משיבת נפש חלק א נד

היה מרגיש בז שינוי מה שלא נראה לו בגוף הראשון. וא"כ בנ"ד שפיר הוה הכרה בגוף שלם

ועוד אני תמי' על מעכ"ת בפקפוק זה דהא עכ"פ מפורש בטור דאפילו לא נשאר רק פ"פ מהני עם סימנים וכבר הסכימו דהיינו סימנין אמצעיים וכמ"ש הב"ש (ס"ק פ"ו) וא"כ בנ"ד הרי יש כמה סימנים אמצעים טובים וא"כ אין מקום לפקפוק זה [עי' סי' כה א"ה]

ומזה נדחה מה שחוכך מע"ל על הכרת בגדים שמא אמרה בדדמי. דהא כבר הסכימו מהא דמוקי בחזינהו וקאמרי סימנין היינו סימנים אמצעיים. א"כ לא מיבעי' לדעת הרי"ף ורמב"ם וסייעתן דנפשט הבעי' מדיגלת דבהכרה לא חיישינן לבדדמי דלא חיישינן. אלא אפילו לשיטת הרז"ה והרא"ש דבראה הטביעה חיישינן לבדדמי. עכ"פ בצירוף סימנין מהני. וגם כתבתי בתשובת שאלה אחרת דעל בגדים לא חיישינן לבדדמי כדמשמע מתשובת מהר"ם פדואה סי' ל"ו) וא"צ להאריך כאן בכל פרט

ג) בענין חשש שאלה שביקש מעלתו לומר דשאלה אינו אלא נגד סימנין אמצעיים. גם בזו כיון מעכ"ת לדעתי רק שהיה צריך לבאר דקשה מאי מקשי הש"ס (קכ:) מחמור בסימני אוכף נימא דאיירי בס"מ או בעדים ובתשובתי בארתי

ד) גם הצדוד דסמנין אמצעים מהני במים שאין להם סוף. הוא דבר שהשכל והדעת נוטה אליו דעל לכתחילה סגי בסימנין אמצעים וכמ"ש בראיות [עי' לעיל סי' כב אות ג' ח'] ואף אם המצא ימצא איזו משמעות בפוסקים דלא נחתו לזה אין לייחס להם שתהיה סברא זו שהוא מן המושכלות יהיה אצלם בגדר הדחוי' לבל יזכרם כלל לכן יש לנו לדחוק ליישב שלא לדחות הדברים שהם כנים משפיטת השכל. ויש לנו לומר שמה שהזכירו בהך דשלשלוהו סימנין מובהקים (בש"ע סי' יז סעיף לב) היינו דנוכל לאוקמה בלא שהה כלל ולא השגיחו עליו אם עלה לאיזה ספינה וכה"ג. ועוד אני תמיה על מעלתו שחכך שמא יש בה דין חמור שאפילו נשאת תצא ולא זכר מ"ש הב"ש (ס"ק ע). דגם בסימנין אמצעים לא תצא א"כ נפק מחשש חומרי דאשת איש. הגם דלמעשה קשה לסמוך על זה לחוד כמ"ש בתשובה אחרת שדברי ב"ש חמורים עכ"פ בנ"ד דאיכא כל הני צדדין קם דינא דלית דינא ולית דיינא להחמיר בה ויש להתירה בפשיטות וכבר התרתי כיוצא בה וחמירא מינה בפראגא

ובאמת כפי הטבע ודאי רחוק מאד שינצל ולא החמירו חז"ל רק לחומרא דא"א לכן להוסיף על האמור בש"ס וקדמונים. ותמה אני ולא אדע לחשכת שכלי פירוש הסוגיא (דף קכ"א ע"ב) דקאמר אין מזכירין מעשה נסים [ומקשינן מאי מעשה נסים] ותימא נימא הא גופא מעשה נסים שהרי ס"ל שאין יכול לחיות יותר מב' שעות כדפירש"י שם בהא דבתו של נחוניא. ואם נאמר דלא נדון כן רק משפיטת השכל ואם בא המופת על סותר כגון זה שעלה לאחר ג' ימים לא נתלה במעשה נסים רק בטבע. א"כ מאי קאמר אי משום דלא אכל ושתה והכתיב וצומו עלי משמע דאי לא כתיב היה תולין בנס מפני שנראה שאי אפשר להיות ג' ימים בלא אכילה ואמאי לא נימא שהמופת בא על סותרו אפילו בלא קרא. ועוד למה לא נימא שמופת זה סותר דברי ר' יוחנן [דשבועה שלא אישן ג' ימים הוי שבועת שוא] שלא אמר דבריו מן הכתוב ונאמר שיתכן שיתקיים בלי שינה. מיהו לזה י"ל דהש"ס מהדר לשינויא דר' יוחנן גופיה שלא יקשה עליו ממעשה זו כדאמר ר' כהנא שם [ועמ"ש על קו' הנ"ל לקמן ס"ה כ"ה וס"ס ל']

ויש להסתפק גם במים שיש להם סוף אם נימא דהא דצריכין להמתין עד שתצא נפשו הוא רק משום חומרא דאשת איש אבל מדינא לא הי' צריך להמתין כל שהוא בחזקת נטבע וראה שלא עלה רחוק הוא שיעלה במרחקים וסגי בשהיה קצת. ובודאי לדעת הפוסקים דס"ל דגם במשאל"ס לענין שלא תצא בעינן ג"כ שהה [וכ"פ הרמ"א סעי' לד] א"כ כ"ש במים שיש להם סוף. וכי קאמינא לדעת הסוברים דבסתם טביעה יש לו דין משאל"ס א"כ גם הא דממתין עד שתצא נפשו במים שיש ל"ס היינו לכתחילה ולא חמירי משל"ס ממים שאל"ס

