משיבת נפש חלק א לד

פרישה. אבל אם באתה לעיר ולא ראתה אפשר שהיה צריך לפרוש וכה"ג חילק בט"ז (סי' קפ"ט סקל"ט) והוכיח כן מן הראב"ד גופי'. א"כ בנ"ד שאחר התשמיש רגיל לבא הוסת א"כ בשעת תשמיש יש לחוש שמא יבא אז. מיהו בנה"כ השיג על הט"ז בחילוק זה ועיין בס' סדרי טהרה (בס"ק למ"ד) גמגם גם בדברי הנה"כ וכמעט לא מצאו מענה לקושי' זו

ואשר אחזה אנכי ליישב קושי' זו ע"פ סברא. והוא דודאי דברי הראב"ד נכונים בסברא דכל זמן שלא הגיע המיחוש אין חשש. כיון שלא נקבע הוסת רק ע"י המיחוש. אלא דיש לחלק דהא לכ"ע חוששין לשעת הוסת אפילו לר' יוסי דס"ל שם (דף ס"ג) דשעות וסתות א"כ לדידי' אם אין השעה קבועה ביום יש לחוש כל היום כולו לדידן באשה שרגילה לפעמים להקדים ולאחר איזה ימים כמ"ש רמ"א (סי' קפ"ד) והשתא ודאי כשקבעה וסת לפיהוק וכדומה לזמן קבוע. א"כ כמו שיש לראיה לחוד שהוא ג"כ שינוי הגוף שיבא האורח בשעת תשמיש כמו כן יש לחוש להוסת דגופא עצמו שמא תפהק ותראה בשעת תשמיש. ולא התיר הראב"ד רק כשאינה רגילה לראות מיד בשעת התחלת הפיהוק שהפיהוק נמשך. א"כ אף אם יבא הפיהוק בשעת תשמיש אין הראי' רגילה מיד קודם שיעור ביאה. לכן כל זמן שלא האהיל הפיהוק מותרת לשמש. שאף אם יבא הפיהוק בשעת תשמיש אפשר לגמור ביאתו קודם הראי'. אבל אם הראי' בא תוך שיעור ביאה בתחילת הפיהוק מסתברא ודאי כמו שיש לחוש לראי' בשעת תשמיש יש לחוש לפיהוק ג"כ שתפהק ותראה. שהרי קבעה ימים לפיהוק ורגילה לאותה עונה לפהק ולראות. א"כ ודאי יש לחוש שיבא הפיהוק בשעת תשמיש כמו שחוששין לראי'. שלכך צריכה לפרוש וכמו כן אם נמשכה הראי' גם אחר הפיהוק צריכה לחוש אחר הפיהוק כל העונה כמבואר בש"ע שם דכיון שכבר קרה מקרה הגוף יש לחוש לראי' והכי מסתבר

ו) ועתה נבאר בנ"ד. הנה (בסי' קפ"ז סי"א) אשה שראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מותרת לבעלה שהרי לא קבעה כו' מיהו חוששת לאחרון. ודייק הש"ך ז"ל (ס"ק ל"ה) ואע"ג דהתם צריכה למיחוש לוסתות הגוף אפי' שלא בשעת וסת החודש כגון שפיהקה פעם א' וראתה צריכה לחוש כשתפהוק עוד פעם שנית באיזה זמן שיהיה שאני התם שוסת הגוף בא מעצמה אבל בוסת הגוף שבא ע"י אונס כגון ע"י קפיצה קיי"ל דאינה חוששת אלא כשקבעה אותו ביום ידוע ולא בכל פעם שתקפוץ ע"כ. ולכאורה תמוהים דבריו דא"כ איך נאסרה בראתה ג"פ מחמת תשמיש הא פסק בש"ע (סי' קפ"ט סי"ז) דע"י אונס אפילו כמה פעמים לא הוה קביעות אם לא קבעה אותו לימים. ובש"ס ופוסקים משמע דכל רואה ג"פ מחמת תשמיש אפילו בלא קביעות ימים אסורה. דאי בקביעות ימים. היתה מותרת לשמש בימים אחרים. וע"כ (או) דתלינן בתשמיש טפי מבימים. ודוחק לומר דטעמא דאסורה הוא מטעם שכתב רמ"א דמיחש חיישא. דזה לא נזכר בשום פוסק רק בהגמי"י ולא הביא ראי' כלל מרואה מחמת תשמיש. ובספר ס"ט מצאתי (בסי' קפ"ז ס"ק כ"ג) דהר"ן חולק על סברא זו וס"ל בהך דחזי' בכל אימת דסלקא מטבילת מצוה דלא חייש לה משום שחשב מחמת אונע. לכן צ"ל דכיון דיש נשים רואות מחמת תשמיש אלא דלא שכיחי לכן בפעם ראשונה לא חיישינן כלל שגרם התשמיש. אבל כי איתחזקא חזינן דהיא מן הנשים האלו שרואות מחמת תשמיש וגרע מוסתות הגוף דלא חיישינן רק ביום קבוע ובתשמיש כל שראתה ג' פעמים חיישינן לכל ביאות

