משיבת נפש חלק א כז

כיון שדרכן של נשואות להקפיד אפילו אינה מקפדת בטלה דעתה ולעולם בנשואה שדרכה להקפיד וההיפך באיש שאין דרכן של אנשים להקפיד אע"פ שזה מקפיד בטלה דעתו עכ"ל. ועיין בתוי"ט שהר"ב והרמב"ן מפרשין שהוא מילתא באפי נפשה. ואף גם לפי' הרשב"א נראה לפי הסברא דמיעוט המקפיד ורובו שאינו מקפיד דגזרינן אטו רובו [המקפיד] אינו באותו הטובל דוקא שהוא יטעה דודאי איכא למיגזר אטו הרואים אחרים שזה טובל במיעוטו שהוא מקפיד גזרינן אטו רובו מקפיד אם כן ממילא אף שהטובל אינו מקפיד מ"מ הרואין שזה טובל יש לגזור. מאחר שסתמו מקפידין עליו א"כ לגבי הרואין ה"ל מיעוט מקפיד ואיכא למיגזר אטו רובו דמ"ל הטובל מה לי הרואה. לכן במידי דסתמא הוה קפידא אף שהטובל אינו מקפיד לא מהני. כדמוכח דחשיב דברים החוצצים ולא (תלי') [תלה] באדם הטובל. א"ו כדפרישית דפשיטא שיש לגזור בשביל אדם אחר כמו אותו אדם הטובל. והשתא בדבר שסתמו מקפידין ודאי חוצץ אפי' על זה שאינו מקפיד דאין לחלק בינו לאחר. ובדבר שסתמו אין מקפידין והטובל מקפיד יש לגזור אטו דידי' דודאי עיקר קפידא תליא בטובל. ופלוגתא דר"א ורבנן י"ל דרבנן ס"ל בהך סתמא מקפידין ור"א ס"ל דאין בזו סתם דיש מקפידין ויש אין מקפידין ותלי' בטובל וליכא למיגזר אטו הרואין דידוע שיש אין מקפידין. כן נ"ל נכון וברור בדעת הרמב"ם לכן פסק בשער א' אם הוא מקפדת חוצצת דיש לגזור אטו רובא לגבי דידה. וכן בהיא אינה מקפדת ורוב עולם מקפידין יש לגזור אטו אחריני דאין הגזירה דוקא בנטבל

וגם מכאן יראה סתירת סברת הרב מהרמ"ז לפי סברתו דלנאותו מהני בשער הראש כיון שאינו כילו ובדרבנן מהני לנאותו. וליתא דטעמא דאינו מקפיד חוצץ משום דגזרינן אינו מקפיד אטו מקפיד וא"כ מה מהני טפי טעמא דלנאותו מאינו מקפיד דאינו מקפיד אפילו בלא לנאותו אינו רק משום גזירה דמקפיד ואטו משום לנאותו לא שייך הגזירה ואם יאמרו בלנאותו לא שייך לגזור אטו מקפיד אם כן א"צ לטעם דלנאותו לא מהני בשל תורה רק בדרבנן דבלא זה בלנאותו ליכא הגזירה אלא ודאי ליתא

