משיבת נפש חלק א נא

לומר דסברת הדוחה נשארת דלא סמכינן אטביעת עין בנטבע בלא סימנין לכן כתב שפיר ומיהו מהך דדיגלת מוכח דע"א נאמן במים שאל"ס. אלא דלא מוכיח מהתם רק כשאין ספק דלא חיישינן שטעה בטב"ע דעל טביעת עין לא חיישינן שיאמר העד בדדמי וא"כ נפשוט מהתם עכ"פ דבטביעות עין לא חיישינן בדדמי והה"ד לע"א במלחמה ואמר קברתיו מפרש הדין דכאן לא איבעי' לן על האשה שאמרה בדדמי היכא דעד מעיד בדבר ברור שמת וכסברת התוס'. שגם פירוש זה נדחה מהך דדיגלת אלמא דלא חיישינן דלא דייקא האשה אבל על ע"א במלחמה שיש לחוש שהעד אומר בדדמי זה לא נפשט עדיין דבמלחמה חיישינן טפי לבדדמי מבהכרה דבהכרה תופס הש"ס הסברא שלא לחוש בדדמי ודוקא בס"ד דסבר שאין מעידין רק על הטביעה ושנשברה הספינה זה דומה למלחמה ממש די"ל מתוך שנשברה הספינה ס"ל דמסתמא נטבעו אבל על הכרה לא שייך בדדמי כל כך. ולא בעי הרי"ף אלא לאפוקי מסברת הדוחה וגם לדחות הך פירוש גופיה דלא נפרש הבעי' שאפילו העד מעיד בדבר ברור ניחוש שתאמר האשה בדדמי דצדקו שניהם יחדיו לפשוט מהך דדיגלת דאפי' בלא סימנין לא חיישינן לבדדמי לא לעד וגם לא להאשה וא"כ הפירוש הלז ישר הוא בלא נפתל ועיקש וא"צ לדחוק כלל

ועם מ"ש מבוארים היטב דברי פסקי מהראי' דס"ל דבמים לא בעי קברתיו ותמה מהריב"ל דהא מים כמלחמה דמי ובלח"מ דחק ג"כ ומהריב"ל תמה דהרי"ף אינו מוכיח קברתיו רק מהא דבעינן במיא אסקינהו. ולפמ"ש לק"מ דודאי לפום ס"ד שמעיד רק על הטביעה ושנשברה הספינה הוא דמדמי למלחמה אבל כשמעיד על ההעלאה מפורש בגמרא דלא דמי למלחמה אלא דהמדחה ס"ל דסימנין בעינן ומדיגלת מוכח דלא חיישינן לט"ע בדדמי אבל אם אמר אסקוהו לחוד לא בעי קברתיו דלא משכחת לפי האמת כיון דמים שאל"ס אשתו אסורה א"כ לא משכחת להתיר רק ע"י העלאה והא לא דמי למלחמה כלל ולק"מ

