משיבת נפש חלק א מא

כר' יהודה דת"ק ס"ל מקרא דמשחתם דגם הנקבות בסירוס. אינו נלע"ד דא"כ אדמקשי בפ' שמונה שרצים (קיא.) לר' יוחנן ב"ב דס"ל על שניהם אומר פרו ורבו טפי ה"ל לאקשויי מת"ק דספרי דס"ל גם נקבות בסירוס. וכ"ש לפמ"ש בפירוש הסוגיא לא מתרצא שפיר דבעקרה נמי [נימא] דהוה מסרס אחר מסרס. אלא נראה דגם הרמב"ם מפרש דפליגי בבהמה אלא נראה למאי דפרישית לעיל (אות ד) דבאשה לא שייך סירוס משום דאינם באברים שבגלוי וזה דוקא באשה אבל בבהמה דלית לה פרוזדור כדאיתא פרק יש בכור (דף מ"ו ע"ב) ופירש"י אין רחם שלה בין ירכותיה הילכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל באשה דירכים שלה מכסים הרחם [עכ"ל]. א"כ י"ל דפליגי דת"ק ס"ל דמרבינן סירוס בבהמה אף דלא שייך רק במקום גלוי. ור"י ס"ל כיון דבנקבה אשה לא שייך סירוס גם בבהמה ליכא (או) [לאו] מדרשא דקרא. ומה שפסק הרמב"ם כר"י היינו משום דבש"ס דידן לא מצינו חילוק בסירוס בין אדם לבהמה לכן השוה בהמה לאשה כיון דליכא סירוס בגיד ובצים בנקבה אם איתא דשייך סירוס עכ"פ ברחם לא הוה שתיק בש"ס מלחלק בזה אלא סתמא דתלמודא כר"י ס"ל

עכ"פ פשיטא דאשה מותרת לשתות כוס של עקרין

וכן משמע מעובדא דיהודית דביתהו דר"ח (יבמות סה:) דה"ל צער לידה שנאי מנא ואתא לקמי' דר"ח אמרה איתתא מפקדא אפרי' ורבי'. וקשה אי מסקא דעתה דר"ח לא ירגיש ששאלה כדי לשתות כוס של עקרין קשה למה שנאי נפשה תשאל בפשיטות אי אשה מצווה על פ"ו. וע"כ מסקא דעת' שאם יכירה ירגיש שבשביל כוס של עיקרין שואלת כן כיון ששנאי מנא ויסבור שאשה אחרת הוא אף שירגיש ששואלת מפני כוס של עיקרין לא איכפת לי' לר"ח רק באשתו שאמר איכו ילדת לי כרסא אחרינא לכן שנאי מנא וסבור שהוא אחרת ויפסוק לה כדין אף אם ירגיש שרצונה לשתות כוס של עקרין. וקשה כיון דאסור לשתות כוס עיקרין מבלי חולה איך אמר לה בפשיטות דלא מפקדא שמא תשתה כוס של עיקרין שאסור בלא צער לידה. גם ר"ח איך לא חש לדבר שיהיה מי שתהי' שמא רוצה לשתות כוס עיקרין. אלא ודאי ליכא איסורא כלל

ו) גם מ"ש מע"ל בענין הך דהחובל (פח.) היטב אשר דיבר ולכאו' קשה ליפרוך מה לאשה דא"א דתיתי לכלל מצות אבל עבד אי משחרר לי' אתי לכלל מצות אנשים. וצ"ל דלא עבדינן פירכא מזה דכי מגייר גופא אחרינא הוא כדאיתא יבמות. גם ליפרוך מה לעבד שישנו בעבירה דמשכב זכר. אלא שאין דעתי נוחה בפילפולים כאלה שידוע שדרך זה נעלם בעניני ק"ו וריבויים מזמן סתימת הש"ס. גם לא אאריך במידי דלא נ"מ כ"כ

גם במ"ש שאין להתיר לו שתכניס עצמה בסכנה. אין דעתי להאריך בזה כי דבר פשוט הוא שלא תכניס עצמה בסכנה ופירוקא לסכנתא. ובענין משמשת במוך יעיין ידידי בספרי יעלת חן (סימן ל"ט) וימצא נחת. מ"מ בתשובות כ"י שלי תמהתי ע"ד הרמב"ם בפירוש ממסמסא הלא בארוכה בספרתי

והנה לא אכניס עצמי לשום כל דברי מע"ל ידידי שי' בכור הבחינה. לסיבת שאין דרכי לטרוח להשיב על ענינים שאינם נוגעין כ"כ לדינא. ובפילפול כל אחד זוכה בשלו בדברים שיש בהם נטיות וסברות ודמיונות כי יכלה הזמן בהטיית הסברות בסתירות וישובים והיום קצר כו'. לכן לא ידון משתיקתי לא הודאה ולא סתירה

ואולם מה שהקשה לו מבן פטירא [ב"מ סב.] איך אמר ישתו שניהם כו'. אמת הדבר שאין בידינו לעשות כל עקוב למישור. ודברים מוקשים כאלה אין דרכי להעמיד ולחשוב מחשבות ביגיעת בשר ולהג הרבה אפשר שיכלה זמן רב ולא ימצא דבר מתישב. ואם לפעמים ת"ל עלתה בידי כמו שימצא בספרי גט מקושר טעם על גט מעושה כדין שגם רבינו הגדול הרמב"ם טרח להעמידו ותמהתי בדבריו וכל מעיין יראה שהאמת אתי. ודברים רבים כאלה אשר ישנו ת"י. מ"מ אין אחריות כל הדברים המוקשים עלינו ולהרבות בילוי זמן על קשויים כאלה. ודאי אם עולה ביד המעיין לתרץ בטוב מתת אלקים הוא. אבל קשה להרבות זמן לחשוב מחשבות על דבר שלפום רהיטא אין מבא להתיר הקושי. מ"מ אחר שעוררנו מעלתו ידידי שי' אפשר ליתן פנים קצת והוא דנהי דאם שותים שניהם כו' מ"מ בשעה ששותה קצת הוא משיב נפשו ויאריכו לו חיי שעה עכ"פ. וקיי"ל דמחללין שבת על חיי שעה והמעמץ עם יציאת נפש ה"ז שופך דמים. ור"ע לימד חייך קודמין ואין לחוש לחיי שעה של חבירו. וכן ביומא (דף פ"ה) דמפקחין הגל אף לחיי שעה

