משיבת נפש חלק א כ

צדה מותר לנטותה ליישבה על רגלי' אע"ג דהשתא עביד אוהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובה בעלמא עכ"ד הרב בנ"ב. ואני אומר לא כן אבי התעודה כי לא זו הדרך בכוונת רש"י דאם כונתו שאינו עשוי לאויר ה"ל לרש"י למימר דלאו למידי עביד בלמ"ד וגם מה טעם הוא דלאו למידי עביד הא אינו תולה הטעם רק במה שאינו עשוי לאויר וה"ל למימר דלאו לאוירא עביד, ועוד איך כתב ליתובה בה"א וה"ל למימר ליתובא דהוה משמע לישיבה ועוד מנ"ל לישיבה דילמא לשכיבה. לכן הפירוש הברור הוא זה שדחה הרב ואף דלא מייתבא דעתיה בפירוש הלזה למה שהוקשה לו בזה ולזה נרחיב האוהל באוהל של תורה והוא שדעת רש"י דודאי עיקר אוהל הוא משום כיסוי והגנה ואין חילוק לפי' רש"י בין שעשוי לאויר בזה אלא אם עושה מעשה חדש מקרי אוהל עראי שהוא כעין בנין חדש לכן בפירס האוהל על גבי עמודים הוה כעושה בנין חדש שהרי מחבר האוהל עם העמודים ובעושה גג לבית אף שהעמודים עשוים ועומדים מ"מ חידש עליהם גג אבל אם כבר נעשה האהל עם מעמידיו רק שמקופל מותר להרחיבו שאינו מחדש חיבור אוהל לדפנות או מעמידין של האוהל וגם במטה כוונת רש"י כן שהרי המטה מקופלת עם הרגלים המעמידין אותו שהם כדפנות האוהל הרי הכל נגמר רק שע"י קיפולו נתקלקל האוהל וכשחוזר ומרחיבו אינו אוהל חדש רק מיישבה להעמידו כראוי וזהו כוונת רש"י ליתובה בעלמא היינו ליישבה יפה וגם במ"ש דעביד וקאי כך הוא הכונה שלא עשה באוהל כלום רק מרחיבו ובחוט ומשיחה שפי' רש"י שפורסה על הנס שעל הקינוף ר"ל שבאמצע יש נס ובצדדין ד' קינופת וכשפירש באמצע אף שעל הקינופת נעשה אוהל חדש שהרי מחבר האוהל לקינופת והוה כפורס אוהל על דפנות מ"מ כיון דעראי הוא שרי להוסיף עליו וזהו דבר ברור בלי ספק בכוונת רש"י וכן נראה שהבין במ"א דברי רש"י לכן כתב בסי' שט"ו בס"ק ח' ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה והיינו שכבר פרוסה על קינופת שלו ואינו אלא מרחיבה אלא דצ"ע מנ"ל בחופה דעשוי להגן

ואי קשי' לפ"ז הא דר"פ תולין תלה מאי אר"י תלה חייב א"ל אביי אלא מעתה תלה כוזא בסיכתא ה"נ דמחייב ופירש"י תלה כלי קטן במגד וקשה בשלמא משמרת עביד אוהל מחדש משא"כ כוזא כבר נגמר עם הדפנות ונראה ברור כוונת רש"י דכשהאוהל הוא כבר עשוי לא גרע ממוסיף על אוהל עראי דשרי שאם התירו להוסיף מפני חוט ומשיחה אף שמחדש אוהל על דפנות שלא היה עליהם כ"ש בזה שכבר הוא עשוי רק מרחיבו במקום שרוצה להעמידו משא"כ לר' יוסף דס"ל דאוהל גמור הוא וחייב חטאת אם כן תלה כוזא נמי עשה אוהל ובודאי אם חיבר ע"ג קרקע פשיטא דהוה בנין גמור אם חיבר אוהל לקרקע בחיבור גמור פשיטא דהוה בנין גמור וכיון דרש"י מטעם תוספת אוהל עראי אתי עלה א"כ אין חילוק בין עשוי להגן או לא שהרי נראה שמדמין לטלית כפולה שהיה עליה חוט ומשיחה וכההיא דכרוך בידיא א"כ ממילא אפי' עשוי להגן לא הוה מתוספת אוהל עראי ושרי וא"כ צדקו דברי המג"א דגם החופה שרי להעמידה. ואם כן לפי זה בנ"ד שכלי הפארסאל כבר נעשה שרי אפי' לכתחלה לפירש"י כמו בטלית כפולה. אלא דמ"מ דברי מ"א צ"ע דנראה דרש"י לשיטתי' אזיל שסובר בסיאני שהוא כובע לא שייך בו אוהל שפיר י"ל כשהוא עשוי אין בו חשש אוהל אע"פ שעשוי להגן אבל למאי דפסק בש"ע (סי' ש"א ס"מ) דכובע אסור כיין שכונתו לצל א"כ אין ראי' ממטה לחופה כלל שזה עושה לאוהל. ומ"מ בתר עיון דברי המג"א נכונים הם דכיון דמצינו גבי כרוך בידיא והוא דין הנזכר בש"ע שאם יש בו טפח פרוס מותר להוסיף עליו לכ"ע אם כן צריך לחלק דבטלית כפולה לא התיר הרי"ף רק בפחות מטפח וע"כ לומר כדפרישית לעיל (אות ב) דשם אינו נותנו לקיום רק לשעה וטלית כפולה מקרי לקיום טפי ואם כן י"ל דכ"ע מודו לסברת רש"י דכשהוא כבר נגמר הוה ככרך חוט ומשיחה ובסיאנא אסור משום דאוהל עצמו קבוע ועומד הטפח היוצא בכל מקום שהוא משא"כ בחופה שאינו עשוי לעמוד כלל י"ל לכ"ע שרי לכתחלה כיון שאינו עשוי לקיום ובהכי ניחא דבטלית כפולה התנה המג"א גופי' שלא יהיה בה טפח ובחופה התיר אע"ג דרחבה כמה טפחים א"ו כדפרישית דבאינו עשוי לעמוד בפ"ע שרי לכ"ע אפילו לכתחלה

