משיבת נפש חלק א כג

מעברינן ליה ומכרזינן אבשרא דטריפה ולא פליגא כו' רבינא אמר היכא שלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפי' לא"י לא מזדבן ותמה הרא"ש אמאי לא הביא הרי"ף הך דרבינא דהוא בתרא ותירץ הב"י דס"ל כפירש"י דבנמצאת סכינו יפה נמי מכריזינן דטריפה הוא ופסק להקל על הטבח ואם כן משמע דאי לאו הפסד הטבח היינו פוסקין לאסור הבשר אף בנמצאת סכינו יפה וא"כ בנדון דידן שאין הפסד רק למיגדר לפרסומי מילתא היה אפשר למיגדר לאסור גם הבשר מיהו י"ל בלא"ה ליישב תמיהת הרא"ש על שלא פסק כרבינא וי"ל דע"כ סוגית הש"ס דלא כרבינא דמבואר פג"ה (דף צ"ג) בטבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כשעורה ור' יוחנן אמר בכזית ומסיק כאן להלקותו כאן לעברו הרי משמע דגם בנמצא כזית חלב שהוא איסור כרת טפי מסכין פגום דליכא רק לאו ולא קאמר מכריזין אבישרי' דטריפה הוא אלא ודאי לא קנסינן טפי מן העברה אבל לא לאסור המותר אף דבודאי הך דמכריזין אבישרא דטריפה בנמצא סכינו יפה אינו רק למיגדר וכיון דחזינן דאפילו בחלב דאיסור כרת לא עשו גדר לאסור המותר ממילא מוכח דלא כרבינא דהא מסיק בש"ס והילכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה ולא נזכר שום הכרזה לאסור הבהמה וכ"ש בסכין שנמצאת יפה. הגם שאפשר לדחות דלעולם לא קנסינן רק במה שהוא דררא דאיסורא דבלא הראה סכין דיינינן ליה כפגומה ונאסרה כל הבהמה למגדר אף שנמצאת יפה ובחלב לא שייך למיקנס התירא אטו איסורא שאין להיתר שייכות באיסור עכ"פ מוכח בנ"ד אין לעשות גדר לאסור הבהמה ואין לנו אלא מ"ש בש"ס ופוסקים. (גם כיון שיש הפסד להשוכר המכס מהקיר"ה אין להפסידו שהוא לא חטא), מיהו ודאי יש להעבירו כי חקרתי פה מן הקצב ואמר שהוא חלב גמור

ומ"מ לא יפה עשה המורה שנמנה כבר עמו לאסור הבהמה לשויי' נפשי' הדרנא כי אחר שצוה לחתוך החתימות ודאי משמעו לאסור הבשר וחילל השם בין ההמונים

אמנם בעיקר הדבר אפשר כיון שאינו עושה רק למיגדר יכול לחזור מדבריו דהכי משמע מן הש"ס (חולין י"ח.) בההוא טבחא דלא סר סכינא קמי' דרב חיננא שמתי' ועברי' ואכריז אבישרא דטריפה הוא איקלעו כו' לעיינו רבנן במילתיה דתלו בי' טפלי בדקו לסכיני' ונמצאת יפה ואכשרי' א"ל מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא א"ל שליחותי' קעבדינן ופירש"י (בד"ה שמתי') דקסבר כי אמר רבא אפילו נמצאת סכינו יפה קאמר כו' ואכשרי' דקסבר הא דאמר רבא מעברינן לי' כשלא נמצאת סכינו יפה. אם כן משמע דאף שהכריז אבישרא דטריפה הוא אחרי שמצאו לו זכות לאוקמא דרבא בלא נמצאת סכינו יפה התירו מה שאסר אף דכבר אכריז אבישרא דטריפה הוא. ודוחק לומר דדוקא מכאן ולהבא. דלפי מה שתלה רש"י הטעם דמוקי בלא נמצא יפה משמע שהתירו נמי אותה הבהמה ועוד נשמע מהא דלא ליחוש מר לסבא ולא קאמרי הא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משמע דבכה"ג שאינו רק למיגדר הי' יכולין להתיר רק ליחוש לסבא. ואין פנאי להאריך כי מאי דהוה הוה וידוע שהשליח בא קרוב לזמן תפלת שחרית ואין פנאי להעמיד הדברים במילי מעלייתא דנ"מ ממ"ש טובי לדינא. ובכן הוא וכל אשר לו שלום כחפצו וחפץ דו"ש ארי' ליב

גם נשמע מזה שיוכל החכם לחזור מדבריו אם רואה להקל בעונש

סימן יב

שאלה

קליעות שערות הנקראים קאלטינס שנעשו מעצמם ולא ע"י מזיק (שנזכרו ברמ"א יו"ד סי' קצ"ח ס"ו) אי חוצצין בטבילה או לא

תשובה

א) הנה שאלתו שאלת חכם הנכתב ביום ו' ניסן הגיעני ביום ש"ק העבר ג' אייר ואמרתי לפי גודל הטירדא במילי דשמיא ומילי דעלמא להשיבהו מילין כאשר ישים ה' בפי על דברי תורה אשר בתוכם יבאו גם דברי כת"ר לפלפל בהם כי ידעתי כי באלה חפצו