ומה שהקשה לידידי על דברי חכמים שאמרו (נדה מה. כתובות לט.) משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו. שהוקשה לו איך יכניסה בסכנה. כבר כתבתי שאין בנו כח להשוות המחלוקת בכ"מ. אלא די"ל בדברים כאלה שכבר דשו בו רבים ואין הנזק שכיח כלל וכלל אמרינן בי' שומר פתאים. ואין להקשות איך הורגלו תחלה בכך. הא איכא כה"ג ס"פ מפנין (שבת) האידנא דרשו בי' רבים שומר פתאים ה' [ועי' בסמוך ד"ה ואפשר]

גם מה שהאריך ידידי בדברי הרמב"ם בענין קטלנית [פכ"א הל"א מא"ב דאם נשאת לא תצא וכ"פ המחבר באה"ז ר"ס ט] ימצא בספרי יעלת חן (סימן לב). ולכאורה יש סמך לדברי הרמב"ם דהא יהודה שחשב לתמר לקטלנית ומ"מ איכא למ"ד ולא יסף עוד לדעתה י"א לא פסק ולמה לא גירשה מחשש קטלנית ודוחק לומר משום מצות יבום אינו מזיק דכיון שכבר היה לה זרע אין כאן עוד מצוה. מיהו נ"ל לזה דיש להבין במאי פליגי וי"ל דמאן דאמר לא פסק היינו משים דס"ל [כהמ"ד ביבמות סד:] מעיין גורם וער ואונן שלא כדרכן שמשו וא"כ יהודה שלא ידע מזה חשב שהיא קטלנית ומעיין גורם והשתא שבא עליה ונמצאת בתולה הרי נתברר לו שלא היתה קטלנית לכן לא פסק. ומ"ד לא יסף היינו משום דס"ל מזל גורם ואף שלא כדרכן נעשית קטלנית לכן לא יסף כי ירא לנפשו

ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שראה בזמנו כי רבים שתו בכוס זה באשה שהיה לה שני אנשים ואין שטן ואין פגע רע י"ל שומר פתאים ה'. והכי דייק לישנא משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'. ומאי שייך משום שהוא נתינת טעם. אלא בשביל שכבר נתפשט המנהג שלא לזהר ואין שטן ואין פגע רע הרי לא בא עדיין סכנה מזה לכן אפילו לכתחלה משמשת כדרכה ומורין כן אפי' לבא וישאל. לכן ס"ל להרמב"ם דעכ"פ אין להוציא בדיעבד. ועיין בספר יעלת חן שם מה שהוא נכון לדעת הרמב"ם דברים קרובים לאמת דלא תקשי להרמב"ם כלל מן הש"ס

ז) והנה פיו פתח בחכמה נפשו בשאלתו שאלת חכם. הגם דמותר לשתות כוס של עיקרין ולא חיישינן לדברי עצי ארזים כי אין בו בנותן טעם לשבח להפרישן. מ"מ הרי הבעל לא קיים פ"ו שאין לו רק בן אחד וא"כ כשתשתה כוס עיקרין ודאי לא יוליד ממנה. וכיון שלא קיים פ"ו ראוי לכוף אותו להוציא רק שרגילין להעלים עיניהם מעניני זיווגים כמ"ש רמ"א (בסימן א') מ"מ איך נורה לו לכתחילה שתשתה כוס עיקרין ולא יקיים פ"ו. מיהו פשוט שמשום זה אין להכניסה לסכנה. וכיון דאין כופין בזמן הזה אפילו לא ילדה כלום וא"כ אנחנו לא נדע מה נעשה כיון שהיא אצלו ואם נאמר להפריש כמ"ש בעל עצי ארזים אין רוח חכמים נוחה מדעת זה כמו שנבאר לקמן (ד"ה והנלענ"ד)

איברא כבר מבואר בנימוק"י בשם הריטב"א בפ' הבע"י (דף כ"ג ע"א) דדוקא בלא ילדה כלל כופין אבל בילדה ולד קיימא אפילו אחד אין כופין עוד דהא לא ילדה קתני וסיים הנימוק"י ולאותן שקיבלו עליהם חר"ג שלא לישא אחרת השתא נמי אינו יכול עכ"ל. ופשוט כוונת הנה"י שאם ילדה ז"ק אפילו לא קיים פ"ו אסור להוציאה בע"כ כיון שאין כופין. ובתשובתי הראיתי לדעת איך שגה בזה מהר"ם פדוואה (סימן י"ג וסימן י"ט) וסבור שהיה שני גזירות רבינו שמשון ורבינו גרשון שהיא דבר שלא היה ולא נברא. וגם במה שחשב סתירה בנימוק"י. שכל דבריו שפה אחת ודברים אחדים רק דקאמר שלא תקון רבינו גרשון כשהוא מדינא דגמרא [לכפותו אבל אם מדינא דגמ'] אין כופין אינו רשאי