ה) ויש לי מקום עיון במ"מ שהעתיק על דברי הרמב"ם (דין כ"ט) בטלית כפולה דמיירי שאין בגגה טפח וצ"ע דא"כ למה התיר הרמב"ם במחצלת להוסיף עליו אי כרך בה טפח דבשלמא הרי"ף י"ל שסמך דמיירי בגוונא שהזכיר שאינו רק ליום או ללילה לא מקרי אוהל קבוע אבל הרמב"ם שהתיר סתמא משמע דגם בטפח מקרי אהל עראי ומותר להוסיף עליו וא"כ בטלית כפולה י"ל דשרי אפילו יש בגגה טפח לכן לא הזכיר הרמב"ם בטלית כפולה תנאי זה אף שהזכירו בכילת חתנים א"כ נראה אפילו יש בה טפח מותר וכדעת הרא"ש דטלית כפולה קיל מכילה וגם המ"א נמשך אחר דברי המ"מ וב"י ולפ"ז קשה על הש"ע ג"כ שהתיר מחצלת בסתמא (בסעיף כ') אלמא דלעולם מקרי אוהל עראי וצ"ע אם כן לפ"ז יש מקום להתירו לכתחלה כיון שכבר הוא מתוקן ועומד רק להרחיבו וכמו מטה גללינתא

אלא שראיתי להרמב"ם שנתן טעם על מטה וטרסקל שאין זה דרך עשיית אוהל לא קבע ולא עראי. יראה שכוונתו דלעולם דרך עשיית אוהל לאויר להגן מן החמה וכדומה משא"כ הנך אין דרך לעשות אוהל על ידי העמדת מטה וטרסקל שלא נעשו לכך וא"כ אפשר שהפראסל שנעשה לכך יש לאסרו לכתחלה ומ"מ אינו מוכרח די"ל באינו קבוע כלל אפילו להרמב"ם שרי וצ"ע אם יש להתירו לכתחילה עכ"פ אין בו דררא דאיסורא דאורייתא

וגם יש לדקדק לפיר"ח דסיאני היינו משום אהל מאי פריך מהא דשרביב לגלימי' טפח ה"נ דמחייב הא גלימא אינו אוהל קבוע ועוד דגלימא לא נעשה שיהיה אוהל להגן כמו סיאנא וגם לדברי הרמב"ם שחילק באין דרך לעשות אוהל כזה וצ"ל דהקושיא אם עשה גלימא להיות משורבב בקבע להגן ה"נ דמחייב ואם כן יש לומר אדרבא ראי' לזה מדשני הא דמיהדק ואכתי תקשי שרבב לגלימא והודקת טפח אלא ע"כ סיאנא הוא מצד עצמו ודקמ' טפח יוצא כמו קאפעלוש שלנו שאפי' יעמידו אותו בכל מקום שהוא הרי טפח היוצא משא"כ בגלימא שלא נעשה רק ע"י השירבוב ואינו אהל מצד עצמו שרי טפי. [בשע"ת (סי' ש"א סק"ה) הביא דברי הברכי יוסף בשם מכתם לדוד דאסור לנשאו ומכ"ש לפתחו וכן הביא לאיסור בס' ביאור הלכה על או"ח (סי' שט"ו ס"ח) בשם מאמר מרדכי וח"א וכן מצדד הפמ"ג שם באשל (שם סק"ח) ומסיים בבה"ל שם דגם להחולקים על הנו"ב וס"ל דגם להרי"ף לית בהו חיובא מ"מ מידי איסורא לא נפקא להרבה פוסקים בין בשבת בין ביו"ט לכן השומר נפשו ירחק מזה מאד אפי' במקום שאין איסור הוצאה עכ"ל]

סימן ט

שאלה

בשוחט שהיה עליו הכחשת עדים אי הוציא טריפות הריאה מתח"י או לא

תשובה

א) לכאורה אף אם נקח כל הדברים כפשטן ונדון אותו לעדות מוכחשת ה"ל תרי ותרי. א"כ למאי דקיימ"ל כרב הונא בשתי כיתות המכחישות זו את זו דזו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה ומעידה אלמא דמוקמינן כל א' בחזקת כשרות א"כ בנ"ד נמי שיש הכחשה בין העדים שאנו אומרים שהי' סירכא וב' אומרים שהי' דבוקה א"כ אוקי לגברא השו"ב על חזקתו לא נפסל ולא יצא מחזקתו הראשונה

איברא דהך מילתא תליא באשלי רברבי דבכתובות (דף כב) בתוס' ד"ה תרי ותרי לדברי התו' מדמין שם תרי ותרי להך דר"ה א"כ יש לאוקמה בחזקת כשרות אבל הרי"ף והרא"ש כתבו שם דבתרי ותרי לא מתכשר וכתב הרי"ף דה"ל האי גברא