משיבת נפש חלק א מט

שמא לא ראה העד היטב ואמר בדדמי אלא שאפילו אנו מחזיקין עדותו לאמת מ"מ יש לחוש שמא עלה ולדברי הרי"ף תיפוק ליה דאין כאן עדות ושמא לא שהה כדי שתצא נפשו [עמ"ש בזה לקמן אות ז]

ב) והנה לבאר כל זה ולמען תקנות עגונות לא אחשה עד אוציא לאור משפט הסוגיא ביבמות שנתחבטו רבותינו גאוני עולם רבותינו האחרונים מהריב"ל ולח"מ שהאריך מאד וצלל במים אדירים ולא העלה דבר ברור וכמו שאבאר הכל כיד ה' הטובה עלי בעזר צורי וגואלי

ביבמות (דף קט"ו) איתא איבעי' להו ע"א במלחמה מהו מי אמרינן טעמא דע"א משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרא ה"נ לא משקרא א"ד טעמא משום דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ורבו פירושי הסוגיא. הנה נבאר בתחילה פירש"י ותוס' שהם עמודי הש"ס. כי רש"י פי' ותרווייהו אמרי בדדמי בודאי כן הדברים כמו שאתה אומר ע"כ. והתוס' פירשו בענין אחר דע"כ העד אין אומר בדדמי דאי העד אומר בדדמי מאי מהני דיוקא דידה. אמנם דברי רש"י נאמנו מאד לפע"ד ומאוד עמקו מחשבותיו כי בלא"ה יש לשום על לב הלשון של רש"י שהוא כשפת יתר אמרי בדדמי כן הדברים כמו שאתה אומר ואין הלשון מובן כלל. לכן הדבר ברור כי בודאי להך דע"א שנאמן בעדות אשה אף שאין ע"א נאמן מדינא היינו ודאי משום שאין לו נאמנות מ"מ אין סברא שהעד ישקר בכדי כי אין אדם חוטא ולא לו אלא מתוך שע"א אין לו נאמנות יש לחוש שיעיד לאהבת מי שהעיד לו או בשכר וכדומה. והנה זה שאמרו בש"ס טעמא דע"א [משום דייקא אין הפי' דזה ב' ענינים נפרדים. ועל הע"א לחוד אין לסמוך אך דמצרפין הראי' דדייקא. רק הפי' דע"י דיוקא דידה נתחזק כח נאמנותו דהע"א וה"פ] אף שבעד אחד שאין לו נאמנות יש לחוש שאומר לאהבת מי שמעיד לו מ"מ כיון דאשה דייקא אין רצון האשה שיעידו לה בשקר שהוא באמת דייקא ומינסבא א"כ ודאי אין לחוש שיעיד העד טובת האשה מבלי בקשת האשה זאת מידו והגם שהאשה חפצה להיות נתרת ורוצה להנשא מ"מ מתוך חומר שהחמרת עלי' דייקא ויראה לסמוך עד שתגיע לדבר ברור. ולזה במלחמה י"ל שאין העד נאמן והיינו משום דיש לחוש שאף שאין ברור לעד מ"מ יעיד אלא דלא היה ראוי לחוש לכך וכמו שצווח הרמב"ן כי מה לו לצרה זאת להעיד בדבר שאינו ברור ואין לתלות רק שלאהבת האשה ולאיזה הנאה היא. אלא דבעלמא אין האשה חפצה בכך שיראה להנשא בלי דקדוק. אם כן במלחמה דשניהם אומרים בדדמי ודאי חפצה האשה שיעיד בכך. וזו כוונת רש"י שבודאי האשה חפצה שיעיד בכך וכלומר כאילו מדברים יחד שבודאי כן הדברים כמו שאתה אומר. [והיינו כדי דלא לאפושי פלוגתת רש"י ותוס' נאמר דגם לרש"י אין בדדמי דהע"א דומה לבדדמי דידה דנעשה אצלה ודאי שמת (עי' תוס' קיד: סד"ה מי) אבל הע"א הבדדמי עושה אצלו רק לספק שמת ולכן שפיר בדיוקא דידה דבאם היינו אומרים דגם במלחמה מדייקת (שגם אצלה הוי רק ספק) שוב אין לחשוד הע"א דיהפוך הספק לודאי מבלי בקשתה אבל כיון דאצלה נדמה לודאי שמת שוב יש לחשדו בזה]. מעתה לא יקשה עלינו מה שהקשו התוס' אפילו אי דייקא אי אמר בדדמי מאי מהני ולפ"ז לק"מ דהא בהא תליא דאי היא מדייקא אין לה חפץ שיאמר בדדמי ומה לעד לצרה זאת להעיד בדבר שאינו (בר) (ברור] משא"כ במלחמה דסמכה דעתה שמת אם כן ודאי חפצה להיות נתרת ע"פ עדותו וגם העד אינו רוצה לשקר (שקר מוחלט] רק שאומר בדדמי ודברי רש"י ברורים ומזוקקים [ועמ"ש לפ"ז מרגניתא טבא לישב דברי הרמב"ם לקמן סי' כ"ח אות ה]