ובאמת צ"ל לדעת הפוסקים דבמים שאל"ס נמי בעינן שהה כדי שתצא נפשו. ולא חיישינן שמא עלה במקום שפסק כח הראות להביט מרחוק וכמ"ש בתשובה ראשונה [לעיל סי' כב א"ז ד"ה גם] ואיתמר משמיה דגברא רבא כוותי מהר"א ששון שהביא בקונטריסו. וצ"ל הא בעינן שהי' היינו משום שמא נאחז תחת המים בסבך אילן ובאבן הנמצא שם וכשיש לו להשען על איזה דבר יוכל להיות שעלה אח"כ מעצמו אם יהיה לו מקום לפוש ולהתאחז עד תשוב רוחו קצת לשית עצות בנפשו איך לשוט למעלה או שמתעכב במכוין פן ישליכו מצודה אחריו להעלותו אבל אם כבר בא למעמקי מים והובילוהו למרחוק קצת שוב אין שליט ברוחו להעלות מעצמו רק בדרך רחוקה והיינו דינא דמשאל"ס אין לפקפק כלל

ה) ברם צריך אני למודעי מה שנראה מדברי כ"ת שבאם צריך ב"ד צריך להציע כל ענין הפלפול ומשא ומתן של המורה. ולבבי לא כן ידמה הנה נודע דעת הח"מ (בסעיף לט) שסובר בהיתר עגונה א"צ ב"ד לקבל העדות והשיג על רמ"א רק הב"ש (ס"ק קכד) השיג עליו והביא ראיה מן הש"ס שלהי יבמות (קכב:) אי בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דמר מדמי ליה לד"מ כיון דאיכא כתובה למישקל עכ"פ יש לו דין דיני ממונות. וכתב ור"ע אע"ג דס"ל עד מפי עד כשר מ"מ ס"ל דבעי דו"ח רק דאי אפשר שאני. ודבריו תמוהים במ"ש דר"ע ס"ל דבעי דו"ח דבגמרא מבואר דס"ל א"צ דו"ח וצ"ל לגירסת מהרש"א ס"ל לר"ע בודקין וכ"כ נ"י. ואני לא הבנתי דהא רש"י פי' חקירה באיזו יום ובאיזה שעה וכיון דלפי האמת גם לר"ע כשר עד מפי עד א"כ חקירה זו מה טיבה אטו אם יאמר איני יודע לא נתיר האשה דהא בדיעבד מודה הב"ש בעד מפי עד א"צ דו"ח. ועוד שגם בדברי ר"ט לא נזכר רק דרישה שחקר ודיקדק לא כך אמרת לי יוחנן וכו' אבל איזו יום ושעה לא נזכר כלל בדברי ר"ט

לכן נראה דלא פליגי רק כשניתרת ע"פ שני עדים ונ"מ לפי דין המשנה בנשאת שלא ברשות מותרת לחזור וא"כ פליגי אם האשה רוצה להנשא ע"פ שני עדים כדי שלא תצא מזה ומזה. ואפילו למאי דקיי"ל דמ"מ תצא מזה ומזה נ"מ היכא דאין ע"א נאמן כגון במלחמה וקטטה. או שתובעת ואומרת תנו לי כתובתי דאין מתירין אותה ולדעת נ"י אפילו יש לה עד. או ביש הכחשה כגון שא' אומר לא מת ושנים אומרים מת ובהא הוא דפליגי דלמאן דו"ח אין לה דין נשאת שלא ברשות וצריכה התרה ע"פ ב"ד ולמאן דלא בעי א"צ רשות ב"ד כלל. וכן לענין שיש לו דין ב' עדים שנאמנים אפילו במלחמה וגם להכחיש אחד. דס"ל לד"מ מדמינן להו. אבל בע"א או עד מפי עד שאין דנין רק להתירה י"ל שא"צ ב"ד כלל וכדברי החמ"ח. ואי משום הכתובה. כשתתבע הכתובה תושיב ב"ד על ככה

וגם מה שהביא הב"ש ראיה מהנ"י (סוף יבמות) שכתב דעדות אשה א"צ מומחין כיון דשכיח משמע דצריך ב"ד. דבריו קשים דהנ"י כתב על עניני עדות אשה וקידושין [ומ"ש עדות אשה י"ל באופנים הנ"ל דצריך ב' עדים דומיא דקידושין וגיטין] ובהני דצריך ב' עדים (לא) אמר הנ"י [דא"צ מומחין אבל ב"ד צריך]. אבל בניתרת ע"פ עד מפי עד ואשה וקרוב י"ל דאינו דומה לדין כלל כיון שאין דנין על הכתובה. ואין [מצריכין מכח] הטעם כיון דאיכא כתובה למישקל לדיני ממונות דמיא [דטעם זה] היינו לקולא שלא להצריך דו"ח אבל אם האשה אינה תובעת הכתובה רק היתר הנשואין י"ל שא"צ ב"ד כלל. מיהו למאן דצריך דו"ח. דרישה שצריך בכל מקום. שהוא דקדוק דברי עד עצמו כדר"ט [ועי' סי' כה סוף אות א]. אבל חקירה אינו רק (ב"ב) [בב' עדים]

ולכאורה נ"ל ראי' לדברי הב"ש דביבמות (דף כ"ה.) איתא באמר מת כו' לא ישא את אשתו ובסיפא תנן החכם שאסר האשה בנדר לא ישאנה. וקשה אמאי שביק הך דינא