משיבת נפש חלק א מד

אלא הוא הדבר אשר דברתי. דהרמב"ם אינו אוסר לישראל לישא מן התערובות. דלגבי ישראל לא גזרו כיון שאין האיסור ניכר. ומוכח לה מהא גופי' לפי שיטתו שהיא א"צ לבדוק אפילו נתערב ממזר ודאי מטעם לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ואם יש איסור לישראל משום חשש ממזרות כל היכא דהוא מוזהר איהי נמי מוזהרה. וע"כ לא גזרו רק לכהונה. א"כ זה שרצה הרמב"ם לתקן במתק לשונו דאם לא גזרו לישא מאותה משפחה לישראל אלמא לא חיישינן לממזרות דבה א"כ לא תימא כיון שלא חששו לממזרות לישראל לא גזרו גם לכהן. קמ"ל דמ"מ לענין האשה גם היא באיסור כהונה אם כן מעולם לא התירו איסור כהונה שבמשפחה אע"פ שמותר לקהל. כן נלענ"ד ברור לדעת הרמב"ם שאפילו נתערב ממזר ודאי אינו אוסר לישראל כשאינו ניכר מי הוא דלא כמו שהבין הב"י גם הב"ש (בסי' ב' ס"ק י"ז) דס"ל בודאי ממזר תצא לדעת הרמב"ם דליתא לפענ"ד בדעת הרמב"ם

מיהו הטור (בס"ס ז') מחמיר אפילו בספק ממזר שנתערב. ובארנו שיטתו בספרי לכתובות בקונטרס יעלת חן ואין להאריך כאן כי אין צריך לענין זה כ"כ

ג) מעתה שבררנו דעת הרמב"ם דמוקי מתני' דבדיקה להשיא לכהונה. י"ל גם לשיטת רש"י אין הקול פוסל רק לאיסור כהונה אבל לישראל שאינו רוצה להכשיר הבת לכהונה לא חיישינן לקלא אפילו באיהו גופי'. וכן משמע מפרש"י כתובות (כ"ו סוף ע"א ד"ה ואחתיני') עד שיבדקו הדבר שמעלה עשו בכהונה. משמע שעל ידי הקול אינו נפסל רק מצד מעלת הכהונה

ועוד נראה אפילו לפירש"י אין כל קול אוסר דהא בהדיא איתא בפ' המגרש (דף פ"ט) ת"ר בעולה אין חוששין לה כו' נשואה ארוסה אין חוששין לה ופירש"י דקלא דמתני' היינו שאומרים נתקדשה היום. ואיתא התם ממזרת אין חוששין לה ופירש"י יצא קול שהיא ממזרת אין חוששין לה. ומבואר לקמן [בגמ' שם וכן באהע"ז] סי' מ"ו ענין הקול שבאו והעידו שראו נרות דולקות וכן בבאו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ע"ש וכן בענין איתחזק בבי דינא. אבל קול הברה לאו כלום הוא. וכן קיי"ל כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו כלום כדאיתא כל זה בש"ע (סי' מ"ו ובסי' ו' ס"ה) אבל לקול הברה לא חיישינן כלל רק כעין הקול שמבואר (בסי' מ"ו). וכן הוא בראב"ד (פי"ז מאיסורי ביאה בדין י"ט) שכתב ושאר הקולות אם הוחזקו בב"ד שאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני עד שהגיעו קרוב לדברים ברורים חוששין להם ע"כ. אבל לקלא בעלמא לא חיישינן. וכן בהך דיצא קול נתקדשה פלונית לפי הקול בני' מאחר ממזרים ואפ"ה לא חיישינן לה רק בהגיע קרוב לדבר ברור. ולקלא דבתר נשואין לא חיישינן כלל. ואפשר גם לפירש"י שפי' דצריך שיבדוק בשביל קול וקשה הא ה"ל קלא דבתר נשואין. אפשר דנהי דמדינא שרי. הכהנים נוהגין סלסול בעצמן ושומעין לרחק. או שהקול הוא מבורר יותר מהך (דס"פ המגרש)

ד) עכ"פ בנ"ד דהוה קלא דלא איתחזק ואינו רק קול הברה בעלמא. וגם רגילין לקרות לבן פנוי' ג"כ ממזר ועוד אפילו הוא מאשה איש הא קיי"ל א"י הבא על בת ישראל הולד כשר [ואפי' בבא על א"א כמבואר באהע"ז סי' ד' סי"ט]. ולא שכיח ממזרות כ"כ ויש לתלות בכמה אמתלות. לכן אין כאן בית מיחוש בנ"ד כנלע"ד ברור

סימן כ בענין הנ"ל

שאלה

על אשה אחת שיש לה בת ויש קול נשמע אשר יספרו מזמן רב שילדה הבת מא"י בעודה תחת בעלה ואומרים שהיתה אז פרוצה ביותר ומופקרת וילדה בן אחר מות בעלה שהיה מפורסם שהפקירה עצמה ויתר דברים וצדדים שא"צ להאריך בהם כי לדינא א"צ כ"כ סניפים