וארווח לן בזה הא דפשיט משני ת"ח ומסיק דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים. שצווחו כולם דמ"מ האשה לא תידוק מאחר דמים כמלחמה דמי. אמנם למ"ש נכון למאד דלעולם לא חשדינן לעד למשקר להעיד על החי שהוא [מת] רק מה שאומר מת במלחמה הוא משום דסבר דבאמת מת וכדאמרינן בגמרא זימנין דמחו לי' בגירי' נמצא שדבריו אמת וגם האשה מדייקא שיהיה דבריו אמת כפי מה שהוא אומר אלא דבטבע י"ל שאומר טבע לפי שנדמה לו כן ואינו חפץ נשקר. אבל באומר אסקינהו קמן ויהיב סימנין כיון דלפי הבנת דבריו מבואר שאם יהיה האמת כדבריו מת הוא בבירור ואין חוששין מתוך שידע שטבע במים אומר שהוא זה אף שאינו מכירו כלל משקר בכוונה דלעולם אין חושדין בזה רק שאם נוכל לפרש שמעיד מת הוא הדמיון אבל בשביל שנדמה לו שמת במים לא יאמר דברים שהם שקר דלעולם אין חוששין לכך. ובס"ד דמים כמלחמה היינו משום דס"ד שהעידו שטבעו שני ת"ח במים שפיר י"ל שאין כוונתם לשקר כלל רק שאומרים לפי דמיונם מאחר שנשברה הספינה דומה ממש למלחמה ס"ד כל הני דטבעו אינהו פלטי וכה"ג. נמצא לעולם אין מחזקין דברי העד לשקר רק כשסבור לומר האמת במה שהוא אומר אבל שיאמר שמכירו בסימנין ואינו מכירו להא לא חיישינן כלל רק דסימנים צריך שמא טעה כמו שפירש"י שהמים משנים צורת הפנים

ובזו יבואר גם מה שפירש"י (ע"ב שם ד"ה וקאמרי סימנים) דאי לאו סימנים חיישינן דילמא אחרים נינהו שהמים משנים צורת הפנים ואינו ניכר כ"כ. והתו' תפסו עליו דמיא מצמת צמת. ולפענ"ד דברי רש"י ברורים ומוכרחים והיינו לפי שיטתו שביררנו שלעולם לא ישקר העד בהחלט לומר דבר שאין כן לפי דעתו לכן ס"ל דודאי המים גרמו שינוי צורה קצת וכל מת משתנה עכ"פ גם גורמין נפוח ג"כ לכן ס"ל לחוש בדדמי אבל אם אין שינוי פשיטא שלא יאמר דבר שקר כדפרישית. וע"כ שיש בו קצת שינוי ע"י מים אלא דאמרינן מיא מצמת צמת שאין גורמין שינוי כ"כ שיהיה נדמה לאחר לכן עדיף מים מאילו מונח יותר מג' ימים ביבשה שאין מעידין עליו שאינו משתנה כ"כ ולפי שהסוגיא שם ס"ל גם במים יש לחוש בדדמי ואצריך סימנין ג"כ אבל אם אין המים גורמין שום שינוי א"צ סימנין כלל [ועי' לקמן סי' כו א"ה ד"ה אמנם וסי' כט א"ב ד"ה לכן]

מיהו זה לפי הסוגיא דפ' האשה שהלכה דדחי דבעינן חזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלא סמכינן אט"ע לחוד דגם בט"ע שייך [בדדמי]. ואפשר דלפי האמת ס"ל לרש"י כהרי"ף דדחי סוגיא זו מכח האי דהתיר רבא האי דטבע בדיגלית וסגיא בחזינהו בשעתי' לחוד. ובאמת יש לפרש הסוגיא דאינו אלא דיחוי בעלמא כלומר דלא מיבעי' דלא תיפשוט דע"א במלחמה די"ל דאמר בדדמי אלא אפילו בהכרה נמי שייך בדדמי ולא סגי בלא סימנין

ג) הפירוש הב' הוא פי' התו' שעל העד אין חוששין שאמר בדדמי רק אי ע"א לא מהימן רק משום דיוקא אבל ע"א אינו נאמן מצד עצמו לכן בלמחמה דלא דייקא אין לע"א נאמנות ויש לחוש שמשקר והאשה לא דייקא. וקשה טובי לדבריהם א"כ מאי קדחי דחזינהו ויהבי סימנים מ"מ יש לחוש דמשקרא והיא לא דייקא ועל ע"א אין לסמוך כיון דלא דייקא וכבר הרגיש בזה הלח"מ (פי"ג מגירושין) וכתב דקושיא אלימתא היא ונדחק בה גם הב"ש (בסי' י"ז סעיף מ"ח ס"ק קמ"ג) הניח קושיא זו בצ"ע אלא שלא נתבררו לי דבריו שם במה שהבין לדברי הנימוק"י דלהכי לא חיישינן דמשקר דמיירי שאמר סימן שהיה במקום מוצנע דודאי לא ראה אותו בחייו דאי אפשר לידע רק בשעת מיתתו אבל התוס' כתבו דהיה לו ט"ע ג"כ ע"כ דראה אותו בחייו וע"י סימן זה יש לו ט"ע א"כ מאחר דהוא עצמו ראה אותו יש לחוש דמשקר עכ"ל. ודבריו אלו מגומגמים בעיני דלא נזכר בתו' שע"י הסימן יש לו ט"ע רק התו' כתבו כיון דאיכא ט"ע רק דלא סמכינן על הט"ע מ"מ בהדי סימן אפי' אינו מובהק מהני דרגלים לדבר שאינו משקר ובודאי ראה אותו בשעת מיתתו. וגם בדברי נימוק"י עצמו עירוב פירושים אני רואה כי לפי מה שפי' האיבעי' באומר קברתיו א"כ אע"פ שאין העד אומר בדדמי מ"מ חיישינן דמשקר. וא"כ קשה האיך העתיק פירש"י בחזינהו לא סמכינן משום שהמים משנים אפילו אין המים משנים נמי יש לחוש שמשקר לפי דחיית הדוחה דאפי' בקברתיו אין ע"א נאמן ואם כן אין לסמוך כלל על ההכרה רק על סימן שבמקום מוצנע לחוד דאמרינן דאינו משקר מטעם שמסתמא לא ראה אותו בחייו. ורש"י שפי'