משיבת נפש חלק א נ

שהמים משנים צורת הפנים היינו לפי שיטתו שמפרש האיבעי' משום דאמרי בדדמי. לכן ברור כוונת הנימוקי יוסף דהא בלא"ה יש לדקדק במ"ש הנ"י וא"כ צריך סימן מובהק כדרך שנותנין באבידה וכגון שהוא במקום מוצנע ע"כ. והדבר ידוע דסימנים באבידה אינם מובהקים ממש רק סימנין אמצעים ואין מתירין עגונה עליהם. אלא נראה כוונת הנימוקי יוסף דהא דחששו בע"א במלחמה ואומר קברתיו דיש לחוש דלא דייקא אינו רק חששא דרבנן להחמיר באשת איש כמו במים שאין להם סוף ובפרט הנימוקי יוסף לשיטתי' שהביא בשם הריטב"א (פ' האשה רבה) שנאמנות ע"א באשה מדאורייתא הוא א"כ חשש ע"א במלחמה רק דרבנן הוא וכיון דאינו רק חששא דרבנן שפיר סגי בסימנין אמצעים שמחזירין עליהם אבידה [עמ"ש בזה לקמן אות ט]. וזו דוקא בחזינהו לאלתר דיש הכרה רק חששא בעלמא הוא סגי נמי בסימנים מובהקים שמחזירין עליהם אבידה משא"כ אי לא חזינהו לאלתר דלאו הכרה הוא אפילו מן התורה א"כ לא סגי בלא סימנין מובהקין ממש. והא דלא מוקי בסימנין מובהקין היינו דפשיטא להש"ס דבצירוף הכרה דליכא רק חששא דרבנן סגי נמי בסימנים אמצעים שמחזירין עליהם אבידה. וקושטא דמילתא נקט דטפי לא היה ס"ד לבעל הבעי' להחמיר אם נותן סימנים במקום מוצנע דפשיטא לי' דמהני בצירוף ההכרה דמן התורה לא חיישינן שנשתנה לאחר בלאלתר. ואף דיש חששא דשמא טעה וגם שמא משקר ולא דייקא אינו רק חששות דרבנן וסגי בסימנין אמצעים נקראים לפעמים מובהקין כדאיתא ב"מ (דף כ"ח ע"ב) אנא ידענא סימנין מובהקין דידה והיינו סימנין אמצעים. וא"כ יש לפרש דברי התו' גם כן כמ"ש הנ"י ומ"ש דמהני ט"ע היינו גם כן כדפרישית בלשון הנ"י

וגם במה שהבין הב"ש דסימן במקום מוצנע היינו שלא ראה אותו בחייו. הוא מגומגם ג"כ דממנפ"ש אם עכשיו ראה הסימן בשעה שהעלוהו א"כ יש לחוש שמ"מ משקר ולא היה סימן זה בבעל העגונה ואם לא ראה הסימן אין שייך לחוש שראה אותו בחייו מאין ידע שיש בנטבע סימן זה. וצ"ל כונתו דאם אפשר שראוהו בחייו חיישינן שמא ע"פ טביעת [עין] שלו שמכירו לזה בחייו שהיה לו סימן זה לכן נותן בו הסימן לכן צ"ל באופן שלא ראוהו בחייו ודברים דחוקים הם

ואני תמי' איך נעלם מן הלח"מ וב"ש דברי המרדכי שם (ר"פ האשה שלום) שהקשה הר"י קושיא זו בעצמו דיש לחוש שמא העד משקר והיא לא דייקא [כצ"ל] וזה ממש קושית הלח"מ וב"ש. וכתב לתרץ הקושיא וז"ל ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידעה בבירור אמרה מסתמא לא יצא משם אבל בעדות שמעיד שהועלה מן המים וראוהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות. והכי פריך והא מים כמלחמה דמי קס"ד שהעידו הנשים שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי כדפירש"י ומשני ותסברא וכו' עכ"ל. ולכאורה כונתו דבס"ד שמעיד על הטביעה א"כ י"ל שהאשה לא דייקא רק לדעת הטביעה ואמרה מסתמא לא יצא אבל במסקנא איירי שאין מעידין על הטביעה כלל רק על ההעלאה אם כן אין מתירין האשה ע"פ הטביעה כי אם ע"פ ההעלאה לא שייך שתאמר בדדמי דאפשר דלא נודע הטביעה כלל דאף דהשני ת"ח היה בספינה לא יחויב מזה שטבעו שאין מעידין ע"ז כלל. וכולי האי לא חיישינן שמא יודע להנשים העגונות שהיו בספינה ושטבעה ולא ידייקו עוד להא לא חיישינן

