משיבת נפש חלק א לו

יהודא ורבנן נחלקו (קידושין עח:) באומר בני זה ממזר דלרבנן אינו נאמן אף שצוח האב שממזר הוא [או שאומר בן גרושה או ב"ח הוא] ואינו כהן. וא"כ יש נ"מ באומר שהוא ממזר ואינו כהן ומ"מ מצווה בכבוד אביו. דהיינו כשאומר שאשתו ממזרת **(בדין זה בכהן הבא על הממזרת דהולד אין בו שום דין כהונה ומותר להטמא למת ולישא גרושה [ואפילו בנולד מביאה ראשונה דעוד לא נעשתה זונה וחללה וכדאי' בקידושין (עז סע"ב) כהן הבא על אחותו וכו'. ובריטב"א שם דכשגמר ביאתו לא נפסלה בהעראה כיון דדעתו על גמר ביאה. רק דנימא דהממזרות שבו מפקיע ממנו קדושת כהונה לגמרי]. יש ללמוד מגוף הדין דהוא ממזר ומותר בממזרת וכדאי' קידושין (סו:) כ"מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום וכו' ממזרת ונתינה לישראל. וכיון דמותר בממזרת בע"כ דלענין יוחסין שדינן בתר הפגום לבד ואין בו צד כשרות כלל דאל"ה הא צד כשרות משתמש בממזרת וכדאמרי' בח"ע וחצי ב"ח. וממילא אין בו צד כהונה כלל ומותר להטמא. והנה לענין תרומה פשיטא דאינו כהן ואסור בתרומה. ויד"נ מהר"ם נ"י אמר ראי' גלוי' לזה מהא דמעלין מתרומה ליוחסין הרי דכהן ממזר אסור בתרומה אך הספק לענין טומאה ולישא גרושה (ממזרת). ועי' במ"מ (פי"ט ה"ה מא"ב) דכהן הבא על הממזרת הרי הולד פסול עכ"ל וגם משם ראיה רק לענין תרומה ויותר יש להוכיח מהב"ח והפרישה אהע"ז (סי' ז' ס"ו) דכתבו דמ"ש הטור כהן הבא על אחת מהעריות אין הולד (הנולד מביאה ראשונה) חלל אין שום נפ"מ מזה רק לענין התראה ומלקות ע"ש. הרי דממזר אינו כהן כלל אפי' לענין טומאה וגרושה. וביותר מבואר בחמ"ח (שם ס"ק כד) וז"ל דמאחר דהולד ממזר הוא גרוע מחלל עכ"ל. ועי' תשו' הרשב"א (סי' א' רא) דהשואל נסתפק בכהן הבא על אחת מהעריות אי הבן (הנולד מביאה ראשונה) מותר בתרומה. וק' לכאורה שלא הביא ממעלין מתרומה ליוחסין. מובן דמתשובתו דרבינו הרשב"א שם אין עוד ראיה מפורשת לנ"ד דמש"ש וז"ל אפי' מביאה ראשונה היא פסולה לכהונה וולדה פסול עכ"ל. י"ל דזה רק לענין תרומה ועוד דבנ"ד לא נפסלה לכהונה בביאתו דבל"ז אסורה. וא"ל דנפסלה לכהן ממזר ז"א דהא נקטינן דזה לא משכחת. גם מש"ש דאפילו לר' יהושע דאין ממזר מח"כ מ"מ שוי' זונה וולדה פגום כדאמרי' יבמות מד.) הכל מודים בבא על ח"כ דהולד פגום וכו' ק"ו מאלמנה לכ"ג וכו' וכ"ת איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון דבא עלי' עשאה זונה עכ"ל הרשב"א. ומכאן מוכח דנפסל לגמרי וכמו באלמנה לכ"ג דבנו חלל. אך בנ"ד שייך הפירכא מה לאלמנה וכו' דהא היא לא נתחללה בביאתו וכהנ"ל. רק בחמ"ח מבואר בהדיא דממזר גרע מחלל:)** ונולד מן הממזרת או שזינתה אשתו (ונבעלה) [או שנבעלה קודם קידושין] לפסול ואח"כ נולד זה. בנו ממזר [או חלל] דמצות כיבוד עליו. ומותר לטמאות לפי דבריו. והוא לא נעשה רשע בכך שהרי אומר קים לי שאינו כהן. ואפילו לר"י דנאמן. איכא כמה גווני דאינו נאמן כגון שיש לבן בנים כמבואר באהע"ז (סי' ד סכ"ט). והשתא קמ"ל קרא דכיון דאנן לא מהימנינן לאביו והוא בחזקת כהן איסור הוא לטמאות כיון דאנן מחזקינן לי' בחזקת כהן. עוד אפשר לומר באביו אינו מוחזק בכהן והוא החזיק עצמו בכהן דשווי' נפשיה חד"א וכמבואר בתשובות מהרי"ט דמ"מ כיון שהחזיק עצמו לכהן אין לשמוע לאביו. להטמאות. ועכ"פ ברור בדעת הסמ"ג כמ"ש וקושיתו על תחילת הציווי אבל אם כבר צוה שעיר ס"ד דדחי

