משיבת נפש חלק א נו

הטביעה ואפילו נשאת לא מצינו בזה שלא תצא מ"מ מהני צירוף סימנין שאין מובהקין דע"כ שאינו מובהק קאמר דאלו ס"מ ביותר א"צ הכרה כלל בטב"ע וגם הטור כ"כ אף שהעתיק ל' הרמב"ם בהך דשלשלוהו שהעלו אבר ממנו. ואין לומר דדוקא בתלת לטיבותא מים שאל"ס וטב"ע וס"א הוא דמהני דהא ליתא דודאי הם מתירין בראו הטביעה אפילו לא השגיחו כלל לראות אם לא עלה ולא שהו כלל אצלו דבכה"ג אפילו נשאת תצא ואפ"ה מהני טב"ע וסימנין. ודוחק לומר למיזל בתר איפכא דראו הטביעה אינו בלא שהה כדי שיעור דודאי פשיטא דבכל גווני כל שראו שנפל למים ראו טביעה קרי להו ואפ"ה מהני סימנין אמצעיים ואין לך קל ביותר באיסור א"א ממים שאל"ס שאמרו בגמרא (קכא.) אם נשאת לא תצא ופשיטא דמהני עכ"פ סימן אמצעי מאחר שיש לזה שורש ע"פ דעת ר"י ורז"ה והרא"ש והטור

ואין לדייק א"כ בהך (דדף קט"ו ע"ב) בשני ת"ח ל"ל למימר חזינהו לאלתר הא בלא"ה ה"ל משאל"ס ואם כן (בא) [מתירין] בסי' אמצעי אפילו לא חזינהו לאלתר. דהא ליתא דכבר כתבתי דשם לא ראו רק שבירת הספינה וידעו שת"ח אלו היו באים בספינה ובכה"ג ודאי אפילו נשאת תצא בלא חזינהו דאין כאן עדות כלל. וכן נראה קצת דגם בס"ד ס"ל דגרע ממים שאל"ס דקשה מאי פריך ותסברא משאל"ס נינהו ומאי קושי' כ"כ הא רב אשי ס"ל (דף קכא.) בצורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית ליה וכן רב נחמן בחסא דגברא [רבה] הוא אלא משמע ליה בפשיטות דלא העידו רק על שבירת הספינה ובכה"ג פשיטא אפילו בצורבא מרבנן אסור [עי' לקמן סי' כ"ו אות א]. גם בט"ז הביאו ב"ש (ס"ק קה) כתב דספיקא דמים שאל"ס מקרי ספיקא דרבנן וא"כ בסימנין דמספקא ליה לרב אשי דבתרא אי דאורייתא נקטינן להקל. וכבר היה אפשר לצדד בזה דהיכא דהוה משאל"ס דלא תצא בדיעבד סמכינן לכתחילה אטב"ע לחוד והך דדיגלת דמוקי הרא"ש והרז"ה בלא ראו הטביעה י"ל ג"כ דלא איירי מדין מים שאל"ס ולא אתי אלא לאפוקי ראו הטביעה ולא שהו כשיעור הראוי. אלא שהטור לא חילק בכך

ג) ומה שהוקשה למעכ"ת סוגיא דבכורות פ' יש בכור (מו:) אחא דקאמר פדחת פוטרת ופריך מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשני שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופריך מי החמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומשני כי אקילו בסופה בתחילתה לא אקילו ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ משמע דלהך תירוצא לא אמרינן דהחמירו בעדי אשה. וקשה לפ"ז על הנ"י בשם הריטב"א דס"ל דהך דאין מעידין אלא תוך ג' ימים הוא מדרבנן א"כ קשה הא בעדות אשה לא החמירו ואמאי אין מעידין לאחר ג' ימים ודחק מעלתו ליישב ולהיות כי הדבר נוגע אלי שכבר הוכחתי בתשובה שדברי הריטב"א עיקר לזה אני אומר דלק"מ דהא בלא"ה קשה וכי יעלה על הדעת דלאידך שינוי' ליכא חומרא בעדות אשה הא משאל"ס החמירו וכמו כן נפל לגוב אריות ומגויד דמשמע דאין זו אלא חומרא דא"א כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מהלכות נחלות) ודלא כמ"ש הריב"ש (סי' שע"ח) דבנפל לגוב אריות ומגוייד אין כאן עדות כלל. וגם לדברי הריב"ש מים שאל"ס אינו רק חומרא דא"א לכן ברור דדוקא לענין הכרה פריך דהא הכרה מהני אפי' לדון דיני נפשות כמ"ש בסנהדרין פ' היו בודקין מכירין אתם אותו ובחולין (דף צ"ו) דטביעת עינא עדיף מסימנא דאילו אמר פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן ט"ע קטלינן לי' וא"כ הכרה מהני אפילו בד"נ. ובס"ד פדחת לחוד הוה הכרה גמורה וא"כ פריך שפיר אמאי לא מהני נמי לענין אשה ומשני דאחמירו יותר מדיני נפשות. ופריך ומי החמירו והתנן הוחזקו כו' ומשני בסופה הקילו (ובסופה ודאי קיל מדיני נפשות וכמ"ש התוס' בחולין שם דאם נשאת ע"פ ע"א וזינתה לא קטלו לה) והיינו דבסופה הקילו טפי. והשתא לאידך שינוי' דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ לענין הכרת דיני נפשות בעינן ג"כ פדחת וחוטם. אבל ודאי פשיטא איכא חומרי טובי בחומרי דא"א

