משיבת נפש חלק א ל

ומ"מ תירץ (הב"ח) [הס"ט] דחוק הוא וגם קשה הא גופי' ל"ל למתני משנה יתירה לר' יוסי להורות דלכתחילה נמי מכשר. טפי ה"ל לאשמועינן לר' יוסי בעיקרא דדינא היינו בעומדת ושותתת דלא מטהר באשה לחוד רק בתרי ספיקא. ואי משום דנדע דאפילו לכתחילה טהורה הא מצי לאשמועינן בהדיא הך דטהורה לכתחילה. וגם בשאר דוכתי היכא דתנן טהורה לא איכפול לאשמועינן אלכתחילה וטפי ה"ל לאשמועינן בעיקרא דדינא ותו קשי' לפ"ז אדמבעי' בש"ס איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ ופשיט מברייתא דר"מ ור' יוסי מטהרין אכתי תיבעי ליה לרבי יוסי איש ואשה עומדין ושותתת דבהא ר' יוסי מטמא בחד ספיקא בתרי ספיקא מהו ולא מצי למיפשט מידי. ודוחק לומר דנשמע מדמטהר ר' מאיר בחד ריעותא בתרי ספיקא הה"ד לרבי יוסי בתרי ספיקא. דאינו מוכרח כלל לר' יוסי דאיכא למימר דלא מכשר אלא היכא דבחד ספיקא נמי כשר אבל היכא דמחמיר בחד ספיקא מחמיר נמי בתרי ספיקא. ואיך שתק בש"ס מלפרושי כולה האי. אלא ודאי כדעת הרמב"ם וסייעתו דר' יוסי מטהר בכל גווני [אפי' בעומדת ושותתת] דא"ש הסוגיא כפשטא. [אלא] שאין תלמיד כמוני בקי בהכרעות להכריע בין גדולי חקרי לב

ה) ועתה נבאר כי לפי דברי התו' וסייעתם דר' יוסי מודה לר' מאיר בתרתי לריעותא עומדת ושותתת דמשמע לכאורה דלר' יוסי כיון דמודה לר"מ טמאה היא מן התורה לא לכתחילה דוקא כמו לפיר"ח. דהא למאי דמסיק (בדף י"ד ע"ב) דמוקי ר' ור' יוסי בהך דבדקה בעד שאינו בדוק דר' מטמא ס"ל כר"מ ומסיק דמשום נדה אתמר א"כ לר"מ בהך דהאשה שעושה צרכיה בעומדת טמאה משום נדה. א"כ הה"ד נמי לרבי יוסי בעומדת ושותתת טמאה ג"כ משום נדה

אלא דתמי' לי אי לר"מ טמאה טומאת נדה ודאי אם כן איך קאמר (נ"ט:) באיש ואשה דמטהר משום תרי ספיקא הא ליכא תרי ספיקא כיון דס"ל דהוה טומאה ודאית. ואין לומר דר"מ ס"ל כיון דאיכא למיתלי דהדרי מי רגלים למקור הוי טומאה ודאית ולא תלינן שבא מן המכה שבכליות לכן מקרי טומאה ודאית אבל היכא דאיכא למתלי באיש תו ליכא הוכחה שבא מן האשה מחשיב ליה לתרי ספיקא כיון דעכ"פ איכא לסייע דבאשה גם כן בא ממי רגלים. דהא ליתא כיון דר"מ ס"ל דחזקתו שבא מן האשה והדר מי רגלים למקור וטפי תולין בדם ממקור משתולה בדם מכה שבכליות א"כ מה יועיל צירוף האיש סוף סוף צריך לומר שתולין במכה שבאיש שהרי באיש אין דם אחר א"כ מאי מהני צירוף האיש. הא כיון שתולין במקור טפי מבמכה ממילא אזיל נמי התלי' שבאיש דס"ל דדמי המקור הם ודאי ומכה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והוא בעיני תמי' עצומה