והנה ראוי לחקור אחר השורש כי בודאי אם היה בידינו להחליט כדברי הרמב"ם (פ"ב הט"ו ממקואות) דשער הראש נחשב מיעוט לגבי הגוף בקל נוכל להמציא סברות להקל במילתא דרבנן אך במילתא דאורייתא צריך ראיות טפי ובירור יותר. לכן תחילה נשית לבינו לדברי הרמב"ם והגאונים. וגם דברי מאור עינינו רש"י אשר התו' תפסו עליו. ותחלה אומר כי מה שחשב מעל' שדעת התו' כדעת הגאונים [והראב"ד פ"ב דמקואות שם] דהשער נחשב לעצמו לא כן אנכי עמדי והוא דהא להגאונים צריך להבין אי הלכה למשה היתם בסתם דרובו ומקפיד חוצץ מאן פליג לן לידון השער לעצמו אם הלכה בסתם נאמרה. ועל כרחך לומר שהלכה נאמרה בפירוש על השיער שבראש שרובו ומקפיד חוצץ וא"כ תקשי גם להגאונים מה שהקשו התו' [עירובין ד: ד"ה ד"ת] על פרש"י ל"ל קרא על השיער שכל שנזכר בהלכה למשה מסיני השיער נשמע שהשיער ג"כ בכלל טבילה אלא ודאי התו' לא ס"ל כהגאוני'. וי"ל שההלכה נאמרה סתם רובו ומקפיד חוצץ א"כ ממילא שאין להבדיל הראש לעצמו והגוף לעצמו וסוגיא דמרובה (דף פ"ב) מפרשי התו' כמו שצריך לפרש להרמב"ם. ולענ"ד אין כ"כ קושיא על הרמב"ם מהא דקאמר דאוריית' הוא והיינו כיון דחציצה דאורייתא א"כ ממילא שעיוני הוא בכל מקום דהאי מינייהו מפקת וא"ת כיון שעיונה רוב גופה סגי מן התורה מ"מ לא שייך תקנה ע"ז שתהא חופפת לס"ד הכונה שתקן שלא יהיה חציצה בראש. ואהא פריך חציצה דאורייתא הוא אם נצטרך לרוב א"כ לא שייך בי' תקנה ליחד לתקן על הראש דהרי הוא מכלל כל הגוף ולא מצינו שתהא תקנת עזרא ע"ז שמיעוט הגוף יחוץ דא"כ [לא] היה [לו] לומר שתקן עזרא ע"כ בלא תקנת עזרא מנהג לעיין שלא יהיה חציצה לכן לא שייך תקנת עזרא על זה כיון דלא תיקן על מיעוט ורוב ממילא אי הוה חציצה דאוריית' בכל מקום חוצץ אלא דאיכא למימר דשערו לא היה בכלל טבילה כלל לכן פריך דאורייתא גם שערה ומאי תיקן בזה ומשני כדאיתא בש"ס דאורייתא עיוני דלמא מקטר ולפר"ח לא תיקן רק בראש שהוא מקום שיער

אמנם כ"ז לגיר' ר"ח אבל לגיר' הילקוט אשר הביא מכ"ת מדאוריי' עיוני דילמא איטום יש לפרש לדעת הרמב"ם בריוח שהוא סובר שתיקן חפיפה בכל הגוף. והנה מכ"ת רוצה לפרש איטום היינו קולטענס. אינו נראה דבזו ודאי אשה מרגשת דכבד עלי' וכמשא כבד יכבד ומי שלא נעשה לה אין לה לחוש כלל לכך. אלא לשון איטום הוא כעין שאמרו במגילה (דף כ"ז ע"ב) דאיטום בשיראי פירש"י סתום ומכוסה בשיראי. הרי שאיטום ענינו עיטוף וכיסוי. וה"נ דילמא איטום שמא נתכסה הגוף באיזה דבר חוצץ כגון שנדבק בה מדברים החוצצים ונתכסה גופה בהם וא"כ קאי על הגוף. ותו לא קשי' על שיטת הרמב"ם דקאי החפיפה על כל הגוף וס"ד דעזרא תיקן שלא יהיה חציצה ופריך דאורייתא הוא ומשני מדאורייתא עיוני דילמא איטום היינו שנתכסה גופה באיזו ענין שאינו נרגש לה כגון צבע וחלב יבש וכה"ג טובי. וא"כ אין ראיה מן הש"ס ב"ק לחלוק הראש לעצמו מן הגוף

הן אמת כי ברמב"ם (בפ"ב ממקואות דין ט"ז) שכתב תקנת עזרא שתהא אשה חופפת שערה משמע כר"ת כמ"ש הב"י (בסי' קצ"ט) אבל אין רחוק שט"ס וצ"ל בשרה והראי' לזה ממ"ש בסמוך טבלה ועלתה אם נמצא עלי' דבר חוצץ אם ביום שחפפה טבלה כו' ור"ח פי' בחולין (דף י'. ד"ה עד) דאיירי בראש והיינו לפי שיטתי דחפיפה לא תיקן רק בראש. א"כ הרמב"ם דמשמע דמפרש על הגוף א"כ אין רחוק לומר שט"ס ברמב"ם וצ"ל בשרה. וניחא שא"צ לידחק בסוגיא דמרובה כלל. וצדקו דברי הרמב"ם לפי שיטתו שהשיער אינו מיוחד לעצמו רק לצרף לכל הגוף. וכפי הנראה שהסברא נוטה כן דלשיטת הגאונים דע"כ הוה הלכה למשה מסיני על הראש כפשיטות א"כ תיקשי קושית התו' בעירובין (דף ד ע"ב) כיון דהלכה על השיער נאמרה מנ"ל בשאר חציצות כגון