משיבת נפש חלק א נב

ואמת שיש לי לדקדק בדברי המ"מ שדייק מדכתב הרמב"ם בטבע בים ומת היינו ששהה כדי שתצא נפשו עיין בכ"מ וכ"כ רמ"א באה"ע (סעיף ל"ד) והוא תשובת רמב"ן דהא בגמרא לא אידכר בחסא רק טבע חסא ולא זכר שמת ואפ"ה אם נשאת לא תצא בפרט דמשמע דקאי אא"י מל"ת כדמשמע בריב"ש (סי' שע"ו)

גם קשה לי אי בעינן במים ששהה כדי שתצא נפשו וע"כ אי לא שהה חיישינן שעלה והשתא מאי מהני שהה כיון דמשמע דיכול לחיות במים ערך ב' שעות א"כ וכי אדם יכול לראות מהלך ב' שעות כ"ש במים די"ל גלי אשפלוה ובב' שעות ג"כ מהלך קרוב לשני פרסאות לפי ערך מהלך אדם בינוני ואיך יכול לראות כ"כ מרחוק כ"ש במים אולי עלה אחר מהלך חצי שעה תחת המים ליבשה והוא מקום שאון קשת הראי' שולטת להביט מרחוק ועיין ביומא (דף ס"ז) משמע אפילו בצוק אינו רואה יותר ממיל כ"ש כשהמים מוליכון אותו למרחוק [עי' לקמן סי' כג א"ד בסופו] וא"כ כשתמצי לומר שחי חצי שעה תחת המים כבר חלף ועבר למקום שאין עין העומד שולטת שם ולשוא שקד שומר במה שהמתין ב' שעות שהרי במעט זמן אפשר שילך למרחוק למקום שאין עינו שולטת [הגהה ובבכורות דף נ"ז ע"ב עד ט"ז מיל שולטא עינא דרועה ואפשר דהיינו השגחה בעלמא וביומא פ' שני שעירים משמע דברחוק מיל יכול לראות מעשיו וצ"ע כי בזמנים הללו הוא נגד החוש]. וראיתי בפירש"י יבמות (דף קכא) במשנה שכתב אבל במים שאין להם סוף מודה ר' יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו ע"כ. משמע דדוקא לאלתר איכא חששא מיהו אפשר דלאלתר היינו כשיעור שתצא נפשו ומשמע מפירש"י (שם ע"ב) דשתי שעות יכול לחיות במים ועיין תשובות ריב"ש (סי' שע"ח) בענין לאלתר. מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שבמעט זמן יכולין המים להובילו למקום שאין עין הרואה שולטת וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מה מועיל ששהה ולא ראוהו שעלה שמא עלה במקום שאין עינו שולטת. לכן לענ"ד נוטין הדברים דדוקא במים שיש להם סוף צריך לשהות כדי שתצא נפשו דאפשר שיש שם כיפין וכדומה או שהוליכו המים למקום שאינו עמוק ועלה לכן צריך שיהיה בכדי שתצא נפשו אבל במים שאל"ס כל ששהה בכדי שיכול לירד למקום שלא תשלוט עין הרואה כבר היא בגדר מים שאל"ס דרחוק הוא שינצל אחר שלא עלה בתוך הזמן הלזה ויש לו דין מים שאל"ס לענין שאם נשאת לא תצא. וניחא לי בזה דקשי' לי הא דאיתא בגמרא [קכ"א ע"א אר"ג פ"א הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה א' שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה כו' אמרתי לו בני מי העלך א"ל דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי ראשי כו' אמרתי כמה גדולים דברי חכמים] מים שאין להם סוף אשתו אסורה ע"כ. וקשה הא מסתמא לא היה שוהה תחת המים כדי שתצא נפשו שלא הוזכר נס בדבר זה ואם כן במה נסתייעו דברי חכמים בטבע ושהה העד כדי שתצא נפשו. אלא ודאי במים שאל"ס לא מהני שהייה ולא מידי שהרי המים מובילין למרחקים מקום שאין העין שולטת וכל ששהה במקום שכבר יש כח במים להובילו למקום שאין קשת הראי' שולטת הוא בגדר מים שאל"ס שההצלה בדרך רחוק. וא"כ צ"ע מ"ש המ"מ דבמים שאל"ס צריך שישהה כדי שתצא נפשו וכ"כ הריב"ש (סי' שע"ט) דצריך שישהה כדי שתצא נפשו וצ"ע לפענ"ד

וגם מ"ש בכ"מ דמשמע לי' מדנקט הרמב"ם טבע בים ומת היינו ששהה כדי שתצא נפשו. ולענ"ד אינו מוכרח רק דקמ"ל דלא סמכינן על מה שאמר מת עד שיאמר קברתיו אבל בטבע במים סתם נמי מסתמא יש לו דין מים שאל"ס לענין דיעבד וכן מ"ש אח"כ שטבע במים ולא עלה ואבד זכרו יש לפרש כדפרישית דהיינו ששהה קצת באופן שאילו עלה במקום קרוב היה רואהו וסגי בשהה כשיעור שאם הובילוהו המים למקום ההוא לא היה יכול לראותו וכדפרישית דאז מסתמא לא עלה גם אח"כ לכן שם (בדין ט"ז) במים שיש להם סוף זכר הרמב"ם ושהה כדי שתצא נפשו יבמים שאל"ס כתב ולא עלה ולא הזכיר שהייה כדי שתצא נפשו אלא נראה כדפרישית שהשהי' אינה מועלת במים שאל"ס כל שיש בכדי שיובילהו המים למקום שאין הראיה שולטת. ואם כן נראה דבמים שאל"ס אפשר דסגי בשיעור מיל כדפרישית וצ"ע ואין להאריך כאן יותר דבנ"ד איכא שהייה טובי