ה) הפירוש השני שבדברי הרי"ף דס"ל דהבעי' הוא באומר קברתיו שאז העד מעיד בדבר ברור והספק הוא על האשה שמא אינה [מדייקת] ועל ע"א אין לסמוך שמא הוא משקר ובזה נדחק ג"כ בלח"מ לפרש די"ל בדדמי שקבר לאחר ע"ש שדברים אלו אין להם שחר במח"כ [וגם הב"ש (ס"ק ק"נ) השיג על הלבוש בסברא זו] וגם שאר דחוקים שאין להאריך. וכבר כתבתי (אות ג ד"ה הפי') דברי הנ"י שמפרש שהיה סימנין במקום מוצנע וגם זו דחק למאד. ולפענ"ד גם בזה יש לפרש בהרחבה בלי שום דוחק והוא דלעולם הספק כשאין העד אומר בדדמי והיינו כשאומר קברתיו אבל בלא אומר קברתיו יש לחוש שהעד אומר בדדמי ועל זה יקשה כיון דעיקר החשש שהאשה לא תחקור דברי העד מאי קדחי המדחה דאסקוה וחזינהו וקאמרי סימנין מ"מ האשה לא תידוק ולא שייך תירוצם שכתבנו (אות ג ד"ה אמנם) בשיטת התוס' כיון דאפילו אם העד מעיד בדבר ברור חיישינן דלא דייקא מאי מהני אסקינהו וזהו הקושיא שהחמירו גם הר"י בעל התוס' ובלח"מ וב"ש. אמנם לפענ"ד יש ליישב ברווחא גם לפי שיטת התוס' וא"צ לדחוק כדברי הר"י וכמו שכתבנו לדעת התוס' אלא דאנן הכי נמי מספקא לן אפילו בקברתיו לשיטת הרי"ף ולשיטת התוס' לעולם אין העד אומר בדדמי רק דיש לחוש שמשקר בשאט נפש אלא נראה דע"כ הש"ס קאמר דתרתי בעינן דחזינהו לאלתר היינו הכרה בט"ע וגם סימנים ע"כ איירי בסימנים שאין בהם להתיר בלי ט"ע והיינו סימנים אמצעים וכמ"ש התו' דמהני ע"פ ט"ע וכמ"ש לעיל (אות ג) וא"כ י"ל דאינהו הכירום בט"ע וגם יהבי סימנים שאין מובהקין לגמרי והסימנים שאין מובהקים ראו עדים כשרים או הב"ד. והאשה אמרה שכן הם הסימנים בבעלה ובהא לא מספקא לן דמתוך שלא דייקא תסמוך האשה על העד אפילו יודעת שמעיד בשקר דע"ז לא נסתפק בעל הבעי' רק דמספקא לי' אע"א במלחמה מתוך שסוברת שבודאי מת במלחמה תופסת העד לאמת שבודאי אומר אמת אבל אם היתה יודעת שהעד משקר לא היתה סמכה עליו וא"כ בסימנין שפיר י"ל כיון דאנן ראינו הסימנין וגס האשה אמרה שכן היה הסימנים בבעלה לא חיישינן דמשקרת דודאי דייקא שלא לשקר ולא מספקא לן לחוש שהעד וגם האשה משקרת רק חיישינן שהעד משקר והאשה תופסת דבריו לאמת משום דמלחמה הוא לא דייקא בתרי' אבל אם היתה יודעת שהסימנין שנתן העד לא היו בבעלה לא היתה אומרת שבעלה היה לו סימנין אלו דאין לומר כיון דמים כמלחמה משקרת במזיד דהא גם הטביעה והעלאה שהוא כמלחמה לא נודע רק ע"פ העד א"כ כיון שיודעת שמשקר אפילו על הטביעה לא תסמוך עליו ואפילו יודעת מן הטביעה י"ל דמ"מ לא חיישינן דמשקרא מתוך שיודעת מן הטביעה כיון דאיכא נמי ע"א. וגם במלחמה גופי' באמרה מת על מטתו נאמנת ולא אמרינן מתוך שיודעת שאינה נאמנת לומר מת במלחמה משקרא לומר מת על מטתו דלעולם לא חיישינן לשקר גמור רק במה שסבורה לומר שהאמת כמו שאומרת והשתא ודאי מה שאמרה שסימנין הללו היה בבעלה מחזיקין לאמת. ובהכו ניחא דלא סגי בט"ע לחוד וא"צ לדחוק כדברי התו' דאמרי בדדמי דהא על העד לא נסתפק כלל לשיטת התוס' רק להכי לא סגי בט"ע לחוד משום די"ל שמשקר בכונה והאשה מתוך שיודעת הטביעה לא דייקא והוא מצד הבעי' ממש אף שהעד אומר קברתיו או לשיטת תוס' שאינו אומר בדדמי יש לחוש שמשקר והאשה תופסת דבריו לאמת להכי צריך סימנין ג"כ דזה גלוי להאשה עצמה שהיו בבעלה סימנין אלו ואף דאינה ניתרת ע"פ הסימנין מ"מ שפיר מהני בצירוף העד דרגלים לדבר דקושטא קאמר כיון דבאמת היו סימנין אלו בבעלה והשתא פשיט הרי"ף שפיר מהאי דדיגלת דלא חיישינן שהעד משקר ואיפשט' הבעי'

