משיבת נפש חלק א לז

אימתא לא משמע כן ואדרבא בשביל זה איכא לסיועו להרמב"ם שפסק (בדין י"א אפילו רשע חייב בכבודו והיינו מכח הך דארנקי דעבר על בל תשחית. אלא מיירי שאין כח בידו להציל ואם כן ליכא הפסד לבן שבין כך ובין כך לא יציל וא"כ שפיר אין להכלימו. [ואפי' ביש ספק אולי יציל ע"י ההכלמה ג"כ אסור להכלימו וכמו שיבואר]. והיינו מדאמרינן בש"ס סתמא (בדף ל"א ע"ב) עדיין לא הגעת לחצי כיבוד כלום זרקה ארנקה בפניך ולא הכלימתה. ואי איירי משל אב ובראוי ליורשו דוקא ודאי רבותא דר"ט עדיפא טפי ממה שיחשוב ההפסד בראוי ליורשו דהא ביד האב להפקיע הירושה. אלא ודאי משל בנו קאמר אלא דמיירי (שאינו מכלימו היינו משום) שאף שאין בידו להציל בידים מ"מ אפשר שיציל ע"י ההכלמה [דיכול להיות דעי"ז] ימנע מלזרוק לכן קמ"ל דלא יכלימגו. והשתא קשה מאי פריך אי משל אב מאי נפקא ליה מיני' נימא ודאי בארנקי של בן ואי קשיא הא אינו מחויב בכיבוד משלו די"ל היינו שלא יפסיד אבל כאן שאי אפשר לו להציל בין כך ובין כך יפסיד א"כ לא שייך משל בן שהרי אינו מפסיד. דלא פסיקא מילתא שיציל ע"י הכלמה. ומספיקא לא נפקא. וא"כ שפיר קאמר שלא יכלימו. אלא דהך מילתא תלי' אי ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ כשהבן מסופק אם יציל שלו ע"י הכלמה י"ל שבאמת מותר [מה"ת] להכלימו. דאי כיבוד משל אב יכול להציל שלו ע"י הכלמה. וידוע שיטת הרמב"ם ספיקא דאוריית' מדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא. והשתא אתי שפיר שיטת הרמב"ם דודאי סתמא דש"ס (לא:) דקאמר כלום זרקה ארנקי בפניך משמע משל בן. אלא דהש"ס (לב.) משמע לי' דמדאורייתא קאמר [ר' אליעזר] שכיבוד אב כדי שיזרוק ארנקי בפניו פריך שפיר אי משל אב מאי נפקא לי' מיני' ולא מתרץ ביש ספק שיציל ע"י הכלמה דאם כן באמת מותר להכלים דספיקא דאורייתא [מדאורייתא] לקולא. מיהו למאי דנקטינן דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא א"כ מספיקא שיציל ע"י הכלמה אסור להכלימה דשמא לא יציל ומכלים בחנם לכן אסור. והיינו דאמרו לר"ט כלום זרקה ארנקי בפניך. ודברי הרמב"ם נכונים ודוק כי לא מצאו אנשי חיל ידיהם להסכימו עם שיטת הש"ס

ז) לכאורה נראה הוכחה מן הש"ס הלזה (כב.) לדעת הר"ן שהביא הרמ"א (בסי' ר"מ ס"ה) דאינו חייב ליתן לאביו רק מה שנותן לצדקה. דאם כדעת השאילתות שאם יש לבן כופין לבן לפרנס את אביו. קשה למה דחק לאוקמה בראוי ליורשו דהא לאו רבותא הוא. לוקמה בפשיטות דמיירי כשיזרוק הארנקי לא יהיה לו מה לפרנס עצמו ויהיה מוטל על הבן לפרנסו וא"כ מפסיד היא ע"י השלחת הארנקי. אלא ודאי אין חייב רק ליתן רק מה שנותן לצדקה. ובהא לא מרווח מידי דכמה עניים איכא בשוקא

ח) במה שהקשה הטור על הרמב"ם שפסק אפילו היה אביו רשע מחויב בכבודו. מהא דפ' איזהו נשך (סב.) בהניח להם פרה וטלית וכל דבר מסויים חייב להחזיר משום כבוד אביהם ופריך והני משום כבוד אביהם חייבין אקרי כאן ונשיא וכו' ומשני בעשה תשובה. וקשה לשיטת הרמב"ם אפילו רשע מחויב בכבודו. ותירץ הכ"מ דכיון דלא אזהר רחמנא לברי' דניהדר והוה ממון שלו וכיבוד משל אב אין צריך להחזיר. לפי זה אפילו עשה תשובה למה יתחייבו להחזיר משום כבוד אביהם הא כיבוד אינו רק משל אב והם כבר זכו בו אלא ודאי כמ"ש התוס' בכתובות (דף פ') דהכא איכא קלון אביהם וא"כ קשה אפילו למ"ד כיבוד משל אב ולא עשה תשובה הא מוזהר להחזיר משום קלון אביהם ובלח"מ תירץ דלאחר מיתה אינם חייבין. וקשה מאן פלג ליה להרמב"ם לחלק בין לאחר מיתה למחיים כשהאב רשע דאי לאחר מיתה ליכא חיובא כשהוא רשע מנ"ל דמחיים איכא חיובא. לכן נלע"ד טעמו של הרמב"ם ע"פ מה שמבואר בקידושין (מט:) האומר ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. לכן אסור לבזותו ומחויב בכבודו וכבר אמרו הרשעים מלאים חרטות לכן מספיקא חייב לכבדו. אבל בהניח להם אביהם פרה וטלית ולא נודע שעשה תשובה. ולא החזיר הרבית. אין להוציא מן היורשים מספק שמא הרהר תשובה שהרי לא החזירו. ומחשש שמא הרהר בלבו לחזור ולא הספיק להחזיר עד שמת אין לחייב היורשין ועמ"ש בחידושי לאה"ע (סימן מ"ב)