ולא מצאתי דרך להמלט אם לא שנאמר דסוגיא (דדף יד:) דאמר אנן הכי קאמרינן האי משום נדה איתמר לא קאי רק דר"ז ס"ל כן. אבל הסוגיא (דדף נט:) אתיא כס"ד דהתם דלא טימא ר"מ רק משום כתם ור' יוסי מטהר לגמרי ובהכי רהטא סוגיא דשם. אלא דקשה איך יפרנס ר' זירא (הך ברייתא) דס"ל לר"מ משום נדה טמאה א"כ תקשי ליה הך ברייתא דבאיש ואשה ר"מ מטהר ג"כ ואי ס"ל דהוה נדה ודאי אמאי מטהר

לכן נלענ"ד מוכרח דמשום נדה דקאמר לאו טומאת ודאי קאמר אלא דמשום נדה הוא חמור מכתם ושורפין. ואף שהוא ספק הא איכא כמה ספיקות ששורפין את התרומה עליהם כדאיתא (פ"ד דטהרות). ויתר קולות שמקילין בכתמים [לא מקילין כאן]. גם בתוספות נדה זכרו הך דאשה שעושית צרכי' דמ"מ מחמיר בכתמים [צ"ל גם בתוס' נדה (ה. ד"ה ר"מ) זכרו הך דעושה צרכי' דר' מאיר מחמיר בכתמים] הרי דמדמי לה לכתם. וגם בגמרא (דף יד.) בבדקה בעד הבדוק איתא דטמאה משום נדה ובעד שאינו בדוק איתא טמאה משום נדה א"כ משמע דלא הוה טומאת ודאי אלא דחמור מכתם. אף דגמרא נקט לישנא ודאי מגופה אתי מ"מ י"ל לאו דוקא וכן רש"י (שם ד"ה טמאה) שפי' טמאה משום נדה ודאית י"ל היינו דחמור מכתם ושורפין. וכן מוכח ממ"ש רש"י (שם ד"ה ולמחר בטחתו בירכה דהוה ס"ס דלמא לא מן העד הוטח ושמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה עכ"ל. ואי הוה ודאי גמור א"כ מאי ספק ספיקא הוא. אלא ודאי לא הוה אלא ספיקא ואינה טומאה ודאית רק לענין לשרוף או יתר חומרות שאין מקילין כמו בכתם כגון בלא הגיע זמנה לראות או לתלות בכל דבר שתולין בו כתם

