משיבת נפש חלק א מב

לגרש בע"כ [עי' לקמן ר"ס מ"ב]. יראה כי דבר פלא איך שגדולי עולם יכלו ליפול ברשת השגיאה

ומ"מ אחר שעוררני מעלתו לזה אמרתי כי צריך טעם על זה דכיון שלא קיים פ"ו כדת. מה חילוק יש אם יש לו ולד קיימא. דאפילו בדברי חכמים אמרינן כך שיעורן של חכמים בארבעים סאה טובל חסר קורטב אינו טובל ואיך לא נימא דברים שקם כבשונו של עולם. וכבר כתבתי בפירוש ההגדה שבכל מילי חצי שיעור לאו כלום הוא ע"ש בהקדמה

והנלענ"ד בזה (דבלא"ה) התו' דייקו בגיטין (דף מ"א ע"ב ד"ה לא) אהא דכופין את רבו משום לא תוהו בראה לשבת יצרה והקשו התו' אמאי לא נקט מצות פ"ו וכתבו משום דמצוה רבה היא (וכן הכריחו תו' שם (ע"א ד"ה לישא) מלשון המשנה לישא שפחה א"י דאם הי' יכול לקיים שבת כ"ד משום מצות פו"ר לחוד אין כופין את רבו לשחררו]. לכן אני אומר דודאי דיוק לשון ולא ילדה משמע ודאי שאם ילדה ז"ק אין כופין עוד אע"פ שלא קיים פ"ו. והטעם הוא דהא חזינן דבסוף חולין (קמא.) אמרינן לא ימול אדם אם על הבנים אפילו לטהר בו המצורע ופריך מאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה ומשני ס"ד הואיל ואמר מר גדול השלום שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים ס"ד ליתא עשה דידי' ולידחי קמ"ל. והנה למדנו גודל השלום שציוותה התורה למחות כמה שמות של קדושה. ובמצורע ס"ד משום ביטול השלום זמן מועט ידחה הל"ת אף דודאי ציפרים מצויים טובי רק לפי שעה ס"ד דלדחי העשה. וכ"ש לדחות השלום ולהפריד בין הדבקים שיערו חז"ל בשכלם שכל הקודש והטהור דדוקא בלא מקיים שבת כלל [דהוא מצוה רבה] נדחה מצוה דשלום בית אבל ביש לו ז"ק אע"פ שלא קיים פ"ו א"צ לגרש משום (הכי) דגדול השלום שכמה שמות קדושים נמחים על המים כדי לקיים השלום. ודלא כבעל עצי ארזים שחשב להחמיר ולהפרישן. ואין רוח חכמים נוחה מדעת הלזה שאינו מדעת קונו יתברך אשר גדול השלום אצלו ית'

ח) מעתה מה שעלה בדעתו היקרה להתיר לשמש במוך אין דעתי נוחה מזה. דהא רש"י והתו' כתובות (לט. ד"ה שלש) כתבו דאיסורא הוא גם באשה השחתת זרע ולא שרו בקטנה רק משום סכנה. ולפי דברי התו' סנהדרין (דף נ"ט: ד"ה והא) שהבאתי לעיל מוכח דאשה אינה מצוה על השחתת זרע כיון דאינה בפ"ו וכבר ישבתי קושית התו' לעיל (אות ג ד"ה ובהכי) בטוב טעם ואין הכרח משם. ועוד דמ"מ אפשר דמדרבנן מיהו איכא השחתת זרע באשה

ואי קשיא למה התירו חכמים לישא הקטנה שמצטרך לשמש במוך דאיכא איסורא רק משום סכנה שרי'. לאו קושיא הוא דרבנן תקנו נישואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואחר שתנשא צריכה לשמש במוך. עיין סתרי גט מקושר בחקירה זו אם יוכל לסבב הדבר שיהיה אנוס אח"כ. וכאן אם ינהגו בה מנהג הפקר איתא לסכנתא ג"כ. ועוד דלפירש"י ביבמות (יב: ד"ה משמשות) שפי' נותנת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות שלא יתעברו עכ"ל. משמע שמה שתתן מוך אח"כ לשאוב הזרע לא יועיל לה שלא תתעבר. וברש"י נדה (דף ג. ד"ה ומשמשת במוך) ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב הזרע שלא תתעבר ואינו נוטלתו משם אלא לעת הצורך עכ"ל משמע (דנוטלתו) [דנותנתו] אח"כ. לכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי. מיהו נראה דהוא הדבר אשר כתב הר"י בתו' כתובות (דף לט.) דמשמשת במוך היינו שהמוך בשעת תשמיש ובהא ודאי איכא איסורא כמ"ש התו' דהוה כמשמש על העצים אלא דמשום סכנה התירו. ובנדה קשי' לי' לרש"י אהא דקאמר משמשת במוך מאי איכא למימר וקשה אם הכוונה על שלש נשים שהם קטנה ומניקה ומעוברת וקשה הא אינהו בלא"ה דיין שעתן וע"כ לא קאי אקטנה ומניקה ומעוברת. לזה פירש"י דמשמשת במוך לשאוב הזרע דזה גם שאר נשים דרכן לעשות כדי שלא יתעברו אף שאינו ברור שלא יקלוט קצת זרע ותתעבר. מכל מקום שאר נשים אסורין לשמש כשהמוך במעי'. רק לשאוב הזרע (אותן) [אח"כ] שימנע העיבור ומ"מ אינה בדוק כ"כ שיוכל לקלוט כל זרע רק בשלש שרינן משום סכנה וכמ"ש התו' בכתובות (דף ל"ט.)