יא) ואחר שבררנו (באות ח) שעכ"פ אין חשש דאורייתא בשיער שבראש אפי' ברובו או כולו כל שאין מקפיד עליו נבא לבאר בנ"ד. הנה מעל' האריך להוכיח דקלקלי [הראש] שבמשנה (פ"ט מ"י דמקואות) הוא הנדון שנשאלנו עליו ומיירי אפילו חופה כל הראש והאריך בזה. ואני אומר אם כדבריו למה לא החזיק המרדכי (ספ"ב דשבועות סי' תשנ"א) דבריו מן המשנה. ועוד שהטעמים שכתב במרדכי שהם בלועים וג' שערות [קשורים אינם חוצצים] הוא נגד המשנה דא"כ בזקן ובנשואה אמאי חוצץ. אלא ודאי לא קים לי' להמרדכי שקלקלי שבמשנה הן באופן הלזה וגם בפ' במה אשה (דף ס"ד) משמע דקלקלי מקרי ארוג והקלקלי דנ"ד שהם כצמר מסובך אינו דומה לארוג כי אם ללבד ולא דמי לארוג כלל. ונראה דהמרדכי ס"ל דקלקלי דמתני' י"ל דהיינו באינו מקפיד ואינו מוכח סברת מכ"ת דאפי' על כל הראש אינו חוצץ שיצטרך לומר דהיינו רבותי'. ומה שהביאו למע"ל לזה התוספתא דפליגי רבי ור' יוסי בר' יהודא בעושה קלקלי בראשו אם חוצץ ומזה נולד לו החילוק שבין נעשה מעצמו היינו רבותי' ולא בעושה ואינו מוכרח דשערי סברות לא ננעלו דאפשר דבנעשה מאליו לא קפיד מאחר שלא קפיד והניחו שיסבכו השערות אבל בעושה אפשר שאינו עושה רק לפי שעה שלא יפלו השערות על עיניו וסופו להתיר או ליטלו. גם יש לפרש דהעושה קלקלי היינו שתסבך השערות כדי שיעשה (ע"י) [עי"ז] קלקלי ונסתבכו השערות ועדיין לא נעשה דבזו ס"ל לרבי דחוצץ דשמא יחזור בו ולא ירצה שיהיה בראשו ור"י בר' יהודה ס"ל דמסתמא דעתו להניחו. גם לפי הנראה דהפוסקים לא הביאו הך פלוגתא א"כ אפשר די"ל דמתני' דסתמא [קתני] קלקלי שבראש אינו חוצץ ולא חילקה סתמה ר' כר"י בר"י. דאל"כ למה לא הביאו הרי"ף ורמב"ם פלוגתא זו דתוספתא ושום פוסק לא הביאה אלא ודאי כדפרישית. וא דהר"ש כתב מתני' כרבי אינו מוכרח ואיך נקח ראיה לזה ומאן חכים להוציא הך מילתא דהיינו רבותי'

וגם ברא"ש בפי' המשנה שנתן טעם בשביל שאינו מקפיד משמע דלא מיירי רק במיעוטא. דאילו הי' בכולו איך שתיק הרא"ש מלפרש הטעם דבפנוי' אינו חוצץ ובנשואה חוצץ. ומאן חכים להוציא סברא זו דמקרי רבותי' דוקא באינו מקפיד ואיך שתקו המפרשים לבאר הך מילתא דצריכה לפני ולפנים. וע"כ סמכו על פירוש הפשוט דאין קפידא וא"כ איירי במיעוטא

והנה מתוך מה שראיתי להר"ש ורא"ש שהביאו (התוספתא) [הת"כ] שם פ"ט (מ"ב) [מ"ד] בבשר הזב ולא בצואה ולא בקלקלי שעליו יכול שאני מוציא את השיער והציפורן ת"ל טמא. וכתבו דטעמא דכישות של קטן שאינו חיבור הוא מפני שעתיד ליפול. משמע מזה דקלקלי אינו חיבור לגוף כלל. וא"כ אפשר הטעם שאינו מקפיד עליה מפני שסופו ליפול מעצמו ומניחה עד שתפול וא"כ יש לפרש דפליגי בעושה קלקלי בראשו אי אמרינן דמניחה ג"כ עד שתפול או שדעתו להסירה בידים וצ"ע. סוף דבר מן המשנה אין לנו שום משען ומשענה להוכיח על דנא

