה ללמוד סתום מן המפורש כ"ש שאין להוסיף על מעשה הנ"ל דברים שלא נשמעו כלל. הרי כל הנביאים מתנבאים פה אחד שהמעשה כפשוטו ותפסו על הרמב"ם בדרך תמי' כאילו הדבר ממושכלות הראשונות שאין לתפוס רק מה שנאמר בש"ס [ועי' לקמן סי' ל אות א]

ובאמת ברמב"ן לא נאמר (על) כלל טבע ושהה כדי שתצא נפשו רק טבע ושהה. וי"ל דלא אתי אלא לאפוקי אם אמר טבע והלכתי מיד. דודאי אין סברא לומר כל שנופל למים וצפו מים על ראשו והלך הרואה שיהיה בחזקת נטבע וצריך שהיה קצת עכ"פ שיראה לו שאילו היה לו מקום שינצל כבר היה צף ועולה. אבל בשאינו ניצל מיד רחוק הוא שינצל שכל שמשתהה יותר במים מתבלבל יותר ותשש כחו ביותר. אבל אם רואה שירד אדם למים וצפו מים [על] ראשו אינו בחזקת נטבע שהרבה רווח והצלה ישנו לפעמים אבל א"י שבא להודיע כענין שנאמר מאן איכא בי חסא שבא בדרך מהתאוננת שנעדר אדון הבית ולא ישוב וראה את ארץ מולדתו א"כ נראה שהא"י אית לי' אקרובי דעתי' לגבי חסא ובודאי מי שרואה לאוהבו שנטבע ומתבלבל ילך מיד פן ימצא איזה תחבולה להצילו מן המות א"כ כשהודיע שטבע חסא מסתמא שהה לבקש ההצלה וגם רמ"א אפשר שמודה בכה"ג ולא אתי אלא לאפוקי היכא שאימר שטבע ולא שהה או שאין אני בקיאין ליקח אומדי דעת מא"י כפי אקרובי דעתו שביקש הצלה וא"כ א"צ להוסיף דבר כלל אבל אי דייקינן כולי האי להיות גורעין ומוסיפין ודורשין על הדברים שנאמרו בסתם לא ולא נמצא שום ראיה אף מן הראשונים עכ"פ מוכח דלא חיישינן לסברת כ"ת שמא הרף עינו אף שיש לחוש שמא הלך הא"י אחר עוזרין או מצודה וכדומה. אלא ודאי לא חיישינן

ד) מה שהחזיק בסברא דצורתו וגופו דוקא בעינן. אחת דברתי [עי' לעיל סי' כ"ג א"ב] ולא אשיב. דודאי מוכח כן בהדיא מתוס' ורא"ש וטור גופי' בנטבע. וגם מדברי ר"ת עצמו בספר הישר מוכח בהיפך במ"ש ט"ע כיון שלא נשאר רק מעט וגם כ' שלא היה רק סימנא בעלמא ע"ש היטב. ועוד מדדחיק ר"ת לאוקמה הך דדיגלת שלא נשאר רק פרצוף פנים לבד ואכלוהו כוורי וכבר תמה הריב"ש בזה שזה שנאמר ואסקוה לא על ראשו וחוטמו בלבד אמרו כי אם על כולו וא"כ ע"כ לר"ת הא דפריך מדיגלת היינו משום דקים לי' דעובדא הכי הוה שלא נשאר שלם. ואם נימא דבעינן ט"ע גם בגוף בחנם דחק לימא דקים ליה דעובדא הכי הוה שלא הכירו רק בפרצוף לחוד וגם מאי קשיא להריב"ש עליו אלא פשוט דליתא

ה) מ"ש מעכ"ת במ"ש [סי' כג א"ב ד"ה ועוד) אני תמה על פיקפוק זה וכו'. דשם בחזי' בשעתי' איירי. אין דרכי לעשות סניגרון ודרכי להודות על האמת אלא שכדומה שיש קיצור בדברי וקאי על פיקפוקי בדדמי שהמציא כ"ת לחוש לעד ע"ז כתבתי דכיון דלרא"ש וטור מהני ס"א בחזיוה בשעתי' אף שראה הטביעה ושייך בדדמי סימנין אמצעים מוציאין מחשש זה וכעת אין תשובתו דמעכ"ת בידי

ומ"מ אין רחוק לומר דאפילו נבעי נמי ט"ע של גופו מ"מ סימנין אמצעים בצירוף ט"ע דפ"פ שפיר מהני שהרי את"ל דשניהם בעינן ע"כ פ"פ לחוד וגוף לחוד לאו סימן מובהק הוא מדאין סומכין עליו ואפ"ה מה שלא יצדק נפרד יצדק מחובר א"כ י"ל הה"ד סימנין אמצעים ואין לתפוס כל החומרות

ו) ומה שתמה על דברי שדמיתי הכרת האשה להכרת העד דנפשט דלא חיישינן להכרה בדדמי. ותמה מעכ"ת בע"א במלחמה י"ל דעל"ג הוא. כמדומה שמעכ"ת לא עיין היטב בתשובתי הראשונה (לעיל סי' כב) שנקיטנא בשיטת הרי"ף דע"א במלחמה לא איפשטא בלא קברתיו ואפילו בתרי י"ל חיישינן לבדדמי ולא פשיט הרי"ף רק לדחות מה שדחה הדוחה דגם בהכרה שייך בדדמי לכן צריך חזינהו בשעתי' וגם סימנים. דבהכרה נמי חיישינן לבדדמי. ע"ז כתב הרי"ף מדיגלת מוכח דבהכרה לא חיישינן לבדדמי. ובהא לא מפלגינן בין אשה לעד

מה שגמגם על סברא דהכרה שכתבתי. לא הבנתי דפשיטא דלענין הכרה חמירי דיני נפשות מהיתר עגונה וכמ"ש התו' בחולין (דף צו) אי סימנין דאורייתא גם לא מצינו בדיני נפשות להרוג אפילו בס"מ ביותר לא מצינו ואין להאריך יותר

ז) מ"ש ליישב הקושיא שכתבתי (בסי' כ"ג א"ד) ממעשה נסים דהוא בענין דגם לר"מ היה ע"כ מ"נ. עדיין לא נתקררה דעתי דודאי אילו לפי האמת היה מעשה נסים בצד אחד גם לר"מ היה מקום לדבריו אבל השתא דחזינן לפי האמת לא היה שום מ"נ בדבר לר"מ א"כ ע"כ בהא גופי' פליגי אי הוה מ"נ דהא ע"כ ר"מ ס"ל דלא היה שום נס בדבר א"כ י"ל בגוף השהיה פליגי. ויותר אפשר לומר דמעשה נסים משמע דתרי נסים הוו לרבנן דמיעוט רבים שנים

ומה שהוקשה למעכ"ת לדעת הרמב"ם שסובר בנשבע שלא יאכל ז' ימים הוה שבועות שוא כיון שאין יכול לחיות א"כ מאי ראי' דילמא לכך מלקין **(עונש מלקות היו נוהג במלים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר.)** אותו מפני שרובן א"י לחיות לק"מ דפשיטא דאם אפשר שיחיה אפילו בדרך רחוק ואם המתין ולא ישן הרי לא עבר כלום א"כ איך ילקוהו שהוא פעמים שמת תחת ידם וזה צווח קים לי בנפשאי שכחי חזק. ועכ"פ לא יישן עד זמן שיוכל ואם יהיה חשש סכנה אין לך דבר שעומד כו' אבל אין דין מלקין וישן לאלתר צריך להמתין עד יראה חשש סכנה.