ונשוב למה שהחלנו בו כי כבר כתבנו לדברי הרי"ף דקשה במים שאל"ס ל"ל טעמא שמא עלה ר"ל שמא אומר בדדמי ולא שהה. לכן י"ל דס"ל להרי"ף דודאי לענין זה שמעיד שטבע ולא עלה לא חיישינן לבדדמי והא דמדמי בגמרא מים למלחמה היינו דוקא בספינה שטבעה ובס"ד דמצד הטביעה לחוד התיר שפיר מדמי לי' למלחמה דאפילו לא ראה שטבע נדמה לו שטבע כיון שנשברה הספינה והיו הרבה נטבעים שם כדפרישית לעיל (אות ג ד"ה אמנם) אבל אם העיד שטבע ע"פ מקרה שנפל למים ושהה שיעור הראוי לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות ובכה"ג דין מים שאין להם סוף דלא תנשא ואם נשאת לא תצא

ח) מעתה בנ"ד דליכא רק לדון על לכתחילה דהא ודאי דין מים שאין להם סוף לכל הדיעות ודאי יש לסמוך על סימני הגוף מה שאמרו שיש לו שני רויזין על שני רגליו וגם האק על פרסת רגל וגם סימנים גמורים בבגדיו. הגם שלא יהיה מובהקין ביותר סגי כיון דליכא חששא דאורייתא במים שאל"ס שפיר סמכינן אסימנין וכבר כתבתי כן בתשובות אחרות וכ"כ הגאון הנודע ביהודה (בשאלה מ"ג בק"ע). וכן הבאתי ראי' ממה דקיי"ל (ב"מ כד:) במצא חבית יין (נסך) בעיר שרובה א"י באם בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה משמע דסגי בסימנין שנותנין באבידה שהם סימנים אמצעים אף דאית בה איסור (יין נסך) א"ו [סתם יינם] בדרבנן סמכינן על סימנים אמצעים. וכ"ש שיש כאן צירוף סימנים שאינם מובהקים הן בגוף הן בבגדים. מצורף לזה דעת הטור שאם ראוהו שלם והכירוהו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים. ואין צורך להאריך בכל פרט מן הפרטים ההם

ט) אחר שכתבתי כל זה ראיתי בחידושי הרמב"ן יבמות שנראה שמשם למד הנ"י פירושו לשיטת הרי"ף. והרמב"ן פשיטא ליה שאין העד אומר בדדמי רק דחיישינן דמשקר. וז"ל פירוש ותסברא כו' אע"כ בשהעלו אותם מן המים עסקינן וכיון שכן איכא למימר בדאמרי סימני עסקינן כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין לאבידה ולא שידעו שפלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן הים בסימן פלוני שהיו יודעין בהם ויצא בו דא"כ כ"ש בהיכרא דטביעת עינא דחזי' לאלתר דמהני אלא משום עדות העד קאמרינן שאין העד נאמן אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמר סימן שהיה להם במקום המוצנע שמחזירין אבידה בענין זה ואין לחוש לרמאי כו' עכ"ל. וצריך פירוש לפירושו ונראה כונתו לפי שיטתו דחיישינן שהעד משקר והיא לא דייקא מסיק הש"ס דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר אין ר"ל שהכרנו בט"ע רק דאנן חזינהו בטרם שראום המעידים באופן שאין לחוש לרמאי שראו הסימנין ואמרו שהיו בבעלה של העגונה אלא דאנן חזינהו והם לא הכירו בהם כלל ואין מעידין רק אנו יודעין שבעל העגונה היה לו סימן כזה ומעתה תראו אם תמצאו בהם סימנים אלו שידענו לכן צריך חזינהו לאלתר קודם שראום המעידים או שאמרו סימן במקום מוצנע ר"ל שאפי' ראום לפום רהיטא מ"מ אין לחוש שבדקו אחר הסי' שבמקום מוצנע מאחר דחזינהו לאלתר והם לא בדקו אחר הסי' והמעידים אומרי' שאין מכירין אותם ע"פ טביעת עין כי אם על פי הסימן והסי' ידענו שלא ראו עכשיו תו לא חיישינן לרמאי וכולה האי לא חיישינן שמא בכונה אומרים שלא הכירום בט"ע שלא נחשוד אותם שידעו הסי' ממה שהכירו בעל העגונה שהי' לו סי' זה דכולי האי לא חיישינן כיון שאמרו שאין מכירין אותן רק שיבדקו אחר הסי' לרמאי כי האי לא חיישינן. ושלא כדברי הב"ש (ס"ק קמ"ג) שהבין דאיירי בסי' שאי אפשר לראות בחייו דהא הרמב"ן תרתי נקט כגון שלא היו מכירין בהם או דקאמרי סימנין במקום מוצנע משמע דתרתי הוא אלא כדפרישית שאמרו שלא היו מכירין בהם והסי' לא ראו רק מסרו לרואים לראות אם יש בו סי' זה והסי' ידענו שלא ראו עכשיו אף שאינו במקום