ובהכי ניחא דעת הר"ן בתשובה שתלה ר"מ לשיטתי' דחייש למיעוטא דהדור מי רגלים. ותימה איך לא ראה דמשום נדה היינו טומאה דרבנן ומוכח לה מדחשיב לר"מ ספק ספיקא אף דודאי אין הספיקות שקולים והתוס' בכתובות (דף ט) כתבו כיון דרובא רצון לא חשיב ס"ס אף דרובא רצון אינו רק מדרבנן וכ"ש דהאי לא מוחשב ס"ס לתלות דמים באיש. אלא גם לר"מ אינו רק מדרבנן לחוש להדרא מיא למקור ואייתי דם לכן סגי בצירוף ספק כל דהו. וא"כ אין להחמיר כ"כ **(דיבור זה שיבש המעתיק לגמרי וכצ"ל. ובהכי ניחא דברי הר"ן בתשו' (סי' מ"ט) דהא דר' מאיר מטמא בעומדת דחיישינן דהדר מי רגלים וכו' הוא משום דלטעמי' אזיל דחייש למיעוטי. ותימא איך לא ראה עינו הבדולח גמ' ערוכה (יד:) דמשום נדה מטמא ר"מ ולא משום כתם דרבנן. והרי הא דר"מ חייש למעוטי הוא רק מדרבנן כמ"ש תוס' חולין (יב. ד"ה פסח פ"ו: סד"ה סמוך) עי"ש [ומובן דמדברי חידושי הר"ן שם (יב.) אין ראיה דחולק ע"ז די"ל עפ"ד הט"ז יו"ד סי' קי"ז] אלא נראה דהר"ן נקט דהאי משום נדה דקאמרינן היינו טומאה דרבנן. ומוכח לה מדחשיב לר' מאיר ס"ס באיש ואשה הגם דודאי אין הספיקות שקולים דהא רחוק הדבר לתלות הדמים באיש ובס"ס בעינן שיהיו הספיקות שקולים ממש. והתוס' בכתובות (ט.) ד"ה ואיבע"א) כתבו כיון דרובא רצון לא הי' חשוב ס"ס אף דרובא רצון אינו רוב גמור. אך כיון דהוא רק רוב דרבנן לכן נידון לס"ס. [והיינו מדכתבו תוס' שם תרווייהו לישני דאינו רוב גמור והוא רק רוב דרבנן. ולא סגי ברוב גרוע לחוד אפי' יהי' רוב דאו'. ומצינו רוב גרוע והוא רוב דאו'. ברוב תינוקות מטפחין עי' לשון תוס' נדה (ח"י: ד"ה מיעוטא). משמע דדוקא רוב דרבנן לא מגרע הס"ס אבל נגרע מרוב דאוריית' אפי' רוב גרוע. והטעם ברוב דרבנן משום דמדאוריית' מותרת מטעם ס"ס ובדרבנן סגי בספק אחד וכמ"ש הסמ"ק ביו"ד (סי' פג) בציר דגים (עי' עלי זית סי' ד) או כפי' הפשוט דחכמים לא האלימו והעדיפו להרוב יותר מחזקת היתר דידה רק שוה להחזקה והוי ס' אונס ס' השקול (עי' יעלת חן בק"א א"ק ס"ז ד"ה עיקר). אבל אילו הי' רוב דאוריית' הגם דגרוע הוא הי' עדיף מחזק"ה ושוב ל"ה מצטרף ס' אונס לס"ס והגם דברוב תינוקות מטפחין כ' תוס' נדה שם דכיון דגרוע הוא אין מסלק החזקה רק הוי ס' השקול. צ"ל דאין כל רובי גריעי שווין זל"ז. ודע דהא דרוב מסלק ס"ס היינו כשהרוב מסלק רק ספק אחד דאם ב' הספיקות מנגדים להרוב כבר כ' הרשב"א בתשו' דס"ס אפשר דעדיף מרובא והדברים עתיקים]. וכיון דרוב גרוע מסלק הס"ס הה"ד ואולי כ"ש דהאי לא מיחשב ס"ס לתלות דמים באיש להתיר ע"י חששא דאוריית': אלא מוכח דגם לר"מ אינו רק חששא דרבנן דהדור מים למקור ואייתי דם. (ובזה כתב הר"ן שפיר דר"מ לטעמי' דחייש למעוטי). לכן סגי בצירוף ספק כ"ד. וא"כ אין להחמיר כ"כ

ועמ"ש רבינו בסמוך (אות ו ד"ה מיהו) דהוא חשש דאוריי'. ותקשי מהס"ס. גם לא מובן לי ד"ק דשם. דאם כן אמאי החמיר הרמ"א בעומדת ומקלחת הא בזה אין לאסור מכח שיטת המרדכי. ולשיטת הר"ח לא חשש הרמ"א:)**

ו) עוד אשוב אתפלא לפי פי' הר"ח שסובר דטהורה משום נדה וטמאה משום כתם אם כן ס"ל דר' יוסי מטהר היינו משום נדה ואם כן גם לר"מ דאמר יושבת [ומקלחת ונמצא הדם תוך הספל] טהורה נמי נפרש דטמאה משום כתם. א"כ מנ"ל דר' יוסי מטהר בשום פעם [אפי'] משום כתם. ואפילו יושבת ומקלחת נימא לעולם טמאה משום כתם. דר' יוסי לא פליג כלל