משיבת נפש חלק א לה

משמע דמותר בגיזה ועבודה על זה השיג דלא אמרו רק לענין הקרבה וכן משמע מדיקדוק לשון הראב"ד

מ"מ נ"ל שגם לדעת הרמב"ם אסור להטיל מום בבכור מח"ל מן התורה. ומטעמא דפרישית דמ"מ ראוי להקריב שלמים. ומצאתי און לדברי דבש"ס ע"ג (דף י"ג ע"ב) דרבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך מום מעליא הוא [ומדאורייתא ליתסר] ומשני ה"מ בזמן שב"ה קיים שראוי להקרבה אבל השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופריך ונהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור [מה"ת] ומשני בעל מום נהי דלא חזי לגופי' לדמי מיהו חזי לאפוקי הכא דלא לגופיה חזי' ולא לדמי ע"כ. הרי דהש"ס מחלק בכך כשראוי אף שלא לאותו דבר מ"מ אסור לעשות בו מום. ונהי דאנן קיי"ל דמותר מן התורה להטיל מום בבעל מום וקושית הש"ס הוא להך מ"ד דס"ל אסור להטיל מום בבעל מום. מ"מ היכא דחזי לשלמים י"ל כ"ע מודו דאיכא לאו מן התורה להטיל בו מום

ב) אלא דעכ"פ מבואר בש"ס דבזמן הזה שרי להטיל בו מום [מה"ת] דלא חזי להקרבה. ע"כ אני תמי' על הרב משנה למלך (בפ"ד מבכורות ד"ה ודע שאחר שכתבתי) שחתר להמציא דאם הטיל בו מום אינו אלא קנס מדרבנן. ואמאי לא זכר עיקר הסוגיא דגוף הטלת מום בבכור מן הזה הוא דרבנן וכיון דמן התורה מותר להטיל בו מום איך יעלה על הדעת שיהיה אסור מן התורה אם יעשה בו מום

הן אמת שהרמב"ם (בפ"א מאיסורי מזבח ה"ז) כתב אבל המטיל מום בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. והוא תמוה מאד נגד הסוגיא (דמס' ע"ג יג:) הנ"ל וכבר עמד הלח"מ ע"ז וכמעט לית נגר דיפרקיני'

והנראה לענ"ד להליץ בעד הרמב"ם והוא דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בזמן הזה דלא חזי' להקרבה תלי' בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בזבחים (דף ק"ז ע"ב) במעלה בזמן הזה דר' יוחנן ס"ל חייב דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וכן פסק הרמב"ם (פי"ט הט"ו ממעשה הקרבנות) דמעלה בזמן הוה חייב שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית א"כ חזי' להקרבה גם בזמן הזה. אלא דרבא משמע לי' לאוקמה הברייתא דדין עיקור בקדשים אינו שיעשה אותו בעל מום. ומשמע ודאי דאפילו למ"ד לא קידשה לעתיד לבא אפ"ה נועל דלת בפני' ולא עביד עיקור. לכן צריך לטעמא דנראה כעושה מום בקדשים. מיהו לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דמקריבין אע"פ שאין בית י"ל דאסור מן התורה וא"ש. אלא דאכתי קשה מאן פלג לי' דילמא איכא מלקות ג"כ כיון דקידשה לעתיד לבא. וי"ל לזה דמספקא ליה שמא מ"מ שחיטה לא שייך בזמן הזה וכמ"ש התו' בזבחים (דף נט:) ע"מ זביחה ליכא באין מקדש לכן כתב מאינו לוקה. זה נראה להליץ לחומר הנושא אף שלא נתקררה דעתי בזה

עכ"פ פשטא דש"ס משמע דליכא איסורא דאורייתא כלל בזמן הזה להטיל מום. א"כ אפשר לסמוך על מסיח לפ"ת להטיל בו מום דאינו אלא חששא דרבנן. וכ"ש להטיל בו מום ע"י א"י דלכ"ע ליכא רק חששא דרבנן. ומצורף לזה הסימנין דאהני לענין דרבנן. ובאמת שצ"ע בכל מסיח לפי תומו נסמוך להטיל בו מום ע"י א"י. מיהו לענין מסיח לפי תומו שיועיל לענין בדרבנן אין זה מוסכם

אלא דבכל ספיקי דבכור היה לנו להתיר להטיל מום ע"י א"י דהוה ספיקא דרבנן. וכפום פשטא דש"ס ורש"י ותו' אפילו ישראל שהטיל בו מום אינו רק איסור דרבנן וה"ל לן למימר ספיקא דרבנן לקולא. וכן בחולבות היה לו לרמ"א להזכיר היתר זה להטיל בו מום

ג) עוד נראה בנ"ד אם היהודי גילה דעתו קודם שקנה הפרה ואמרו לו מבינים שכבר ביכרה ושלא יסמוך על הא"י והוטעה הישראל בכך שהיה סבור שהסימנין מועילין להתיר. כאשר הוכיח הסוף שבשביל זה לא מכר. י"ל דהוה מקח טעות כמו בזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל בקידושין (דף נ) ובכמה דוכתי דמהני גילוי דעת. ואף דרמ"א (סי' ר"ד) כתב דבמטלטלין לא מהני גילוי דעת יש בזה דברים באו לא עת האסף פה. וכ"ש אם אמר הא"י שביכרה וסמוך הישראל ע"ז ואח"כ נודע לו שאין לסמוך על הא"י. י"ל דהוה מקח טעות א"כ חזר המקח ויכול להחזיר הפרה עם הוולד להא"י א"כ בטלה קדושת הבכור