ומ"מ בשאלה דשאילנא. הנה כי כן מוכח מכל הפוסקים שכתבו ברואה מחמת תשמיש והיינו בשיעור וסת ואח"כ אין לה דין רואה מחמת תשמיש. וכן ממ"ש רמ"א בסימן [קפ"ז ס"י] ואם ראתה בג' ביאות שאחר טבילתה משמע בהדיא דאם ראתה אחר כל ביאה אין לה דין רואה מחמת תשמיש ומותרת לבעלה אפילו אי קבעה לראות אחר תשמיש יותר משיעור כדי שתושיט ידה כמבואר בש"ע (ר"ס קפ"ז) עיין בש"ך שם. מוכח בהדיא דא"צ לחוש למצות פירוש של העונה. דאל"כ אפי' ראתה אחר תשמיש נמי אסורה מטעם מצות פרישת עונה סמוך לוסתה. אף דבוסת דבגופא מבואר (בסי' קפ"ט) דאם ראתה אחר הוסת צריכה לפרוש כל העונה שאחר הוסת כמבואר שם (בסכ"ג). מ"מ מוכח דאם ראתה אחר התשמיש אינה חוששת. ואפשר לומר הטעם דבשלמא ברגילה לראות ע"י וסתות הגוף מיד כשבא וסת הגוף או שנמשכה הראי' חיישינן שמא תבא [הוסת דגוף וגם] הראיה בשעת תשמיש וזהו הטעם עונה של פרישה דכיון שהרגילות של הראי' באותה עונה חיישינן שמא תבא הראי' בשעת תשמיש. אבל כאן כיון שהוחזקה הראי' דוקא אחר תשמיש ומוחזקת שלא לראות בשעת תשמיש אין חוששין שתקדם הראי' שרגילה לראות שעה אחר תשמיש ותבא בשעת תשמיש. שהרי הוחזקה לשמש מבלי ראי'

סימן טו בדיני בכור

שאלה

על דבר שאלתך על העד שחתם א"ע ישכר בשי"ן אחד כי כן רגיל לחתום. פשיטא שאין כאן בית מיחוש שהרי קודם תקות ר"ג לא היה העדים מפרשין שמותיהן בגט כלל רק פלוני בן פלוני. ושינוי אין כאן

והשנית על דבר הבכור שאמר הא"י המוכר שהוא בכור אבל כל המבינים אומרים שיש להפרה כמה סימנים שכבר ילדה רק שאינה חולבת מחמת שהיתה מעוברת. ועל אמירתו שאמר שמבכרת אין לסמוך כלל דלהשביח מקחו אומר כן כמבואר בש"ע. אך הא קמבעי' שבאו א"י מן הכפר ואומרים במל"ת שכבר ילדה הפרה כמה עגלים אם נצרף המסיח לפי תומו לסימנים כמו בחולבת. והביא בשם תשובות זכרון יוסף שסומכין לצרף סימנין למסל"ת. עוד הביא מע"ל בשם תשובות תשואית חן שחכם א' התיר לעשות מום ומדמי להא דאיתא בש"ע (סי' שיג ס"ה) בכור שנפל בו מום עובר מותר לעשות בו מום קבוע מן התורה הואיל ולא חזי להקרבה. והנה לדעת הרמב"ם בכור מח"ל אין מקריבין לכן מותר לעשות בו מום קבוע מן התורה עכ"ד החכם השואל

תשובה

א) גם כעת אין ספר חנוך ב"י בידי וגם ס' תשואות חן. ועל סימנין קשה לסמוך שהרי לא הוזכר בגמרא רק חולבת ואם איתא שיש סימנין אחרים אמאי לא זכרן. אולם מה שביקש חכם אחד לחדש דכיון דאין מביאין בכור מח"ל מותר לעשות בו מום מן התורה. ומדמי לבעל מום עובר. אין בידי הספר שמשיג עליו. אך הגם שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת ולדבריו בכל ספק בכור אפילו בארץ ישראל נימא דיכולין להטיל בו מום מן התורה דהא אינו ראוי להקרבה מספק א"כ הוה כבעל מום עובר והשתא נטיל בו מום דהוה לענין זה ספיקא דרבנן ולקולא

ולכאורה היה נ"ל דלא דמי לבעל מום עובר שאינו ראוי לשום קרבן. משא"כ בכור מח"ל יכול להקריב בתורת שלמים עכ"פ. אע"פ שאין המתנות שוות דבכור מתנה אחת ושלמים שתי מתנות. ובכה"ג מקרי לא אפשר כדאיתא בפסחים (דף פט) מ"מ כיון דאין זה רק לכתחילה שפיר מקרי אכתי ראוי להקרבה (מקרי) ולא דמי לבעל מום. בפרט דהכא כיון דאי אפשר להביא בתורת בכור אפשר דאפילו לכתחילה יכול להקריבו שלמים. וכיון דעכ"פ נחתא לי' קדושה י"ל שאסור מן התורה להטיל בו מום

והרמב"ם (פ"א מבכורות דין ה) כתב ואין מביאין בכור מח"ל וכו' אלא הרי הוא כחול והראב"ד השיג עליו דלא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש לו ואינו נגזו ונעבד. והכ"מ כתב שנוסחא מוטעת נזדמנה להראב"ד שהיה נוסחא ברמב"ם שאין בכור נוהג בח"ל כלל. ולפענ"ד גם להראב"ד הי' נוסחא שלפנינו ולא השיג עליו רק בזה שאמר הרי הוא כחולין