אמנם מלשון התוס' שלפנינו (דף קט"ו סוף ע"א ד"ה והא) כתבו דס"ד השתא שראו הנשים שטבעום אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי עכ"ל. משמע מפשט לשונם דאלו ראו גם ההעלאה אף שראו גם הטביעה לא שייך בדדמי דאם ר"ל כמ"ש לדעת הר"י דלמסקנא לא ראו הטביעה אם כן אפילו ראו הטביעה וההעלאה נמי איפשטא הבעי' דלא חיישינן שיאמרו בדדמי. וצריכין להבין לפי דבריהם איך יתישב תירץ הש"ס דאסקינהו קמן דמ"מ יש לחוש שאמרה בדדמי. לכן נלע"ד לפי דברי התו' דהא דאמרינן דמים כמלחמה דמיא היינו דוקא בעובדא דהתם שראו הספינה שנשברה אף שהעידו על הטביעה י"ל דשייך בדדמי כיון דידעה ע"י שנשברה הספינה ודאי הרבה נטבעים היה י"ל דהאשה לא דייקא מאחר שאנו מתירין בשביל הטביעה כל שיוודע לה שנשברה הספינה חושבת שבודאי נטבע דבכל הני דאיטבעו איהו פליט אבל כשאנו אין מתירין רק בשביל העלאה דחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין לא סמכה האשה על מה שתדע שנעבע מאחר שכבר ידעה שאין דנין להתיר מצד הטביעה רק מצד ההעלאה וסימנין. דייקא על עדות העד כפי מה שהוא אומר. דבשלמא במת במלחמה י"ל שסמכה מאחר שהיה במלחמה וכל הני דאיקטיל איהי פליט וממילא העדות של העד מכוונת אבל אם העדות על ההעלאה וסימנין גם היא מדייקא על עדות העד שיהיה מכוון שהיה זה שהעידו עליו ושהיה בו סימנין שהעידו עליו ואנו מתירין אותה מצד שעדות ההעלאה מספיק להתירה לא חיישינן או שמא לא תידוק האשה והעד משקר. דלעולם דייקא האשה שיהיה עדות העד נכונה כפי מה שהוא אומר. ולפ"ז אפילו אמר העד בפני נטבע והועלה ג"כ והכרתי נמי לא חיישינן שהאשה לא תידוק דודאי דייקא שיהיה דברי העד נכונים אם אמר הכרתיו אלא דבאסקוה בעינן דקאמרי סימנין מטעם שפירשו התו' (שם ע"ב ד"ה וקאמרי) דאילו לא אמרי סימנין אמרינן בדדמי ור"ל שיש לחוש על העד שיאמר בדדמי

ונראה דיש הוכחה לזה דאפילו אמרי גם על הטביעה כל שאומרין גם על ההעלאה לא חיישינן שמא לא דייקא. דאלת"ה מאי קאמר ותסברא מים שאין להם סוף אשתו אסורה נימא בפשיטות דמיירי שהעידו גם על ההעלאה ומ"מ תפשוט בעיין דלא אמרינן כל שדייקא על הטביעה תו לא דייקא על ההעלאה וא"כ היה נפשוט הבעי' מ"מ ואיך שייך ותסברא כלומר כאילו ע"י זה אי אפשר לפשוט הבעי'. אלא ודאי אינו חוזר מזה שראו הטביעה שאפילו ראו הטביעה לא שייך בדדמי על העלאה רק דסימנין צריך בשביל דחיישינן שטועה העד עצמו ואומר בדדמי אבל על האשה אין חשש שלא דייקא כשידעה מהטביעה דלעולם דייקא שיהיה לה דברי העד מכוונים כפי דעתה (ועמ"ש לקמן מה שקשה לי על דברי התוס' דיש לפרש בדרך נכון יותר שא"צ לדחוק)

ד) ועתה נבאר דברי הרי"ף הנה הרב המגיד (בפי"ג מגירושין דין י"ט) כתב שהרי"ף מפרש הבעי' בלא קברתיו אי חיישינן להעד שאומר בדדמי כיון דהיא לא דייקא והבעי' בלא קברתיו וא"כ ע"כ הבעי' אי העד אומר בדדמי או לא ומהריב"ל תמה ע"ז הובא בלח"מ שם איך כ' הרי"ף ולא איפשיט בעיין מיהו כיון דאמרינן בהאי דדיגלת כו' ואנסבוה אפומי' דשבושתני' ש"מ ע"א נאמן במים שאל"ס והה"ד לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כו'. וקשה הא בקברתיו לא מיבעי' לן כלל ונדחק מאד לתרץ הקושי' הגדולה הזאת. ולפענ"ד א"צ לדחוק כלל ויש לפרש ברווחא והוא דלפי הפירוש דהרי"ף מפרש הבעי' בלא אמר קברתיו וכמו כן לפי' התוס' שהעד אינו אומר כלל בדדמי רק שיש לחוש שהיא לא דייקא והעד משקר במזיד. מ"מ הא דדחי הש"ס דמיירי באסקוה קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין וכתבו התוס' דאי לא קאמרי סימנין אין להאמינן דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו. הנה חידש לו הדוחה דבר שלא הוזכר באיבעי' כלל דהא התוס' כתבו דהעד בודאי אינו אומר בדדמי במלחמה רק הבעי' על האשה והשתא לפי סברת הדוחה דבאסקינהו לא חיישינן שלא דייקא האשה יהיה מאיזה טעם שיהיה אם כן מה זה שחידש לו דקאמרי סימנין הא אפילו בלא סימנין נמי נדחה הפשיטות כיון דמיירי באסקינהו וע"כ הדוחה בעי לדחוי' דלא מיבעי' שלא תוכל להוכיח שהאשה אין אומרת בדדמי דכי נוקים באסקינהו לחוד נמי לא שייך שתאמר האשה בדדמי. הן אם נפרש שאין מעידין מן הטביעה כלל כמו שפרשתי (אות ג ד"ה ואני) דעת ר"י במרדכי א"כ המדחה בעי לדחוי בגודא רבא שאפי' על העד לא תפשוט שאינו אומר בדדמי דהתם אסימנין סמכינן נמצא לפ"ז היה לנו הוכחה שאין סומכין בנטבע על טב"ע וכמו שדייק ר"ח באמת ואין ספק שהרי"ף ראה דבריו שכמה פעמים מביאו. וע"ז כתב הרי"ף ולא איפשט בעיין. וא"כ היה אפשר