ו) והנה הרב המגיד משנה כ' א"נ דבעיין בכל גווני הוא בין באומר קברתיו ובין שאינו אומר קברתיו. ואבאר טעמו דל"ל דדוקא באומר קברתיו מבעי' לי' דא"כ משמע דבלא קברתיו הוה סברא פשוטה שהעד אומר בדדמי רק אי מילתא דעבידא לגלוי' אינו אומר בדדמי. וזה היפוך האמת שהרי מהא דדיגלת מוכח שאין העד אומר בדדמי והכרה נמי מדמי הש"ס למלחמה דלהכי מצריך נמי סימנים. וגם ל"ל דבלא קברתיו דוקא מבעי' ליה אם העד אומר בדדמי דאם כן קשה קושית התוס' מאי מהני לן טעמא דדייקא אם אומר בדדמי. ואפילו תאמר דיש סברא אי דייקא גם העד לא יאמר בדדמי מ"מ אי אפשר לומר שיהיה הסברא פשוטה כ"כ עד שלא יהיה ראוי לספק בה. אלא ודאי חדא מגו חדא מבעי' לי' שאפילו תאמר שאין העד אומר בדדמי כגון שאומר קברתיו י"ל דהיא לא דייקא. וגם ל"ל דפשיטא לן שבודאי אין העד אומר בדדמי דהא אפילו בדחיית המדחה דבעי אסקינהו ואחזינהו וקאמרי סימנין מוכח דגם להעד יש לחוש לבדדמי ולהכי ס"ל דמספקא לן בין היכא דשייך על העד בדדמי ובין היכא דהעד ודאי אינו אומר בדדמי כגון שאומר קברתיו מ"מ י"ל דהאשה לא דייקא. ובעי למיפשט משני ת"ח ודחי המדחה דלא תפשוט מידי לא מהעד די"ל דקאמר אסקינהו וקאמרי סימנין וכאמור בפירוש השני למעלה ומ"מ הא איפשיט לן מדיגלת שאם מת בודאי אין לחוש לאשה וגם אין לחוש לטעות בהכרה ובלא קברתיו די"ל דהעד אומר בדדמי לא אפשיט לכן החמיר בה הרי"ף ונסתלק כל תלונות הלח"מ

ז) ועתה הנני חוזר על הראשונות מה שהקשתי לעיל (אות א בסופו) להרי"ף איך משכחת לה מים שאין לה סוף שמותרת מדינא רק משום דחיישינן שמא נצל בדרך רחוקה א"ל לחוש על העד שמא אומר בדדמי משמע דלאו מהאי טעמא מחמרינן. לכן נראה ברור דלא מדמינן מים למלחמה רק בגוונא דאיתא בגמרא ספינה שטבעה שיש בה הרבה נטבעים וגם מתוך שבירת הספינה בקל נדמה לו שגם זה שמעיד עליו נפל ונטבע ואפשר שנצל ונסתבך בדף או בכה"ג אבל אם ראה א' שנפל במים שאל"ס ונטבע ושהה כדי שתצא נפשו לא שייך בדדמי כלל. והר"י במרדכי דמשמע מדבריו דגם בטבע ולא יצא י"ל בדדמי. לשיטתי' אזיל דס"ל דלעד לא חיישינן שיאמר בדדמי אם כן לא קשיא ממים שאין להם סוף די"ל דמים שאל"ס גזרו אפילו בתרי דלא שייך בהו דילמא משקרי לפיר"י שאין העד אומר בדדמי ולפי דבריו איפשטא הבעי' מהא דחסא דמשמע בנשאת לא תצא אע"ג דלא הוה רק ע"א וכדברי הראב"ד: