משיבת נפש חלק א כד

בכלים. וגם קשה אי הלכה נאמרה על השער מנ"ל דבגוף אינו חוצץ ג"כ רק רובו ומקפיד ובכל זה צריך לידחק. גם קשה קושית התו' ל"ל קרא לשיער. דבשלמא לפירש"י יש ליישב כמ"ש מהרש"א בעירובין דהלכה בסתם נאמרה על רובו ומקפיד אלא דאנן פתרינן לה אשיער דאתי' מריבוי דאת וא"כ שפיר קרא בעינן לשיער דאי לאו קרא לשיער ע"כ מוקמינן לה לגוף דרובו ומקפיד בעינן אבל כי כתב קרא לשיער שפיר מפרשינן ליה אשיער דאתי מאת. אבל לשיטת הגאונים ודאי אי הילכתא בסתם נאמרה רובו ומקפיד חוצץ ושאינו מקפיד אינו חוצץ מנ"ל כלל להבדיל הראש מן הגוף ואי בפירוש נאמרה אשיער לא צריך קרא לשיער כקושית התו'. וצ"ל להגאונים דבאמת נאמרה ההלכה על שניהם הן בשער הן בגוף רובו ומקפיד חוצץ וא"כ ל"ל קרא לשיער

וגם דעת הרי"ף נראה שהוא כדעת הרמב"ם דאין השיער מיוחד. שהרי לא הביא הסוגיא דמרובה כלל אך הביא בהלכות רק דדבר תורה רובו ומקפיד חוצץ וא"כ אי ס"ל דהראש נדון לעצמו פשיטא שהיה צריך להביא אלא פשוט דס"ל כהרמב"ם דאין הראש נבדל מן הגוף לענין חציצה

ב) אמנם ליישב דברי הגאונים ופירש"י. הנה תחילה אומר במה שנתעורר מכ"ת ליישב פירש"י וכתב שרש"י לשיטתי'. דבבשר אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ. ואתי עלה ממה שפירש"י ביומא (דף נ"ח) שכתב דלא מבטל לו חבירו את רגלו עד לאחר העבודה מזה הוכיח דרש"י ס"ל דא"צ רק ביטול לפי שעה ואם היה מבטל את רגלו עד גמר העבודה לא חשיב קפידא. וא"כ קשיא התוספתא למה טבעת חוצץ ול"ל כתי' הראב"ד שמקפדת להסירו בשעת לישה. אלא ודאי טעמא משום דבבשר אפילו מיעוטא שאיני מקפיד חוצץ. והוקשה לו לפ"ז מתניתין דמקואות (פ"ח) באוחז באדם להטבילו לא עלתה לו טבילה כמ"ש (בסי' קצ"ח סכ"ח) ואמאי הא מבטל ליה לפי שעה עכ"פ. וצלל במים אדירים לשות עצות מרחוק

