משיבת נפש חלק א נג

מוצנע כ"כ וכל שלא ראו הסי' עכשיו והם עצמן אומרים שאין מכירין אותם רק שיראו אחר הסימנין לא חיישינן לרמאות. או דקאמר במקום מוצנע דוקא דאל"כ יש לחוש שמא ראו הסי' לפום רהיטא ושקורי משקרי שהיה סי' זה בבעל האשה לפי שראו אותו בסי' זה דמיירי דלא ראום היטב שיוכרו בט"ע וכך הם אומרים אנו אין מכירין אותן ואנו ידענו שלא הביטו היטב לראות להכירם בטב"ע ואין לחוש שעכ"פ לפום רהיטא ראו הסי' או שהוא במקום מוצנע שודאי לא ראו הסי' עכשיו. ולפ"ז צריך סי' מובהק ממש ודלא כמ"ש לעיל (אות ג) לדעת הנימוק"י. ולפ"ז הפירוש בש"ס דחזינהו לאלתר ר"ל הב"ד או הרואים ואח"כ באו עדים ואמרו שזה הנמצא ידענו שנטבע א' בסימנין הללו שהיה בעל העגונה ושמא זהו שנמצא וא"כ צריך סי' מובהק ביותר והוא דומה לאבידה לענין זה שאם אמר שנאבד לו כלי בסימנים אלו מחזיקין שזה הוא דלא שייך רמאות דמאין ידע סימנין אלו שהם בכלי הנמצא

ולשון הש"ס דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין וכן בהא דקאמר מי דמי התם קאמרי סימנין משמע דלא מכח ט"ע אתי עליה כלל וכפירוש הרמב"ן עם שהוא דחוק. מ"מ העגונה הנ"ל יש להתיר בפשיטות וישבו ב"ד של שלשה ויתירוה

סימן כג בענין הנ"ל

הנה האירו דבריו לנגד עיני ובכמה דברים אשר כיון מעכ"ת לדעתי ואולם במה שמעכ"ת ידידי מיהדר אחר חומרות יתירות ועדיין לבו לב טהור נוקפו עד יבואו דברי שנית. הנה אנכי בעניי ככחי אז כחי עתה כי כבר כתבתי בהקדמת ספרי שם חדש שאין מתנאי הענוה וגדרי היראה להחמיר על הזולת כי בשלו אדם רשאי ולא בשל אחרים ואם נהדר אחר חומרי יתירי תעגן ותיתיב לעולם ואולי עדיף ויטב בעיני ה' להתבונן מזקנים קדמונינו ז"ל ששקדו הרבה על תקנות עגונות

א) הנה מה שפקפק מצד שאפשר ששט לרוחב הנהר. לפענ"ד לא חילק ולא בילק ידענא דכללא כיילא בכיילא רבא מים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא וכיון דמפרש [בגמרא קכ"א.] היכי דמי מים שיש להם סוף כל שעומד ורואה מד' רוחות משא"כ דכשאינו רואה מד' רוחותיו כבר הוא מים שאל"ס. לכן לא ידעתי מה הוקשה לכ"ת על רש"י שפירש כן (דף קטו. ד"ה משאל"ס). ומה שהוקשה לו שמא שט לרוחב הנהר. תמהני מאי קשי' לי' וכי דבר שכיח הוה שינצל אחר שנפל למים וירד לתחתית ולא יוכל להציל עצמו רחוק מאד שינצל. ומ"ש מעלתו שדבר שכיח לשוט מרחוק. מעולם לא שמענו וגם אבותינו לא סיפרו לנו שיהיה נטבע א' שנפל בחזקת נטבע וירד לעמקי מצולה ואח"כ הציל עצמו ע"י ששט למרחוק. ועכ"פ בכל אופן לא נפיק מדין מים שאל"ס ואם יהיה מציאות ששט תחת המים יש לחוש יותר בים שספינות מצויות ושמא שט למעלה ומצאתו ספינה והעלתו ובגמרא (קכא:) לא נזכר רק טבע חסא. ואפילו נדחק לדעת האומרים דבעינן ששהה שתצא נפשו אינו בגדר טביעה רק אם שוהה לעשות תחבולות ויהיה בסתמא שיעור כדי שתצא נפשו. מ"מ ניחוש שמא כוונת הא"י שטבע בשפת הים ושט במקום שלא ראוהו. אלא פשיטא דבכל אופן לא נפיק מדין מים שאל"ס לענין שאם נשאת לא תצא

ומזה נסתר ג"כ מה שביקש מעלתו לומר שמא העד העביר עיניו מעט שהרי אפילו בא"י מל"ת לא חששו לכך אף שאין מכוין לדייק לבל ירף עיניו ממנו כי אינו מכוין להתיר וכ"ש בישראל שאין לחוש לכך. וגם כיון שסומכין על העד בשהיה אומר ששהה כדי שתצא נפשו אף שאין אבן השעות בידו כ"ש בזה [עי' לקמן סי' כה א"ג]

