משיבת נפש חלק א לח

שומע לקול אביו בזה. אלא שמתחרט על ההנהגה ורוצה לנהוג כרובא דעלמא. לא שייך זה

וידעתי כי במדינתכם כרוכים אחר דברי, הגאון הקדוש מהר"א מווילנא זצוק"ל שמחמיר מאוד. מ"מ אהבתי צדק להצדיק מנהגן של ישראל. ואם כי לא קם כמוהו מימות [רבותינו] הקדמונים נ"ע להיות כל התורה כולה נגלה ונסתר כשולחן ערוך לפניו. מ"מ חלילה למשווי' כ"ע רשיעא לעבור על לאו דאורייתא. ומה גם שהדברים שכתבתי הם ברורים לכל מבין. ודברי הגאון [זצוק"ל] בי"ד מ"ש בענין חדש אין לו מובן כלל גם פירושו בירושלמי. ות"ל סתרתי הכל בספרי. ולא יפלא שישיג פעוט וכשל כח ביגיעה רבה ועצומה מה שלא ישיג הענק דרך העברה בעלמא. ומי לנו גדול מר"ש בן יוחאי דנהירין לי' כל שבילי דרקיעא וכל העולמות עליונים אעפ"כ רובא דרובא לית הלכתא כוותי'. ורב אשי שאמר אם הראשונים כבני אדם כו' אעפ"כ פסקינן הלכה כבתראי. הא למדת שאין ראי' מגודל מעלת האיש לקבוע הלכה כמותו. והאל יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות. ופעמים רבות שעלו בידינו להשיג על ראשונים בראיות ברורות ומופתיות הלא בספרתי

סימן יז בדיני איסור לועג לרש

שאלה

בק"ק ווישיגראד נהגו מימים קדמונים להעמיד מצבות ואין כותבין שמות המתים עליהם. ועתה התעורר הקהל לעשות זכרון למתים נוחי נפש לכתוב על המצבה שמות הנעדרים ז"ל כנהוג בכל הקהילות. ושאל החכם השואל אם יש איזו חשש בזה משום לועג לרש לשאר מתים שאין רשומים בשמותם

תשובה

א) הנה ודאי אין לנו לומר שהמנהג בא מכח הוראת חכם שפקפק בזה מאיזה טעם. דמאחר שבכל קהלות נוהגים לחקוק במצבה שם המת ותואריו ונהוג מכמה מאות שנים א"כ אין ספק שאם הי' לחכם פקפוק בזה לא הי' עומד על דעתו והי' מריץ דברים לגאוני הדור מה גם בימים הקדמונים אשר מלאה הארץ דעה, וגדולי הדור בכל קהל ועדה המפורסמים כמו קראקא פוזנא ופראג שכל המצבות רשומות בשמות המתים ואחר שלא נשמע שום פקפוק בדבר ודאי לא הי' זה בכוונת מכוון. כי אם במקרה וסיבה בימים קדמונים אשר נשכח זכרם. ואולי לא הי' להם אומן לפתוח פיתוחי חותם מצוי להם. וברבות הימים נשתכח הדבר ונהגו כמנהגן. כי לא ערב לאדם לשנות המנהג ולא נתעורר על זה. או שהי' בעת דבר ר"ל שרבו המתים והחיים ברחו והקברנים לא זכרו מקום הנקברים לקראם בשמות עלי אדמות עד שחשבו אחר כך לנהוג כמנהגן. אבל לחשוב בזה חשש איסור הנהוג בקהלות ובגאונים מפורסמים בימים קדמונים. חלילה. וכן משמע בשילהי הוריות (יג:) הקורא כתב שעל הקבר משמע שנהוג לכתוב בכתב על הקבר. ואמת כי בעובדא דשמואל פ' מי שמתו (יח :) שאמר אבא היכא משמע שלא היה ציון על קבר דאבוה דשמואל שהרי לא ידע מקומו. מיהו אפשר שידע מקום קבורתו רק לפי שביקש לדבר עמו ולא מצאו לכן שאל לו היכא אבא למה שלא מצא לדבר עמו על קברו אבל מקום הקבר אפשר שנודע לו. או שתפס סברא דרשב"ג דאין עושין נפשות לצדיקים אלא דבריהם הם זכרונן. מ"מ כבר כתב גם כ"ת דבכה"נ לא שייך לועג לרש

