משיבת נפש חלק א טז

אחד מכאן וא' מכאן קאי על סדרן שכך היה סדרן לכן לא היה צריך לפרש אם יוסף בימין או בשמאל דממילא הבכור כבכירתו והצעיר כצעירתו ובני השפחות באמצע היינו שלא כסדרן וע"ז אמר הא מה אני מקיים כתולדותם שהרי זה כתוב על הפיתוח ובאמת אינן נפתחות רק בדילוג שהרי כל אבן מפותח לעצמו וגם בני השפחות באמצע וע"ז אמר כתולדותם לא קאי רק על כל שם בפני עצמו שיהי' כמו שקרא לו אביו ומה שפסק הרמב"ם כר' יצחק דיהוסף מלא. כתב בס' ג"פ שטעמו דפוסק כר' יצחק. ורב נחמן בנו חולק עליו. ואין הלכה כתלמיד במקום רב. ולא נהירא כלל ואשתמיטתי' ש"ס ערוך פ"ג דתענית דר' נחמן בר יצחק קרי לי' לנפשי' מנה בן פרס. ופירש"י שאביו לא נסמך שהרי לא נקרא רב יצחק. הרי מפורש שר' יצחק זה אינו אביו של ר' נחמן והוא היה גדול מאביו וגם מה שדחק דסברת רבי יצחק ניחא טפי דהוה כ"ה אותיות על כל אבן וכתב שהוא כפתור ופרח. ואין דבריו נכונים כלל ובמח"כ פרח זה כאבק יעלה אמנם לפענ"ד הדבר מבואר לפמ"ש דלת"ק סדרן כפירש"י זה תחת זה ונמצא שסדורים באבן שנית גד ואשר יששכר זבולן יוסף ובנימן שהרי סדורים זה תחת זה כסדר הפיתוח שצריך לפתחן כתולדותם אבל לרחב"ג סדרן כמ"ש הרמב"ם נמצא שיוסף באבן ראשונה ובזה דברי הרמב"ם מבוארים כפתור ופרח דודאי ר' נחמן מתקיף לה דבעיצן כתולדותם היינו דבמה שתירץ שכתב יהוסף לא א"ש לת"ק דס"ל דכתב יוסף על אבן השני. ובאבן השני כתב כתולדותם ומוכרח לומר בנימין מלא לת"ק והשתא נמי לרחב"ג נמי ע"כ דרש שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. ואילו ראובן ושמעון כתובים גם בראשון כשמות שקרא להם אביהם ולא כתוב ראובני שמעוני אף דראובן באבן ראשון אלא דלרחב"ג י"ל דלהכי אתי כתולדותם בשני' דכיון דיוסף כתוב באבן ראשון ולמלאות חמשים אותיות בעינן יהוסף נמצא א"ש נמי לדידי' שני' כתולדותם. ורב נחמן בר' יצחק לא הוכרח לחדש בנימין מלא רק לת"ק שכתוב יוסף באבן השני אבל הרמב"ם לשיטתי' דפסק כרחב"ג ודאי ניחא טפי לכתוב יהוסף באבן ראשון כדי שיתקיים מקרא זה שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ולפ"ז לרחב"ג אדרבה בנימן נכתב חסר דאל"כ איכא טפי מכ"ה בצד שמאל ואף דבתורה כתוב מלא הא מבואר דלא בקיאין בחסרות ויתירות כדאיתא בפ"ק דקדושין ועוד דאפילו תימא דבתורה כתוב מלא כיון שאין שינוי במבטא לא ימנע בשביל זה למקרי כתולדותם משא"כ יהוסף שנקרא בענין אחר ונרגיש במבטא ודברי הרמב"ם ברורים כפתור ופרח ברוך הוא וברוך טעמו ונימוקו עמו