סימן כה

עוד להרב הנ"ל שפקפק על הדברים הנאמרים לעיל סי' כ"ג. א) הן הגיעני אמרותיו להשיב על הבא בתשובתי באיזו ענינים והנה אשיבה ידי שנית. ובמה שביקש לדחות מ"ש (סי' כג אות ה') על הב"ש די"ל דעיקר פלוגתא דדו"ח היינו בניתרת ע"פ שנים. על זה כתב מעכ"ת דמרמב"ן מוכח שאפילו באחד פליגי שכתב י"א דמיירי קודם שהוחזקו וח"מ כר' עקיבא קיי"ל ע"כ. וכתב דפשוט כונתו דהי"א בעי לאוקמה דוקא קודם שהוחזקו והיינו בשנים וע"ז כתב דאפילו אי ע"פ ע"א מיירי קיי"ל כרבי עקיבא. מוכח דלא ניחא לי' לאוקמי ע"פ ב' עכ"ד

אני אומר דאדרבה לפי דבריו מוכח בהיפוך שהרי עכ"פ הי"א מסייעין לי דלא משמע להו דו"ח בע"פ ע"א וא"כ שיעור לשון הרמב"ן הוא כלומר שאינני צריך לתקוע עצמי לחלוק שאין נ"מ דאפילו פליגי בזמן שהוחזקו מ"מ כר' עקיבא קיי"ל וליכא נ"מ. וקשה הא נ"מ טובי דאי פליגי קודם שהוחזקו א"כ י"ל בזמן הזה שנתרת ע"פ א' אין צריך ב"ד בלל וכדברי החמ"ח משא"כ אי פליגי אחר שהוחזקו עכ"פ צריך ב"ד לכ"ע וכהוכחת הב"ש אלא ע"כ ס"ל להרמב"ן דבנתרת ע"פ ע"א לא צריך ב"ד גם לפי האמת. ובנתרת ע"פ שנים שלא תצטרך רשות ב"ד גם הי"א מודים שצריך ב"ד דאי אפשר לקבלת עדות בלא ב"ד רק בדו"ח פליגי. וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ע ליכא נ"מ

גם מ"ש דבגוונא שכתבתי שלא שכיח ולא ה"ל לתקן בכה"ג אין דרכי לדחות בסברות רק אפילו יהיבנא כדבריו שענינים שכתבתי ל"ש לא נחלקו בתקנה דודאי קודם שהוחזקו נמי לא שייכא פלוגתתן ולר"ע אפילו קודם שהוחזקו א"צ דו"ח אבל באחד לא שייך חקירות

ולכאורה קשה על הי"א דהא מפורש בש"ס דר"ט בעי דרישה אפי' בע"א בהך דיונתן מכפר שחי' לכן דקדקתי בתשובתי [סי' כג א"ה] דבדרישות אפי' בע"א בעי דשייך בכולהי למאן דבעי דרישה אבל חקירות לא שייך אלא בשנים

ב) גם מה שתמה על מ"ש (שם אות ו) איך פוסקין מן הפוסקים המפורסמים הא אין כאן רק דעת א'. וכתב ע"ז דהפוסקים המפורסמים נתפרסמו בכל העולם. לא ידעתי איך ניחא דא"כ ח"ו קלקלו לדורן ע"מ לתקן לדור אחרון דבלי ספק בדורו של המחבר ובזמנו נמי ימצא מי שמחזיק המחבר לבר סמכא שסומך עליו ופוסק כמותו אף שא"י טעמו. וספר הרמב"ם שהוא סתום ונעלמו תוצאותיו ואעפ"כ מסתמא הורו כמותו מי שהחזיקו לבר סמכא וראוי לסמוך עליו, וגם בזמנינו אם יצא חיבור על פסקים הדבר מסור למורה לפסוק כמותו אם הוא בר סמכא בעיניו אף שאינו בקי לסתור עומק ראיותיו. ובאמת כמה פעמים שהאחרונים סותרים דברי הש"ע ודוחים אותו מהלכה אף שבודאי קודם שנראו דבריהם לאור היו פוסקין בסתמא כמותו. וגם המחבר האחרון בטרם שעמד על העיון סמך לפסוק ככתוב בו כי בודאי בשעת חיתוך הדין אי אפשר שירד לעומקא בעמק הסוגיא ופלפול דברי הראשונים והרי הוא סומך על הכתוב בטרם ידע לסתור הכתוב

ומה שהביא מעכ"ת מן הסוגיא דפאד"מ דהרב ותלמידו מונין לו אחד במידי דצריך ב"ד. לא ידעתי מה זו שימת עין ששם מעכ"ת עינו על סוגיא זו והתפלא על שהעלמתי עיני ממנה ולפענ"ד אין ענינה לכאן דשם הטעם הוא משום שהתלמיד לרוב יש לו סברת רבו ולפי שהרגילו על סברתו וגם באב ובנו צ"ל ג"כ שנוטה לסברת אביו אף שלא למד אצלו. אבל אדם אחר אף שקטן ערכו הרבה מן חבירו אעפ"כ נמנה לשנים. דאל"כ מי שהוא גדול על כל בני דורו לא ישב בדין שהרי כולם ראויים להיות תלמידי תלמידיו. ואיך נצטרף משה רבינו לסנהדרין. אע"כ כיון דיש לו סברא בפני עצמו אע"פ שקטן הרבה וראוי ללמוד אצל חבירו מ"מ כל שמבין בסברות מצד רב אחר שלמד אצלו שפיר נמנה לשנים וא"כ בנ"ד כל שמגלה סברותיו לשני לומדים אף שאין יודעין לירד