ולפי שנ"מ לדינא אבאר למע"ל איך לא צדק בדבריו בזה. כי לפי מה שעלה בדעת כת"ר דרש"י שפי' עד לאחר עבודה שלדברי הראב"ד יש לפרש דלא מבטל לי' לעולם לא עיין יפה בסוגיא דהא הסוגיא מיירי בהניח מזרק בחוץ מזרק ואם כן הבעיא נמי בלא מבטל לי' לעולם ומיבעי לי' אי מין במינו חוצץ אע"נ דלא מבטל לי' א"כ כשתמצי לומר דאינו חוצץ היינו אפילו לא מבטל לי' לעולם. וכן מוכח מהא דקאמר מאי לאו הושיב מזרק מלא בריקן הרי דכל האיבעי' בלא מבטל לי' לעולם. ואם כן לזה הוכרח רש"י לפרש החילוק בין מזרק לרגל דלא מבטל לי' לרגל אפילו עד שעת עבודה והיינו משום שאין שייך לבטל הרגל נגד חבירו דביטול היינו שיתבטל שיהיה בגוף אחד ואיך יבטל הרגל שנברא לתשמישו לחבירו הא לא שייך כלל ברגל ובגמרא דילן דלא מצי מבטל לי'. והוא הדבר אשר דברתי וגם לפירש"י צריך לפרש כן דלא שייך ביטול ברגל כלל אפילו לפי שעה. וא"כ לפי דבריו הראב"ד והנמשכים אחריו בסברא זו דלא מבטלה בשעת לישה לא מצאו ידיהם ורגליהם בסוגיא דיומא חלילה. אבל באמת לאו כולהי בחדא מחתא מחתינה דלענין עבודה שפיר סגי בביטול לפי שעה שגם הכלי שרת אינם נצרכים רק בשעת עבודה וכשפסקה העבודה לא איכפת לן במאי דהוה. אבל לענין טבילה שגורמת הטהרה באדם לא מהני הביטול דהא דבאינו מקפיד אינו חוצץ היינו משום דבטל נגד הגוף ואם פעמים מסירו אינו בטל נגד הגוף. וכן מבואר בפי' רש"י עצמו בסוכה (דף ו' ע"ב) ז"ל אינו מקפיד ה"ל כגופי' הואיל ואין סופו ליטלו ובטל לגבי' ולא חייץ ע"כ. ולדברי מע"ל איך משכחת לה חציצה דכיון דידע שיש עליו דבר חוצץ ורוצה לטבול כך הרי ביטלו. אלא ודאי ליתא. ומכ"ש שאין מקום לדמות הך דאוחז באדם דלא שייך בגוף זה יהיה בטל לגוף זה

ומה שהוקשה לכ"ת מקלקלי בית הסתרים דבפנוי' אינו חוצץ אע"פ שתהא אח"כ נשואה. הנה מלבד שיש לחלק בין הלישה שמצוי בכל עת לנשואין שהוא דבר חדש וצריך הכנה חדשה לכך. אף כי גם י"ל דדנין לפי ענין הטבילה דכיון שעכשיו אינה טובלת לבעלה לא איכפת לן במה שתקפיד כשתנשא אבל ללישה טובלת גם עכשיו לעסוק בטהרות לכן חשבינן לקפידא דמסירה בשעת לישה

מיהו לולי דברי הראשונים היה נ"ל דאוצצין חוצצין היינו משום דאין דרך ללובשן כ"כ דחוקים עד שלא יבאו בהם המים. גם בטבעת מקפידין מאד שיוכלו להסירו בנקל שיוכל האצבע לבא נפוח וכ"ש בשירים ונזמים. רק בקטלאות קשה דהוה חציצה אף דדרך אשה להיות חונקת שתראה בעלת בשר כדאיתא ר"פ במה אשה (דף נ"ז ע"ב) מיהו תירוץ הראב"ד נמי אינו עולה על שירין וקטלאות. וצ"ל דבלא"ה קפדא שלא לטנף התכשיטין רק בטבעת קשי' לי' להראב"ד ושפיר י"ל כמ"ש