סימן טז בדיני כיבוד אב

שאלה

אם האב יכול למחות לבנו מלנהוג חומרא אשר רובא דרובא נוהגין בו היתר

תשובה

הגיעני שאלתו שאלת חכם ירא יחרד לדבר ה' זו הלכה למעשה. כדת מה לעשות במי שהתנהג באיסור חדש. דרובא דעלמא נהיגי להיפרא. ובא אביו ומיחה בו ואומר שיש לו צער על עינוי נפש בנו. וכאן הבן שואל אם יש כח באביו למחות בו בהנהגה זו אף דמצות כיבוד ודאי אינה עומדת במקום איסור. הכא רובא דרובא דעלמא נהיגי להיתרא

וכתב מעלתו שי' דנראה דאין כח למחות באב במידי דלא שייך ביה כמ"ש מהרי"ק שאין כח ביד אביו למחות ביד בנו ליקח אשה שישרה בעיניו. והנה לכאו' היה נ"ל דמדאיצטרך לאשמועינן דאין כיבוד אב דוחה שבת כדאיתא בריש יבמות (דף ה' ע"ב) וכן בטומאה דקאמר (שם ו.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ת"ל אני ה' כולכם חייבין בכבודי. והנה מעלתו ידידי שי' הביא דברי הסמ"ג שהקשה איך ס"ד שישמע לו הא רשע הוא ותירץ דבאמירה לא נעשה רשע דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין. (וכ"כ בהג"מ פ"ו הי"ב ממרים) והוקשה למעלתו דאיך ס"ד שישמע לו אם ישמע לו ע"פ גזירת אביו שוב נעשה רשע ורוצה לדמות להך דב"מ (י' ע"ב) אי בעי עביד. ולענ"ד אין כוונת הסמ"ג כלל להקשות שנעשה רשע הא פשיטא אם מצות כיבוד דוחה ורצונו ית' שמצות כיבוד תדחה לאיסור. הפה הקדוש הוא הפה שהתיר. ואיך יהיה נעלם מן הסמ"ג סברא פשוטה [עמ"ש בזה בחידושי הרעק"א ב"מ ל.]. אלא כוונת הסמ"ג דכיון דכל זמן שלא ציוה וליכא (מצות] כיבוד איכא איסורא ע"כ ע"י ציוויו הוא שנולד מצות כיבוד א"כ בציויו זה נעשה רשע לא שייך בי' מצות כיבוד דאינו עושה מעשה עמך בציווי זה ורשע אין בכלל מצות כיבוד. וע"ז יפה תירץ דהא דרשע אין מחיוב לכבדו משום דאינו עושה מעשה עמך אבל זה הגם שעושה שלא כהוגן לצוות לעבור על מצות ה' מ"מ עדיין אינו בגדר רשע ע"י ציוי זה. ובכל דברים עדיין מצות כיבוד עליו. וכיון דבכלל עושה מעשה עמך הוא א"כ י"ל אחר שכבר ציוהו ונולדה מצות כיבוד ס"ד דדחי שכן רצונו ית' שידחה כיבוד הלאו ולכן איצטריך קרא אף שכשנולדה מצות כיבוד אינו רשע מ"מ כולכם חייבין בכבודי

ובהכי ניחא דיוק שהביא מעלתו שפתח במורא וסיים בכבוד [ת"ל איש אמו ואביו תיראו וגו'] כולכם חייבין בכבודי. ולהנ"ל נראה דלא שייך לומר כולכם במורא דמורא היינו העברת לא תעשה כמבואר במפרשים. והנה האב בשעה שמצוה לא שייך בי' העברת לאו כדברי הסמ"ג דעדיין אין איסור ואין האב נקרא רשע בשביל הצווי. וכשכבר צוה הרי אפשר דרצונו ית' שידחה הלאו. אלא שיש כאן העדר כבוד במה שיצוה האב על הבן לעבור הלא תעשה מחמת שרצונו ית' שידחה. וע"ז לא שייך רק כולכם חייבין בכבודי. אף שאין כאן העברת לאו בצווי אביו ואחר שצוה היה אפשר לומר שרצון מלך הכבוד למחול על כבודו לקיים כיבוד אב. מ"מ האב עושה נגד כבודו ית' שיגרום שהוא ית' ימחול על כבודו בשביל האב. ודאי אין כבוד האב כדאי לבטל ע"י דיבורו ולגרום שהוא ית' ימחול על כבודו וזה ברור

ב) וכבר עלה בדעתי ליישב קושית הסמ"ג דהוה רשע. קצת בדרך פלפול. הגם שאין דעתי נוחה בפלפולים שאינם לאמיתה של תורה מ"מ יש דברים בגו שהוא לדינא. דהנה רבי