ולזה הקדים רש"י בחכמת לשונו לפרש ענין משמשת במוך דפרכינן מינה. דבכה"ג ודאי איכא איסורא מצידו דהוה כמשמש על עצים. ולזה נתחכם רש"י לתרץ דברי עצמו דלא מיירי בשלש נשים דהנהו דיין שעתן רק הביא אם יארע בענין הלזה שרוצים למנוע העיבור ואינם משלש נשים והנהו לא שרי להו כי אם לשאוב הזרע אח"כ. ובהני שלש נשים שיש בהם חשש סכנה מותרת לשמש כשהמוך במעי' וא"כ לא זו הדרך מוציאתה מידי סכנה [ועי' עוד בסמוך אות ט' י']

ט) מכל הלין טעמי נראה להתיר לשתות לה כוס עיקרין. ואין הבעל צריך להוציא בשביל זה כיון דגדול השלום אפשר אפילו מן התורה א"צ להוציא אף שאין פ"ו כדבעי וכמו שצדדנו בזה לעיל מכ"ש בזמן הזה דאיכא חד"ג ואם אינה רוצה אין יכול להוציאה כמ"ש (אות ז' ד"ה איברא) בשם נ"י

אבל לשמש במוך אין נכון בעיני מטעם שכתבתי (אות ח). וכן משמע בעובדא דיהודית (יבמות סה:) ל"ל כולי האי תשמש במוך. אלא ודאי לא פסיקא שלא תתעבר אם לא שתתן המוך במעי' בשעת תשמיש וזה ודאי איסור מצידו דהוא בודאי מוזהר על השחתת זרע. ואם תשאב הזרע אחר תשמיש לא ברור לן שיועיל וחמירא סכנתא. גם ממציאות הזמן שזונות יולדות בני קיימא עד שעבירה גוררת עבירה לשלוח בהם יד להמיתן בידים א"כ מסתמא היה חפצים שלא תתעבר כלל אלא ע"כ שאין בקיאות בכך לשאוב הזרע שלא תתעבר או להתהפך: לכן הנכון כמ"ש וה' יצילנו משגיאות

[ועתה אשוב על מה שביקש לדחות דברי [עי' לעיל סי' ט"ז אות ה'] מהפרת נדרים. וטרח לדחות. את מי אין כמו אלה לדחות בדחיות שונות. ובפשיטות י"ל שאינו עושה מעשה עמך. או שמסר הדבר לדעת חכמים אם יאמרו שיכול להפר יפר ואם לאו תשאר בנדרה. אבל לא זו הדרך שכבשו רבותינו הקדמונים שכבר כתב הרמב"ן בהקדמתו למלחמות שאין בחכמה זו מופת ברור כחשבוני התשבורת ונסיוני התכונה. רק לפי פשטן של שמועות ואם לא נזכר בש"ס כלום מאיזה שינוי מציאות ואוקימתא שאינה כפי מציאות הפשוט. היתפאר עלי בשים ראי' מן הראשונים שלא ימצא מציאות לדחות. אך הדבר מסור ללב נבון להבחין כפי פשטי השמועות. וזו מיסוד למודי התורה לאמת' של תורה. גם מה שהביא מירושלמי דסובר בארנקי צריך לשמוע לו אפשר ס"ל כיבוד משל אב או מדת חסידות ואין רצוני לטרוח לעיין בירושלמי כעת

גם מה שפשוט למע"ל דיש עונש בכל ענינים [כמדומה דשייך למ"ש בסי' ט"ז אות ט] ותמה הא אמר כר' אבינא לא מקבלנא עלי'. דהו' דרך צדיקים שמצערין עצמן שאין עושין המצוה בכל פרטי' כמו ר' עקיבא שאמר כל ימי הייתי מצטער כו' [ברכות סא:]. אף שאין חיוב על זה לבם הישר מצטער שאין לעשות על צד המובחר שאין למעלה ממנו]

י) גם לא ידעתי מה הועיל בתקנתו לשמש במוך שלא תתעבר וא"כ לא יושלם מצות פ"ו. ומ"ש שמא תתרפא. כולי האי ואולי. וגם אם תתרפא כיון שהרגיל עצמה בכך לא תעזוב מנהגה למנוע צער עיבור ולידה. גם לא ברור לן שבקיאין בתקנה זו אולי קולט הזרע בזמן מועט וחמירא סכנתא. גם פעמים שאין מוך מצוי לה ואיכא אונס שינה לכן הנכון כמ"ש להתיר לשתות כוס עיקרין

שייך לעיל

יא) ובאמת לא ידעתי מנ"ל להרמב"ם (פט"ז הי"ב מאיסורי ביאה) דבכוס עיקרין לא לקי בזכר דבגמ' שבת קיא.) משמע דשייך ביה מסרס אחר מסרס. ואם נימא כיון דאינו עושה באברי הזרע עצמן ליכא איסורא מן התורה הא בגמרא (שם קי:) בעי לדמוי' לנוטל כרבלתא דתרנגול אי הוה הסירוס מצד שנעקר ומסתרס ע"י זה הוה איסורא. ואם הטעם