מ"מ אחר שצדדנו הרבה דלכ"ע באינה מקפדת אפילו כל ראשה אינו אלא דרבנן כמו שבררנו (באות ח) בראיה ואף דמדברי הרוקח שהביא מע"ל (בסי' שע"ד) משמע דס"ל דכל שערו נמי אפילו אינו מקפיד חוצץ באינו רבותי' והיינו לפי שיטת הגאונים דההלכה נאמרה על שיער ראשה קאי נמי רב כהנא אראש לחוד. זה סברת הרוקח לא כמו שהבין מע"ל שנסתייע מדברי הרוקח שהקושי' מכח שערו וליתא. מ"מ מאחר שהוכחנו מן הרי"ף והרמב"ם ותו' די"ל דההלכה על כל גופו וגם י"ל כמ"ש דכולו שאמר רב כהנא לא קאי רק על כל הגוף כפשוטו וכמו שבררנו (אות ח) א"כ שפיר יש לסמוך אפילו להרמב"ם וסייעתו לחוד דהראש נקרא מיעוט לגבי הגוף

יב) גם נוכל לצדד סברות דהא דגזרו ארובו שאינו מקפיד אטו רוב מקפיד היינו משום דמאינו מקפיד למקפיד ליכא בינייהו] טובי אבל ממקפיד שיהיה עליו דוקא כמו בנ"ד דמקפדת שלא יוסרו הקאלטנס מחשש סכנה אפשר דלא גזרו אטו מקפיד דלא יהיה מהיפוך להיפוך. וסימנין לזה מלשון הרשב"א בת"ה הובא באות ט) שכתב על הצבוע. צ"ל אע"פ שצבוע זה פשט בכל השיער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ. כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם. והוה כאילו הוא מגופו של שיער עכ"ל משמע שלפי שרוצה שיהיה הצבע דוקא הוה כאילו הוא מגופו. וכאן נמי רוצה הוא בכך דאם נימא דגזרינן נמי בכה"ג מה הועיל לרשב"א מה שרוצית להיות שם הא מ"מ איכא למיגזר שאינו מקפיד אטו מקפיד אלא ע"כ מהיפוך להיפוך לא גזרינן

יג) ובלא"ה לא ידעתי מה להפרש בין קאלטניס הנעשין ע"י שד או שנעשו מעצמו ואם גם הם קלועים ועבים כמו צמר הסובך כנראה בקאלטניס שמתהוין עכשיו הרי כל טעמי המרדכי שייכים. וגם טעם דבלוע שייך בהם כמו שבמרדכי. המרדכי שם (ספ"ב דשבועות סי' תשנ"א) שממנו מוצא הדין ברמ"א (סי' קצ"ח ס"ו) כ' ד' טעמים א) כיון דמהדקי טובא זב"ז הוי כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא וכיון דלא מטמא לא חייצי ב) דקי"ל ג' נימין קשורות אינן חוצצת משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא כ"ש שערות טובא ג) כיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רבותי' ולא חייצי כדאמרינן (יבמות ע"ח ע"ב) עובר היינו רבותי' אע"ג דלאו יא"ה ד) כמו דאמרינן דצפורן עצמו לא חייץ משום דהוי מגוף האדם עכד"ק]. וגם אטו דבר ברור שהנזכרים במרדכי נעשו ע"י שד שאדרבה הטבעיים מכחישים זה ותולין בטבע אלא דהמרדכי לפי מה שמרגלא בפומי' דאינשי קאמר אבל לא שאימתו הנסיון שהוא ע"י שד דמאן מפיס

ומה שחושש [מעכ"ת] לשערות שאין קלועין בעובי הקאלטין. גם לפי טעם זה של המרדכי שהוא בלוע א"כ ליכא חציצה בהם שכיון שרובו בלוע ובלוע ובלוע אינו חוצץ שוב (ר"ל) [הו"ל[ מיעוט השערות שחוששת להפרידן מיעוטו שאינו מקפיד עליו. וגם נ"ל דסכנה שזכר המרדכי לאו דוקא דאינו מבורר שיהיה סכנה רק חוששין לסכנה כפי מחשבת העולם לכן קפדא טובי שלא להסירן א"כ אפילו יהיה רק חשש חולי ופחד האשה להסירן ג"כ לא חייץ.