ג) ובזה מיושב מה שהקשו התו' יבמות (דף ה ע"ב ד"ה כולכם) ל"ל קרא לכיבוד אב. הא אמרינן באביך אומר השקני ואמו אומרת השקני הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבודו וא"כ נימא אתה ואביך חייבין בכבוד שמים. ותירצו דמהכא יליף. וכבר הקשתי עליהם בדרושים [חסרון הניכר יש כאן הקו' והתי' הם גם דיבור בפ"ע התי' הוא דפח"ת] דהא מוכח כבר מאיש אמו ואביו תיראו ודרשו חז"ל בקידושין (דף ל' ע"ב) דאיש סיפק בידו לעשות ואשה אין סיפק בידה לעשות שצריכה לשמוע לבעלה. וקשה כי היכא דאמרינן בא"ל אל תחזור אבידה אין שומעין לו כי כולם חייבין בכבודו ית' הכי נמי נימא באם האשה רוצה לכבד את אבי' איך ימחה בעלה (בידו) בידה] הא הבעל והאשה [מחויבין] בכבודו ית' והוא צוה לכבד אב ואיך ימנע ממנה בעלה מצוה זו. וצ"ל דע"כ לא פליגי בכיבוד אלא אי משל אב או של בן (קידושין לב רע"א) אבל משל אחרים לכ"ע ליכא מצות כיבוד. ואשה שהרשות בעלה עלי' הוה הכיבוד משל אחרים ואינו בכלל צווי הכיבוד. מעתה א"צ לדחוק כדברי התוספ' דמכאן נלמד. אלא נ"ל בפשיטות דס"ד דרצונו ית' לבטל כבודו בשביל כבוד אביו קמ"ל דלא אבל הבעל שאינו מוחל על כבודו אמרינן שפיר אתה ואמך חייבין בכבודו וזה ברור

ובזה מיושב נמי קושית התוספת שם שהקשו [וז"ל כולכם חייבים בכבודי. מאני ה' דסיפא דקרא קדריש. וא"ת] מנ"ל דקאי טפי אשבתות מכיבוד אב ואם [וכן בסמוך גבי מקדש עכ"ל] ונדחקו. ולפמ"ש לק"מ דאנן הכי דרשינן מאני ה' שכולכם חייבין בכבודי. ומזה אין ראוי לשום נברא לבקש מה שהוא נגד רצונו שאני ה' מורה על גדלות וגודל מעלה. לכן אי דרשינן אני ה' שמצוה לחלל שבת בשביל כיבוד אב אין זה גודל מעלה. וכן במקדש אני ה' הוא גודל מעלה ולא פחת מעלה ח"ו וזה ברור ואמת נכון

ד) והואיל וזכינו דטעמא דכולכם חייבין בכבודי היינו משום דאין לאב לצוות דבר שהוא נגד רצונו ית'. ולא מחל המקום על כבודו במה שהאב שואל שלא כהוגן אבל בנדון דידן שאין כוונת האב ח"ו על העברת רצונו ית'. רק כוונתו מאחר שמצטער על בנו שמענה את נפשו ורוצה שינהוג כמנהג רובא דרובא דעלמא הי' מקום לומר שמחוייב לשמוע לאב שלא צוהו האב לעשות נגד רצונו ית'

ה) אמנם באמת הדבר ברור במידי דלא שייך האב בגווי' אין מצות כיבוד על הבן. וראי' לזה דהא דטרח הש"ס ללמוד מאני ה' שלא לדחות הלאו. וקשה נילף מהפרת נדרים שהתורה אוקמה ברשותו להפרת נדרים ובנעורי' בית אביה דוקא. ואם נימא שכל מה שמצוה האב אם אין הבן שומע לו עבר על מצות כיבוד א"כ ל"ל קרא להפרת נדרים הא לעולם יכול למחות ע"י מה שמצוה לבתו שלא תעשה כזאת ומצות כיבוד עלי' צריכה לשמוע לו. ואמאי שתק הש"ס מללמד מהפרת נדרים דמוכח דדוקא כשהיא ברשותו מפר נדרים אבל לא בשביל מצות כיבוד יכול לבטל נדרי'. ורוב פוסקים חוץ מרמב"ם ס"ל דאין האב מפר לבתו רק נדרים שיש בהן עינוי נפש ומי לא עסקינן שמצטער על ענות נפשה של בתה החביבה עליו. אלא הדבר ברור במידי דלא שייך אבי' בגווי' אין מצות כיבוד חלה [ועמ"ש בזה לקמן סוף סי' ח"י ד"ה עתה]

ומה שהוקשה למעלה מזריקת ארנקי ולא יכלימנו (קידושין לב.) אלמא בכלל כיבוד שלא לצערו. נראה דהיינו דכשהוא יכלימנו הרי הוא מצערי' בידים. אבל אם הבן נוהג בהנהגה שאביו לא ניחא לי' ומצער נפשו אין הבן חייב בזה

ו) והרמב"ם פסק (בפ"ו ה"ז מממרים) אפילו ארנקי של הבן. ורבים בתורה קמים עליו שהיא נגד הש"ס קידושין (דף ל"ב) דפליגי אי כיבוד משל אב או משל בן ובעי למיפשט מהא דשאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב אמר להם כדי שיטול ארנקי בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נפקא לי' ומשני בראוי ליורשו. והרמב"ם פסק כיבוד משל אב ופסק כדי שיטול ארנקי שלו ואינו מכלימו הוא כמזכה שטרא לבי תרי. ומה שתירץ הכ"מ הוא נגד הש"ס במחתה"ק ובלח"מ כתב דהרמב"ם מיירי אחר שכבר זרקו וכדברי הרמ"ה דכיון דכבר זרקה אין להכלימו שאין מרויח בזה. וכל זה איננו שוה דא"כ אמאי לא אוקמה הכי בגמרא

לכן נראה דס"ל להרמב"ם דאם יוכל להציל הארנקי בלא הכלמה ובלא מורד דעת אביו פשיטא שמחויב להציל שלא יעבור על בל תשחית. ומ"ש התו' (שם ד"ה ר"י) דעביד למימרא