אולם אשר העיר כ"ת בדברי רש"י (דף קכא. ד"ה מארבע) שפי' על מ"ש כל שעומד ורואה מד' רוחותי' [וז"ל כגון מערה מלאה מים] שהוא כשפת יתר. לדידי קשה טפי דהא בב"ק (דף נ:) משמע דמערה מקורה היא ונכנסין לה דרך פי' וא"כ מאי ד' רוחותי' דקאמר. לכן אי לאו דמסתפנא הייתי מגיה ברש"י כגון בריכה וכו'. וכונת רש"י שהוקשה לו מאי פריך ה"ד מים שיש להם סוף הרי מפורש במשנה מערה הוא מים שיש להם סוף אלא לפי שבמשנה מיירי ממערה ומערה א"צ לשמור רק פי המערה ובגמרא פריך ה"ד מים שיש להם סוף כשאינם כמערה. או כוונת רש"י לומר מים שיש להם סוף שיהי' כגון מערה שבמשנה אבל אינם במערה

והנה הביא כבודו לשון הירושלמי ר"א אומר אם היה הים גליני והביט לד' רוחות וראה שאין שם ברי' משיאין אשתו והביא פירושים ע"ז. ולענ"ד צ"ל בלשון הירושלמי אם לא היה הים גליני. ופירושו הוא כדמשמע בש"ס (קכ"א.) גבי רב שילא בהאי גברא דטבע באגמי דסמקי ואנסבה ר' שילא לדביתהו ומסיק הטעם דמעיקרא סבר כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ופירש"י שאין יכול לשוט על פניהם למרחוק ולא היא כיון דאיכא גלי גלי אשפלוהו. הנה למדנו מכאן דכל שאין המים שוטפין בשטף שיהיה רדיפא מיא אין לחוש ששט למרחוק אף שהדבר ידוע שגם, על מקוה מים יכולין לשוט מי שמלומד בהשטה צ"ל דמ"מ אין לחוש שמא שט למרחוק. אף שהמים בעצמן מוליכין למרחוק. כשאין כאן שטף מים אין יכול לשוט תחת המים. רק עם שטף שיבולת הנהר יכול לשוט למרחוק אבל בקוו וקיימי שאין השטף מסייעו לא יוכל לשוט למרחקים רק כשיש לחוש לגלי דאשפלוהו. וזהו כוונת הירושלמי שאם לא היה הים גליני ר"ל שאין גלים במקום ההוא אין לחוש ששט למרחוק. או שגליני הוא מל' גליונים שהוא ענין חלקות ואין עושה תלמים במים [מובן דלפי' זה שוב אין להגי' הירושלמי וקאמר דבהי' הים גליני היינו מים חלקים משיאין]. א"כ דברי הירושלמי מסכימים עם ש"ס שלנו דהיכא דליכא גלי וקוו וקיומי אפילו הולכין למרחוק יש להם דין מים שיש להם סוף

עכ"פ נסתייע מזה הסברא שכתבנו שאין לחוש ששט לרוחב הנהר שהוא נגד שטוף שבולת המים. ומי שהוא בהול מסכנת מות הטביעה ועיף ויגע הלואי שיכול להתקיים ולשוט עם שבולת הנהר בפרט במלבושים שמכבידין עליו. א"כ מסתיין להחמיר במה שמבואר בקדמונים לא להמציא חדשות ופשיטא דלא עדיף ממים שאל"ס ולא חמיר מינה

ב) בענין ההיתר מצד שבגופו נמצא שלם מצא מעלתו חשש לחוש שמא העדים לא הכירוהו בטב"ע כל גופו. ונסתייע מן הכתוב בק"ע (סי' רז) שמלשון הטור נראה דמחלק בין שהכירו ע"י פרצוף וחוטם ובין העיד על שניהם כמבואר במכתבו

הנה הגם שדברים אלו ממקום קדוש יהלכו מדברי רבינו הגדול בעל בית יוסף אשר מימיו אנו שותים בצמא מ"מ אין משא פנים בתורתינו הקדושה כי מפורש בתוס' ורא"ש ובטור גופי' גבי טביעה שכתב אחר שלא ראה שטבע נאמן אפילו לא ראוהו מיד והוא שיראנו שלם בכל גופו אבל אם אינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם לא סמכינן אטב"ע לחוד בלא סימנין ע"כ מוכח בהדיא דבשלם תלי' מילתא ואם הוא שלם א"צ להעיד בפירוש על טב"ע של הגוף [עי' לקמן סי' כה א"ד]

ובאמת נראה דגם הב"י לא כתב רק על אחר ג' ימים ששם המשמעות בטור שכתב אם אינו חבל בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ע"י ט"ע של גופו וצורתו ומזה דייק דבעינן ט"ע בין בגוף בין בצורה. אבל בנטבע מודה כמפורש בדברי הטור. מיהו הדבר ברור שאין לחלק בכך שהרי גם ברא"ש מבואר כלשון הטור והרי למדו התוס' והרא"ש לנטבע מדברי ר"ת בלאחר ג' ימים (דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי) א"כ איך אפשר להקל בנטבעים יותר ממה שמקילין בלאחר ג' ימים בנהרג הא די' לבא מן הדין כו'. לכן ברור דמ"ש ברא"ש וטור ע"י ט"ע של גופו וצורתו אין הכונה שיצטרך ט"ע בפרטות על הגוף רק אם הגוף שלם ומכירו ע"י פ"פ לומר שזה פלוני אף שאינו מעיד בפירוש שמכיר הגוף ע"י הט"ע מ"מ כיון שגופו שלם ולא הרגיש שינוי בגוף שיכחיש הכרת הפרצוף שפיר יש לו דין גופו שלם שניכר אפילו לאחר כמה ימים שבסתמא אם ראוהו שלם והכיר בפרצופו שהוא זה וכיון שמכירו אילו לא היה זה שמכירו בחיים מסתמא