נחזור לענינינו [מה דכתבנו באות ה] דודאי ברור דבמידי דלא שייך ביה האב ליכא חיוב כיבוד

ט) ברם צריך למודעי דמה שהוקשה למעל' ידידי שי' ממעשה דר' ישמעאל [בירושלמי הובא בתוס' לא: ד"ה ר"ט] שאמר הואיל וזו רצונה זו כבודה. נראה דבר ברור דיש חילוק בין חיוב למצוה בעלמא. דידוע שאין כל הדברים שמקבל שכר בעשייתן יהי' עונש במניעתן. וזה ברוב מצות. הנה צדקה הוא מצוה וכפי השיעור הראוי ליתן ואם מוסיף ודאי מקבל שכר ע"ז. וכן תלמוד תורה אם קובע עתים לתורה לא יענש אכן אם מייגע עצמו בתורה ודאי שכרו יותר גדול כי לפום צערא אגרא. והנה כי כן בכיבוד אב ואם. נהו שיש גבול לחיוב מה שיענש כשימנע. מ"מ כל שיוסיף לכבדן יותר מקבל שכר אחר שהמלך הקדוש חפץ ביקרם. ומעשה דר' טרפון בקידושין (דף ל"א ע"ב) דהוה גחין וסליק לה. מה שלא שמענו לזולתו ולא יעלה על הדעת שיש עונש למי שאינו עושה כזאת. ואף גם אינו עולה על הדעת שר' טרפון לא יקבל שכר ח"ו על המעשה הנפלא ההוא. ואין במה שהוא נוסף על החיוב דחיית עשה וכדומה. שזה אינו בגדר חיוב כלל. ומ"מ מקבלין שכר ורב טוב הצפון. וכן בכל הידורי מצות ודאי שכרם לא יקופח ובמניעתן אין עונש

י) גם מה שהביא מעלה בשם שאילתות דמפרש (בקידושין לא סע"ב) ולא יכריעו לכף חובה. והוקשה לו דבצדק תשפוט הוא מצוה לכל אדם. כעת לא עיינתי בשאילתות וכפי הנראה לאו בדינא קאמר רק בענינים שיש לדורשן לזכות וחובה ואם כי נראה לו שאביו לא עשה כהוגן אין לו לומר כן אבל לא בדינא ועבירה רק במילתא בעלמא

ובאמת קשה איך אמר לא יסתור דבריו ולא יכריעו. פירש"י שלא יאמר נראין דברי פלו'. הנה מצינו ר' חולק ארשב"ג אביו בכמה דוכתי וכעת אתי' זכירה זכירה בכתובות (דף נ"ב) עיין ברי"ף ורא"ש שם. לכן אפשר דכל הני מילי כשהם בוועד אחד ובפניו או בפני רבים דוקא. וכן בש"ע (סי' ר"מ) כתב בפניו

ובבאר היטב (סי' רכ"ח) באשל אברהם כתב בשם תשובה אחת ראובן נשבע לעשות דבר ומיחה בו אביו ונפטר משבועתו. לא ידעתי מציאות לדברים אלו וצ"ע בגוף התשובה אולי לא העתיק כהוגן. דאיך יפטר משבועתו על ידי מחאת אביו דכבר בררנו (אות ה) שאין האב יכול לבטל נדרי בנו ובתו מצד מצות כיבוד ולכן אינו יכול להפר לאותם] שאינם ברשותו רק בבתו בנעוריה בבית אביה

יא) מעתה נבא לענין שאילתינו. ודאי אם הבן רוצה לנהוג כן אין צריך לשמוע לאביו. אבל אם ירצה הבן לעשות נייחא לאביו והפקת רצונו. עכ"פ צריך להתיר לו ההנהגה שהוא כמו נדר כדאיתא ביו"ד (סי' רי"ד). ואם מתיר לו פשיטא דמותר כמו כל עולם שאין נוהגין בחומרא זו. ולפי דלבי כשמעתא דידי כי כבר בררנו בספרי שם חדש (בס' מגן האלף סי' תפ"ט) התירים ברורים ונכונים לאמיתה של תורה מכונים. א"כ ודאי מצוה לשמוע לדברי אביו ומקבל שכר על זה כמו שבררנו (באות ט) ויש לו להתיר ההנהגה ולשמוע לקול אביו. ולדעתי אם יעיין היטב בספרי מי שיש לו יד ושם בעיון יראה שיש לסמוך על הדברים הנאמרים אפילו שלא בשעת הדחק. ומה גם לענין משקין שעיקר הפרישה קשה ממשקין

אלא דיש לעי' אם יכול לעשות לו פתח חרטה בשביל כבוד אביו דקיי"ל דאין פוחתין בכבוד אביו כדאיתא (סימן רכ"ח סי"א) מיהו נראה דהיינו דוקא בגוונא דהתם שאחרים יפתחו לו אבל אם מעצמו מתחרט ופתח פיתחא לנפשי' שפיר יכול להתיר. ועוד דדוקא בגווני דהתם שאינו חצוף לומר כן אבל כאן שגם כוונה זו לשם שמים לנהוג איסור. אין כאן חציפות אם אינו