תשובה

ב"ה פה נאשעלסק. לכבוד אהובי וידידי הרב המופלג בתורה וביראה החריף ובקי כבוד מוה' יעקב מאיר נ"י מ"ץ לעדתו

א) אמרתי בחפזי כי טרידנא טובי דודאי אין כאן בית מיחוש שהקול יצא הכל מא"י וקיימא לן א"י הבא על בת ישראל הולד כשר וגם בבא על א"א. (אהע"ז סי' ד סי"ט) ובקול עצמו כבר בארנו לעיל (בסי' י"ט ד"ה ועוד) לאיזו קול ראוי לחוש. וגם בנ"ד אין לחוש שהפקירה עצמה לישראל מכמה טעמים שכתב מעל' ופשוט הוא [כאן נחסר בהדפסה הראשונה]

אף גם בהיותה בכפרים וגם בעירו. ואפי' ללישנא קמא דרב ביבמות (סט:) בארוסה שעיברה דס"ל הולד ממזר ואפילו לאביי דס"ל אפי' דיימא מיני' ולא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר דמדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לעלמא. י"ל דדוקא התם דרוב פסולין אצלה ואזלינן בתר רובא משא"כ בנ"ד דבכל מקומות הנ"ל רוב כשרים לענין הולד כמבואר באהע"ז סי' ד' סעי"ט דכשר הוא א"כ פשיטא שאין לחוש

ועוד נראה דאפי' במקום שיש ר"י דמקרי רוב פסולין. הגם שכתב הב"ש (סי' ו' ס"ק לא) דכשיש וכו' שכונה הגם דדרך אשר מאלו שהם כשרים לענין הולד מפסיק מקרי ר"י. לענ"ד צ"ע דנהי דר"י כיון דלהם לא מחזקינן ברע ומוקמינן להו בחז"כ אם כן כיון דרוב אשר מאלו שהם כשרים לענין הולד פרוצים בעריות יש לתלות יותר בהן. כמו במעות שנמצא לפני סוחרי בהמה ובמס' מכשירין (פ"ב מ"ט) מצא בה בשר וכו' היה מבושל הולכין אחר אוכלי בשר מבושל. ואין להאריך בזה

ובנ"ד אין כאן רק קול ומבואר בגמ' (גיטין פט.) יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. הרי שאין אוסרין ע"י הקול

אלא דהפוסקים חילקו משום דקשיא להו דבסוטה (כז.) איתא אמר שמואל ישא אדם דומה [פי' נחשדת על הזנות] ואל ישא בת דומה. ובב"ש (סי' ד' ס"ק כ"א) כתב דהכל מרננים גרע טפי וכ"כ בחמ"ח (סי' ו' ס"ק י"ד). ולדידי קשיא על זה דבכתובות (לו:) איתא היוצאת משום רע אילימא דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. וקשה נוקמה שהכל מרננים. דבהכי ניחא טפי לישנא דיוצאת משום שם רע לפרושי מי שיצא עליה שם רע מדמוקי בש"ס דאתי תרי ואמרו לדידהו תבעה באיסורא

גם על התוס' סוטה שם (ד"ה רוב) שכתבו דלא מיירי בקלא דלא פסק דא"כ אפי' כנס יוציא. והוא תמוה דביבמות (כה.) לא פסקינן רק ביש עדי כיעור ג"כ ואף גם בזאת ביש לה בנים לא תצא. דהא מוקמינן דרבי בקלא דלא פסק ורבי איירי ברוכל נכנס. מיהו לזה י"ל דמפרשי רוכל נכנס היינו שהקול הוא שרוכל נכנס. וקלא דלא פסיק. מיהו זה דחוק כמו שכתבתי בתשובה בארוכה להוכיח דבקלא דל"פ לחוד לא מפקינן ודלא כנראה מדברי הב"ש לשיטת השאילתות לפי' הר"ם. ואין להאריך כאן בזה

גם בעיקר הפירוש שפירשו התוס' דלא איירי בקלא דל"פ דתצא. א"כ נראה שמפרשין הש"ס באיסור כהונה שכהן לא ישא אותה. ותימא איך אמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה שזו מטיפה כשירה וזו מטיפה פסולה. ואי מפרשינן לענין כהונה באותו חשש שלא ישא בתה הרי היא עצמה אסורה ג"כ לכהונה. ולא משכחת לה שבתה תהי' פסולה והיא עצמה תהא כשרה דכיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ועלה בדעתי דהתוס' ס"ל דודאי מדינא אין חשש כלל כיון דקלא דפסק הוא כמ"ש התוס'. רק לכתחילה בעלמא. לכן מ"מ ניחא טפי שישא דומה עצמה שזהו באה מטיפה כשרה ואית לה חזקת כשרות ובתה לית לה חזקת כשרות. וס"ל לשמואל] כר"א בכתובות (יג) דהמכשיר בה פוסל בבתה. מיהו מלשון התוס' (ד"ה רוב) שהקשו אדשמואל דהוי לי' למשדה בתר בעל משמע דאיסור גמור הוא לכתחלה. ואינו הרחק מן הכיעור לבד רק דין גמור דאפי' בקלא דפסק נמי חיישינן ואסור לכתחלה.