משיבת נפש חלק א לג

בשני רעבון. והב"י הקשה עליו דאם כן גם יוסף היה מותר לשמש שהרי לא היה לו בת מדלא מנאה בתוך שבעים נפש. ולכאורה אין זו קושיא די"ל דהוה לי' בת ומתה קודם שבא יעקב למצרים כמ"ש רש"י (פ' ויגש) על התאומות שנולדו עם השבטים מיהו נראה שזה אינו מספיק. אחר שרמז לנו הכתוב באמרו וליוסף יולד שני בטרם תבא שנת הרעב. שמזה דייקו שבשנת הרעב לא היו נולדים. אם כן אם נימא הטעם שהיה לו בת. אם כן היה לו לרמז גם הבת שהיה לו אז דוקא טרם שנת הרעב

ומ"מ ליישב דברי הרא"ם כי גדול כבודו וקרנו רא"ם קרניו. נ"ל דלא קשי' כלל והוא ע"פ מה דמצינו בגמרא נדה (דף ל"א:) א"ר קטינא יכילנא לעשות כל בני זכרים ע"ש שהוא בידי אדם. אם כן י"ל לכאורה מכאן סיוע לדברי הרא"ם. דיש להבין דקאמר וליוסף יולד שני בנים טרם תבא שנת הרעב ויש להבין שני ל"ל לכתוב יולד בנים ומנינא ל"ל. אלא י"ל (דבאמת הק"ל) דמסתמא גם יוסף היה יכול לעשות בנים זכרים כמו רב קטינא. והנה בטרם תבא שנת הרעב היה מותר לו לכוון שיהיה בניו זכרים. אף דסגי בבן אחד לענין קיום פו"ר. אבל בשנת הרעב לא היה לו לכוון שיהיה בניו זכרים כי אסור לשמש רק לקיום פ"ו ואין חסר לו רק בת [א"כ הגם דהותר לשמש) אבל היה צריך להשמר מתחבולה שיהיה דוקא זכר. אם כן י"ל דבאמת יוסף שימש כדי לקיים פ"ו אבל בלא תחבולה זו לעשות בניו זכרים וקמ"ל קרא אף דידע שיהיה רעבון אין איסור לעשות בשעת היתר שיהיה בניו זכרים. אף שיהיה לו היתר אח"כ בשביל קיום פ"ו עד אחר ילדו בת. אין איסור בזה [בשעת היתר] וזריז ונשכר

ובהכי ניחא דדייק לישנא דקרא וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. ודייקו מכאן דאסור לשמש בשני רעבון. וקשה הא מ"מ אינו מדוקדק כי אם לא נולדו קודם שנת הרעב היה אפשר שיוולדו גם בשנת הרעב דהא חשוכי בנים מותרים לשמש גם בשנת הרעב. ולמ"ש ניחא דבשנת הרעב אפשר לא היה נולד לו רק בן א' כמ"ש. מיהו גם להט"ז ניחא דס"ל חשוכי בנים לגמרי מותרין דוקא [די"ל ג"כ דיוקא דקרא שני בנים משום דברעבון ל"ה אפשר רק בן אחד]

מיהו מפירש"י משמע דהיינו שלא קיימו פ"ו וכדברי הרא"ם

ג) עכ"פ היה אפשר ללמוד מזה היכא דאיכא מקום עיגון כמו בנ"ד שמותר סמוך לוסתה. מכ"ש משני רעבון שלא הותר ביוצא לדרך ובחשוכי בנים מותר. והה"ד היכא דצריך לבעול סמוך לוסתה

אמנם באמת אין ראיה משני רעבון די"ל דשם שפיר התירו משום פ"ו טפי מיוצא לדרך. והיינו שאם לא נתיר לו לא יוכל לקיים פ"ו. אבל סמוך לוסתה שאם לא נתיר לו יגרשנה ויקיים פ"ו באחרת

וגם הראיה מיוצא לדרך יש לפקפק ג"כ. דהא באמת ר"מ ס"ל בש"ס נדה ספ"ק (דף י"ב ע"ב) דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש ולא חייש לעיגון. וניהו דלא קיי"ל כוותי' מ"מ בסמוך לוסתה י"ל כ"ע מודו כשרואה [תמיד בליל טבילתה] ואי אפשר לו לשמש רק סמוך לוסתה דאסורה לשמש. ולא התירו ביוצא לדרך רק משום אקראי בעלמא אבל לא בקביעות לדור עם אשה כזו

ד) גם מה שהביא [מעלתו] ראיה מדברי ראב"ד בס' בעלי נפש בההוא ראיה דמייתי מהך דנדה (דף ס"ו) דכל אימת דסלקא מטבילת מצוה הוה חזי דמא א"ל ר' יוחנן שמא דימת עיריך עלתה בך לכי ותבעלי ע"ג הנהר ומכאן הביא ראיה אף דבודאי תראה התיר לה ע"ג הנהר. ובאמת נהפוך הוא דהראב"ד הביא משם ראיה בקבעה וסת לשעה ידועה ולא קבעה לימים אין חוששת רק לשעתה. והביא מכאן הגאון בעל נו"ב (תניינא חי"ד סי' קיז) ראי' שמשום טבילה אין להתיר סמוך לוסתה. מדהביא הראב"ד ראיה מזה דבקבעה וסת לשעות ולא לימים שאינה חוששת [רק לשעתה ולא סמוך לוסתה ואי נימא דמשום הטבילה מותרת בסמוך לוסתה שוב נוכל לומר דגם בוסת לשעות לחוד אסורה סמוך לוסתה רק התם ההיתר משום הטבילה. הרי הגם דהראב"ד מן המתירים ביוצא לדרך מ"מ אינו מתיר משום הטבילה עכ"ד הנו"ב]. ומעל' כתב עליו ששגה כי כוונת הראב"ד כמ"ש בהגהת בעלי נפש שנדפס בווארשא שהרז"ה השיג עליו דהתם במעשה היה תלוי ולא בשעה שאם אין לה יום קבוע אין לה שעה קבוע עכ"ל. וכתב מעל' שבהגהה ישב דברי הראב"ד דאיירי נמי בוסת לשעות ע"פ מעשה אם רואות איזה דבר

הנה הרחיב פיו על הגאון הנורא בעל נ"ב. השפלה הגבה והגבוה השפל. כי ישוב זה אינו מן היישוב. ומתוך שלא עמד על דברי הראב"ד לא ישב דבריו כהונן. שהרי דברי הראב"ד ברור מללו מראיה ראשונה והיינו אם רואות תמיד בשעה מיוחד כמו בשעה ששית ויום קבוע אין לה ס"ל שלא לחוש רק אותה שעה וראייתו מהך דפ' האשה (דף ס"ג ע"ב) דחיישא נמי בחד זימנא לוסת שאינה קבוע כגון וסת ההפלגה וכדומה דמיחש חיישא בחדא זימנא ומשנה מפורשת היתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורים וכמ"ש (בר"ס קפ"ט) דאם יש לה שעה ידועה לראות תמיד באותה שעה כ"ע מודו דקודם שהגיעה השעה אינה חוששת משא"כ באין לה שעה קבוע חוששת כל אותה עונה דרך משל אם רגילה לראות פעמים ט"ו בחודש ופעמים י"ח או י"ז באופן שאין קביעות לא להפלגות ולא לימי חודש ומ"מ אסורה בשביל חדא זימנא בהגיע אותה זמן והיינו זמן ראי' אחרונה שצריך לחוש אם ראתה ט"ו לחודש וכ' בחודש אחריו ואח"כ כ"ב באופן דלא הוה קביעות לימים שע"פ הדין ס"ל דאין לה לחוש רק לשעה הקבוע כיון שהשעה קבוע והיום אינו קבוע אף שתחוש להפלגה או לימי החודש אינה חוששת אלא לשעה הקבוע. ומה שהביא ראיה מהך דהבעילה ע"ג הנהר כוונת השגת הרז"ה שכיון שתלה ר' יוחנן בדימית עיריך כל זמן שלא באה לעיר אין חשש שעדיין לא הגיע וסתה רק אחר שתבא לעיר

מעתה דברי ההגהה שהביא מעלתו דברים בטלים הם דאי איירי הראב"ד בכה"ג אין הטעם בשביל השעה הקבועה רק בשביל שלא בא עדיין הוסת. ואם כן בנ"ד אחר תשמיש כבר הגיע הוסת באותה עונה. ולא קרב זה אל זה כלל. וגם אין טעמו של הראב"ד בשביל עיגון כמו שעלה על דעתו רק מדין גמור ואפילו בוסת בעלמא הדין כן וזה פשוט

ה) וליישב השגת הרז"ה על הראב"ד נראה דפשיט ליה לראב"ד שאין לתלות שום קולא מכח סברא קלישתא דדימת עיריך דלא מקילינן בדבר שאינו ע"פ היקש הטבעי אם לא אימתו הניסיון. דא"כ ברואה דם מחמת תשמיש נימא תבעול בסתר שמא מחמת עין הרע בא ולא מצינו חילוק בזה בש"ס בשום מקום. ועוד דא"כ ל"ל לייעצה שתבעל ע"פ הנהר ה"ל לייעץ להבעל באחת הבתים או הכפרים שחוץ לעיר. ועוד וכי לא סגי שתבא בסתר דאין מרגיש או שתתכס בצעיף שלא יודע בואה העיר. אלא ברור דס"ל להראב"ד שלא הקיל בשביל זה רק שתלה הדבר בזמן שאחר זמן בואה מבית הטבילה ובזמן ההוא היה בית הטבילה רחוק. וכיון שעדיין לא הגיע זמנה לראות כי אם בזמן שתלך ותבא לעיר. סמכינן אקביעותא שאינה רואה מקדם לכן הזהירה שתבעל ע"ג הנהר. וכיון דלא נקבעה וסתה בימים רק בעידנא דסלקא מטבילת מצוה ולא קבעה לימים ה"ל הך ראי' דסלקא מבית הטבילה דין וסת שאינה קבועה. ואף דמשמע דראתה כמה פעמים י"ל דמדמי הך ראי' לוסת שע"י אונס כמו וסת הקפיצות שאין לו דין וסת קבוע כמ"ש (בסי' קפ"ט סעיף י"ז בהגהה) דחוששת לו כמו וסת שאינו קבוע. וכיון דדין וסת שאינו קבועה יש לו אינה חוששת רק לאותה שעה ממש. לכן ציוה להבעל ע"ג הנהר שהיא תיכף לטבילה ואינו בכדי שתלך לעיר אבל אם שהתה חוץ לעיר בכדי שתלך לעיר חוששת אפילו חוץ לעיר ולכן הוכיח הראב"ד דאינה חוששת רק לאותה שעה ממש. וכבר קבע בשלחן הטהור להלכה כהראב"ד (בסי' קפ"ט ס"ג) ובט"ז כתב שם כגון שרואה אחר טבילתה והיינו דטבילה לא חשיב לי' מעשה כלל רק שעה ידועה וכהוכחת הראב"ד

אמנם אין משם ראיה לנ"ד דשם ציוה שתבעל קודם הגעת זמן הוסת ר"ל קודם הגעתה לעיר ואז לא הוצרך