ב) ועיקר מה שנתחבטו התוס' בכמה מקומות (ובנדה סא: ד"ה אבל) בהא דבגד שאבד בו כלאים עושין איתו תכריכין למת הא אמרינן במנחות (דף מ"א.) ומודה שמואל בזקן שעשאו לכבודו שפטורה מן הציצית והאי שעתא רמינן לי' משום לועג לרש. לענ"ד הי' נראה דלועג לאש לא שייך רק במצות עשה והוא דהמצות נחלקין לשני חלקים מצות קום ועשה ומצות לא תעשה. והנה בענין לא תעשה העובר עליהם הוא פוגם כנפשו. ובמעשה העשה כתרי נפשו להעלות למעלה יתירה וגם יש פגם אם לא עשאו כמו שאם אינו מניח תפילין וכדומה. לכן אמר שלמה (משלי י"ח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית. שגם הוא פוגם ומשחית נפשו. לכן עשה דוחה לא תעשה שהעשה הוא לתקון הנפש והל"ת שלא יפגום ובעשה שדוחה אינו פוגם רק מעלה. והנה מעלת החי על המת בהתעלות נפשו במצות שבקום ועשה שזה המת אין בו פח לתקן עוד. אבל בענינים שבשב ואל תעשה מעלת המת בטוחה שלא יפגום נפשו אחר המיתה שלא יעבור על שום לא תעשה והחי אינו בטוח מזה. לכן במת אף שנקבר בכלאים אין זה פגם בנפשו כי במתים חפשי ואינו מצווה על זה. אבל בענין עשה שהוא להעלות הנפש להשיג מעלה יתירה בזה מעלת החי יותר על המת. לכן אם החי לובש מלבוש של מצוה נראה כמתפאר שהוא יכול להשיג שלמותו על ידי מצוה זו שבטל מן המת לכן מקרי לועג לרש אם תראה מעלת החי במצות עשה לכן ההוא שעתא רמינן להו שלא יהא נראה כמתפאר על המת שאבד שלמותו בחוש שנעדר המת ממצוה שהוא כלועג לרש. אבל הכלאים למת הם כמו שאר מלבושים לחי. ואין לחי מעלה יתירה ושלימות במה שאינו לבוש כלאים רק שאינו פוגם ובזו המת שוה לו שאינו פוגם במלבוש אף שהוא כלאים ואין לחי מעלה יתירה בזה. לכן ברואה המת ואינו מלויהו הוה לועג לרש (ברכות ח"י.) לפי שמצות לוי' בחיים בפרט להולך בדרך רחוק. והמת שהולך באורחא רחיקא מראה כאילו אבד המת שלמותו בזה הדרך ואינו ראוי לעשות לו לוי' לכן הוה לועג לרש שמשפיל מעלת המת נגד החי

ג) עוד עלה בדעתי ליישב פי' רשב"ם בנדה (דף ס"א [בתוס' ד"ה אבל] שתירץ לקושיא הנ"ל דלמת כלאים לא שייך לרש שגם החי אם אינו נהנה מכלאים אין איסור בדבר. והקשו תוס' שם עליו דגם בציצית [אם] אין החי נהנה מן הלבוש אין חייב. והי' נ"ל דבלא"ה נתחבטו התוס' שם על מנהגן שמשירין ציצית מטליתן של מתים הא הוה לועג לרש. לכן נראה דחדא בחברת' מיתרצא דבמנחות שם אמר אדשמואל והאי שעתא ודאי רמינן לי' משום לועג לרש. וי"ל דדוקא לשמואל לשיטתי' דס"ל אפילו כלי קופסא חייבין אע"פ שאינו נהנה בו דחובת טלית הוא לכן מקרי לועג לרש. שנראה כאלו מחיים לא עשה בו ציצית ואינו ניכר שנעשה בתחלה לכבודו ויחשדו שהכינו ללבשו מחיים ואעפ"כ לא עשה בו ציצית. וא"כ לדידן דקיי"ל כלי קופסא פטורין שפיר י"ל דבציצית לא שייך לועג לרש כיון שאין המת נהנה לאו לבישה הוא

ד) עכ"פ נראה דלא שייך לועג לרש רק במה שהחי מראה מעלתו נגד המת. אבל בהבדלים שבין מת למת לא שייך. וכן מוכח במ"ק (דף כ"ז.) בראשונה היה מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והי' עניים מתביישים התקינו שיהיה מוציאין הכל שכליבה. אלמא עיקר טעמא משום בושה דעניים חיים אבל במה שנבדלו העשירים מתים מן הענים מתים לא שייך לועג. ובן בכתובות פ' נערה (מו:) אפי' לעני שבישראל לא יפחות משמע לכ"ע מחוייבים לעשות כבוד למת כפי עשרו ואין בזה לועג לרש נגד מתים עניים

מעתה שכונתם עתה לרשום על המצבות כנהוג בכל הקהלות אי משום להתפלל על קברי אבות או הצדיקים כענין מה שאמרו חז"ל מפני מה נסתתר קברו של משה שלא יראו ברחמים [עי' עין יעקב ספ"א דסוטה סי' נ"ד] משמע שיש תועלת בהשטחות על קברי צדיקים וכן נהיגי עלמא להרבות בהוצאות להתפלל על קברי אבות. אין כאן בית מיחוש כלל שאין זה בזיון לשאר מתים. וה' יגדור פרצות עמו ברחמים ויבולע המות לנצח. וכן מי שחטא למת מצינו שיבקש על קברו. הרי שי תועלת בידיעת מקום הקבר. לכן אין איסור בדבר כלל: