משיבת נפש חלק א נה

בחכה גופי' בחכם שהתיר אשה לא ישאנה כמו העד. אלא ודאי לא סגי בלא ב"ד וב"ד לא חשידי כמפורש במתני' שם במיאנה. וא"ל לאשמועינן הך בחכם שהתיר האשה להנשא שהוא ב"ד. י"ל כ"ש הוא ממיאון דעדות אשה עבידא לגלוי' ודייקא. אבל אם היה אפשר ביחיד ה"ל לאשמועינן הך דינא בחכם המתיר ג"כ

ומ"מ נ"ל אף לדברי הב"ש א"צ ב"ד לישא וליתן רק שצריכה רשות מב"ד ולהתיר אותה בפירוש וזה מורה לשון (המשנה) [הגמ' יבמות פז:] נשאת ברשות ב"ד. ולהכי אמרינן הורוה ב"ד להנשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא להנשא. אלמא בהתרת ב"ד תלי' מילתא ועיין בריש הוריות. ואם החכם המורה נ"ל להתיר יצרף אליו בית דין ליתן לה רשות להנשא ותו לא צריך

ו) ועוד אפילו בד"מ תמה על עצמך איך פסקינן על הנמצא כתוב במחבר אחד כמו הרמב"ם וש"ע וכדומה. ונאמר שאילו היה מחבר זה עודנו חי עמנו יושב בדין והי' אומר שכך דעתו ושאר הדיינים אין יודעין אם הדין כך רק שהוא בר סמכא בעיניהם וכדאי לסמוך ואם נימא דמ"מ יש לו דין א' אומר אינו יודע שאין הדין נחתך בלא הוספת דיינים. א"כ כמה גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם שנסמוך על דבריהם בטרם יעויין במוצא הדין ובפלפול אשר הדין נצמח ממנו. א"כ לשוא עט סופר סופרים קדושים שעשו רבותינו רבני הגולה ספרי קיצורי פסקי התלמוד כגון הרמב"ם והטורים והש"ע אם לא יוחתך הדין עד יבא אל העין תוצאותיו ומובאיו ויהיה לו לעולם כאילו המחבר הזה עומד בפנינו ואנחנו לא ידענו טעמו ובאמת אנו פוסקין על הנמצא בספרים פסק מוחלט אף שלא ירדנו עדיין לשורשו בשעת הדין: וגם הש"ס מלא מזה שפוסקין הדין ע"פ אמורא א' קדמון שאמר הלכה כפלוני ולא נאמר איך נפסוק ע"פ דבריו אחר שאנחנו לא ידענו טעמו רק מה שאמר שמואל וכדומה הלכה כפלוני אע"פ שלא נודע לאחרונים טעמו. ונאמר שמ"מ אחר שאנחנו לא נדע רק לסמוך על האומר והאומר הוא יחידי ואנחנו בגדר אין יידעין זולת דברי החכם הקדום. וגם בד"נ משמע כמה מימרא בגמרא שהדין כן מפי אמורא א' ומשמע ודאי דאנן הוה סמכינן עלי' אף שמעצמינו לא היינו דנין כן

וסבור הייתי לומר שדין זה הוא כענין מה שאמרו כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו אבל אחר מעשה אין שומעין לו וא"כ היה אפשר חכם שאומר הלכה שאינה בשעת מעשה שבא הדין לפניו סומכין עליו אבל בשעת מעשה הדין צריך לברר לפני הדיינים וכן משמע קצת מפירש"י אבל בתוס' פ' הערל (דף עז. ד"ה אם) מפורש בשם ר"ת דדוקא בדבר שהחכם נוגע בדבר וכן מסתבר שלא מצינו רק בענינים שת"ח נוגע בו והוא ביבמות שם (ובדף צ"ח.) ובקידושין (דף ע:) ובבכורות (דף לח:) כולהי בהאי גוונא מיירי. וא"כ הדק"ל איך חותכין הדין ע"פ מאמר חכם קדום כל שאין יודעין להודות שכן הוא משפיטת שכלינו. נימא שהחכם בפנינו ואין אנו יודעין שאין יכולין לחתוך הדין. ואם נסמוך עליו בהיות אחד אומר שמועה מפיו למה לא נסמוך עליו בהיותו יושב עמנו אף שאין אנו יודעין שיקול דעתינו

לכן צ"ל דאין שייך לומר שאין הדין נחתך כשאחד אינו יודע היינו כשאין דעתו סומכת על החכם שיהיה כדבריו ומסופק פן טעה החכם. אבל כשאין מסופקין בעיניו דברי החכם ואין לבו נוקפו להסתפק בסמיכת דברי החכם שפיר יכול להסכים עם החכם במה שנראין דבריו לו לפום רהטא אף שאינו בקי בעומק ראיתו של החכם שפיר נקרא הסכמת הב"ד. ועדיין צל"ע

עכ"פ בעדות אשה נראה שמעשים בכל יום שדברי פסקים מן העגונות נשלחים לעיירות קטנות שאין הב"ד יודעין להפלותו בין דין נדין במילתא דתליא בעומקא דדינא ולא חיישינן לי'. וכן משמע קצת בש"ס (יבמות קכא.) דביקשו לשמתו לרבי שילא שהתיר מים שאין להם סוף ואם היה צריך שהב"ד יסכימו להטעמים א"כ ה"ל לנדות גם הב"ד שהסכימו. אלא ודאי עיקר הוא החכם המורה המוסמך בדור ועל ידו עיקר ההוראה אף שאין במצורפים כדאי להכריע בטעמו של החכם. מה בצע להציע דברים הידועים שאין ביד המצורפים לסתור דבריו. לכן פשוט לדעתי שיוכל כבודו להתיר בצירוף ב"ד שלו אחר שיציע להם קיצור הדברים שעליהם סובבים קוטבי ההיתרים. וככה עשיתי גם אנכי

סימן כד

עוד להרב הנ"ל על שפקפק בהיתר [המבואר לעיל בסי' כב אות ח] סימני אמצעיים במים שאל"ס, שהוא סניף ויסוד גדול להתרת עגונות

א) אמר הכותב הח"מ אין דרכי להאריך במשמוש ענין אחד ומה גם במקום שהמקום דחוק גם לא היה לי פנאי כ"כ כי מכתבו בא ביום ג' ולא התמהמתי להשיב בעת הפנאי כדי להתיר העגונה מכבלי עגוניה. רק דחזינא למעכ"ת שהוא מיראי הוראה ונוטה להחמיר בכל הסברות. ובאמת סברא זו. ברור דבענין מים שאל"ס שאין רק איסור לכתחלה להנשא שיש לסמוך על סי' אמצעי. הגם שהיה קשה עלינו הא דמוקי בש"ע (סי' י"ז סעיף לב) הך דשלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו דאיירי בסי' מובהק ביותר ולא אסקו לאוקמה בסי' אמצעי. עם כל זה לא נחשוד עצמינו לעורי לב כל כך אשר יהיה טעות הסברא מצוי כ"כ בידינו לדבר שנראה מושכלות ראשונות ושיקול שכל הישר. ואם י"ל אם הראשונים כבני אדם כו' הלא גם האמוראים בעצמם אמרו כן ואעפ"כ הכריעו נגד תנאים הראשונים כי מה שיש בידינו הוא ממה שכבר העמדנו דברי ראשונים על האמת והיושר ודילן דילהון הוא. ובאמת י"ל בפשיטות דהך דשלשלהו לא משמע להו שהיה בגדר טביעה ואיבוד דאולי שלשלוהו למחילה של דגים או לאיזה ענין כבר אמוראה באופן שיכול לעלות בלי סכנה כלל ולבסוף אירע שנאבד וחפשוהו אחריו ועלה בידם רגלו ולהכי מילתא דפסיקא נקטו שהי' סי' מובהק. ואחרי שאין ראי' מן הראשונים נגד דין זה. הגם כי ראיתי בדברי הריב"ש (בסי' שע"ח) שהוכיח מזה דפריך ארשב"א (בדף ק"כ ע"ב) דמקשה ומי מצית לאוקמה כרשב"א הא מדקתני סיפא כו' מן הארכובה למעלה תנשא והקשה הריב"ש דילמא מים שאל"ס דרבנן לא חייש רשב"א מפני שיכול לכוות ולחיות ומזה הוכיח דכל אין מעידין דקאמר אין כאן עדות מיתה כלל אפילו נשאת תצא. א"כ משמע דמפרש לה במשאל"ס. מ"מ לא תברא לדברי דאדרבה מזה ג"כ ראי' לדבר דאכתי לא פליט הריב"ש דאפי' יהיבנא לי' כדבריו מ"מ נוכל להקשות מאי קשיא ממים שאל"ס אמגויד וגם הנ"י בשם הריטב"א שסובר דאין מעידין עד ג' ימים אינו רק מדרבנן א"כ לא ס"ל תירוץ הריב"ש וגם הרמב"ם אינו סובר כדברי הריב"ש כמ"ש בהל' נחלות [בפ"ז ה"ג ועז"ר ח"ב ר"ס ל"א ועי' לקמן סי' כ"ו א"ד ד"ה וגם] אלא ודאי כדפרישית דהש"ס סובר בפשיטות דלא שלשלוהו למקום סכנה בים ואדרבה נוכל לומר דס"ל במים שאל"ס אפילו מן הארכובה למטה תנשא והרי דיקדוקו של הריב"ש להקל יצא ולא להחמיר וא"כ מיושב בפשיטות הא דהנימוק"י מוקי לה בסי' מובהק דלא איירי כלל במים שאל"ס ומקום סכנה. שוב עיינתי בנימוק"י עצמו דמפרש במשאל"ס מ"מ אינו מוכרח דכוונתו על ס"מ ביותר דסימנין אמצעים נמי נקראים ס"מ כדאיתא בפ' א"מ (דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"ב) הגם שכתב על ל' הרמב"ם דממנו משמע שיודעין בודאי שממנו הוא אינו מוכרח לפרשו על ס"מ ביותר דהא משמע דהרמב"ם ס"ל ס"א דאורייתא כמ"ש בהל' נחלות א"כ ודאי סגי בסי' אמצעי במשאל"ס וא"כ לא נמצא דבר זה מפורש רק המחבר ש"ע הוא שכ"כ וי"ל דמיירי אפילו בלא שהה כדפרישית (לעיל סי' כ ג' א"ד)

ב) ועוד שיש לזה מקום לפי שיטת התוס' (דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי) דאף דהכרה לא מהני לחוד בטב"ע מהני עם סימנין שאין מובהקין וכ"כ הרז"ה דבעינן הכרה וסימנין וכן הר"י והרא"ש. הרי מפורש לדידהו אף דהכרה לחודה לא מהני בראו