והנה כתב כה"ר ליישב קושית התוס' בעירובין על פרש"י לפי הבנתם שסובר דאבשר חוצץ אפילו מיעוט שאינו מקפיד מהא דפריך ביבמות. לתרץ דלא קשי' רק משערו דאבשר י"ל דמין במינו אינו חוצץ ולא קשי' רק אשיעור שבולד נגד בשר האם דהוה מין בשאינו מינו כן תורף דבריו. וחסדאין מילין בדרך פלפול אבל לפי האמת יראה שאין זה מין במינו לענין דניזל בתר שמא וטעמא רק שהכל נחשב למין אחד שהוא ממין האדם. והרי הולד בשליא שאין באשה מין בשר זה. וראיה לזה דבזבחים (דף ק"י) דפריך אהא דמקריב קדשים ואימורין בחוץ הא הוה חציצה ומשני רב מין במינו חוצץ ושם יש עצמות ג"כ בבשר ואפ"ה חשיב מין במינו נגד האימורין שהם תרבא והאברים הם בשר ועצמות ועיין פר"ח יו"ד (סי' צ"ח) בתרבא ובישרא אם הוא מין א' ועצמות ודאי מקרי אינו מינו. ואפ"ה לא איכפת לן בהא שהכל מין שבבהמה. ועוד דהא כתבו התו' ביבמות שם דר' יוחנן ס"ל עובר ירך אמו רק דבעי לאסוקי כר"י והנה ר' יוחנן לא ס"ל הך דמין במינו אינו חוצץ דהא מתרץ כשהפכן וא"כ לר' יוחנן שפיר היה יכול להקשות מהא דבשר חוצץ ואין זה מספיק. מיהו י"ל לפירש"י ליישב קושית התו' די"ל גם רש"י מודה כיון דאיכא הלכה בשיער באינו מקפיד אינו חוצץ י"ל מסברא גם בבשר אינו חוצץ בשאינו מקפיד דע"כ מסברא הוא כן דבאינו מקפיד בטל לגבי הגוף א"כ ממילא לפי הסברא י"ל גם בבשר כן דמהיכי תיתי לחלק דכיון דלא קפיד בטיל לגבי הגוף ואי משום דההלכה נאמרה בשיער י"ל זיל בתר סברא וגם בגוף הדין כן. מיהו למסקנא דבכולו חוצץ אע"פ שאינו מקפיד ע"כ לומר דלא בטל לגבי גוף א"כ אין הטעם משום דבטיל שפיר יש לחלק כיון דההלכה לא נאמרה רק בשיער לא נאמר כן בגוף וא"כ הוא בכלל קושית הש"ס דבכולי חוצץ אלמא דאע"ג דלא קפיד לה בטיל לגבי גוף א"כ י"ל שפיר דבבשר לא שמעינן כלל מן ההלכה שלא יחוץ אע"פ שאינו מקפיד כן י"ל לכאורה ליישב פירש"י

ומה שהקשה עוד למעל' על התו' זבחים (דף ק"י) שכתבו דברגל חבירו הטעם שאין דרך שירות בכך ולא כתבו הטעם דלא מבטל לי' כדאיתא ביומא (דף נ"ח) נראה דהכל אחד דודאי משום דלא מבטל לי' מה בכך הא מין במינו אינו חוצץ וא"כ הוה כעומד ע"ג קרקע לכן ס"ל דהטעם הוא דבשלמא מזרק תוך מזרק דרך להניח לפי שעה ובטל הא' לגבי השני אך משום חציצה י"ל מין במינו אינו חוצץ אינו ברגל שאין בו ביטול אם כן כיון דבעינן שיעמוד על הרצפה אין דרך שירות לעמוד על דבר שאינו בטל לרצפה כן נ"ל פשוט

ג) ומה שהוקשה למהרש"א על התוס' בסוכה (ו: ד"ה ד"ת) שהקשו ל"ל בשרו הא צריך לכתבו משום את לרבות שערו. אין זו קושי' כ"כ דלא מסתבר להתו' שיכתוב בשרו מיותר בשביל את לרבות. כי לא קצרה יד הממציא התורה הקדושה ית' ויתע' לרבות שערו באות או תיבה אחרת. והתו' משני בפשיטות טפי דאתי' לביה"ס ואינו כדאי לטרוח על זה

הן אמת דלכאורה הי' נ"ל דברי מהרש"א מוכרחים דקשי' לי טובא איך אמר לרבות שערו מאת הא קשה להנך תנאי בב"ק (דף מ') דלא דרשו אתים וכן רבנן דריש בבכורות (דף ו' ע"ב) דלא דרשי אתין וקשה לפ"ז שערו מנ"ל כיון דלא דרשי אתין וקושי' עצומה היא לכאורה ולדברי מהרש"א יש ליישב שפיר דאת לחודי'