ובזה נבא ליישב כל תמיהות הכ"מ. א למה שינה הרמב"ם מלשון ירושלמי שכתב וכותב עליהם כל אלה שבטי ישראל והרמב"ם כתב שנכתב למטה מבנימן. ב למה כתב שבטי יה ובירושלמי אמר שבטי ישראל ג גם בגמרא שילהי פ' בא לו אמר שכותב שבטי ישורן. ד למה השמיט כל אלה שנאמר בירושלמי ועפ"ז נבא אל הענין כי בל"ה תמה מהרש"א ס"פ בא לו למה אמרו בגמרא שבטי ישורן ולא שבטי ישראל כלשון המקרא לכן נראה דהוא הדבר אשר דברתי דס"ל להש"ס דילן דכותב למטה מבנימן אות תחת אות והנה מסתמא היה אותיות חקיקות בשורה אחת והנה בס"ת קיי"ל דשלש אותיות אין כותבין חוץ לדף והנה בנימין מלא הוא ששה אותיות א"כ כשכתבו שבטי ישורן הוא חסר וי"ו ראשונה בתורה א"כ יכולין לכתוב חסר לגמרי וא"כ שבטי ישורן אינה רק ח' אותיות ישרן וא"כ אין חוץ לדף רק ב' חוץ לשורה ושתים כותבין משא"כ אם יכתוב שבטי ישראל הוא תשעה אותיות ומגיעין שלש חוץ לדף לכן ס"ל להש"ס דילן דכותבין שבטי ישורן שיהיה ששה אותיות בנימין ושתים כותבין חוץ לדף ואם כן ממילא מוכח דבש"ס דילן דדייק לכתוב שבטי ישורן שלא יהיה שלש חוץ לדף ע"כ כותבין למטה מבנימין דאינו למעלה אין שום שבט שיהיה לו ששה אותיות וא"כ לעולם נשארין שלש חוץ לדף

והשתא ניחא נמי מה ששינה הרמב"ם שכותבין שבטי יה דבש"ס לא קאמר שבטי ישורן רק לת"ק דס"ל דכותביו בנימין מלא עדיף לכתוב שבטי ישורן להרבות אותיות לעת הצורך לצרפן משא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק כרחב"ג וכותבין בנימין חסר א"כ אפילו יכתבו ישרן חסר מ"מ יהי' ג' אותיות חוץ לשיטה לכן בחר הרמב"ם דלרחב"ג ע"כ כתבינן שבטי יה וליכא טפי מששה אותיות ונשאר אות אחת חוץ לשיטה

והנה לפמ"ש בעל ג"פ דהרמב"ם פסק כרבי יצחק דכתבינן יהוסף וא"כ אינו מוכרח שהיה כתוב בנימין מלא וא"כ י"ל כיון דאיתא בקדושין (דף ל') דלא בקיאין בחסירות ויתירות א"כ אין להוציא אחרת אבל לפמ"ש דלת"ק ע"כ כותבין בנימין מלא ואם כן כיון דאמרינן שם בקדושין אינהו בקיאין בחסירות ויתירות ע"כ דהמסרה לכתוב שם בנימין מלא ע"כ כן הדין לכתוב בתורה וא"כ הוה טעות גמורה וצריך להוציא אחרת וכן כל הני שנדרשו בש"ס מלא כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (דף ד) קרנות קרנת וכן בסוכת וטוטפת כל היכא דתפסינן בש"ס לדרשה גמורה יש להוציא אחרת אם כתב על החסר מלא או על המלא חסר

אלא דצ"ע אפילו בטעות גמור למה יוציא אחרת הא כיון דלא בקיאין בחסירות ויתירות א"כ אפשר שגם האחרת אינה כשירה שהרי באמת אם היינו בקיאין חסר ויתיר פוסל ג"כ וא"כ שמא גם האחרת אינה כשירה מחמת חסירות ויתירות וצ"ל דמ"מ כ"פ מחזקינן בספק כשרות וזה שהוא טעות גמורה ודאי פסול

סימן ד

שאלה

סופר א' שנתן העורות לשם ס"ת בסיד והיה מונח ארבעה ימים ושוב הוציאו ועיבדו כדת רק בשעה שהוציא העורות עדיין לא עובר שערן מעליהם מעצמן ובמג"א סי' ל"ב ס"ק ט' כתב דצריך להניחו בסיד עד שיעבר השער ואם לאו לא יכתוב עליו דהוה דיפתרא

תשובה

נראה דבדיעבד אין קפידא דכיון שכבר הונח בסיד ונתקן כהוגן לא מקרי דיפתרא דהא בלא"ה כתב הרא"ש בהלכות קטנות שקשה איך כותבין על קלפים שאינן מעופצים הא דיפתרא הוה דמליח וקמיח ולא עפיץ וקלפים שלנו אינן מעופצים ותירץ דתיקון סיד כמו עפצים שלהם דהא קמן שאין יכול להזדייף וכ"כ התוס' בכמה דוכתיה א"כ גם קלף זה שהיא כשאר קלף לא תליא בשיער כלל ולא נזכר בשום מקום שיהיה תלוי בהעברת שער רק כל שהוא מעובד כהוגן שפיר מהני ואין לומר דבלא העברת שער לא מיקרי עיבוד דהא חזינן בגמרא פסחים (דף מו) דעיבוד של עור הרך סגי בד' מילין א"כ ודאי דד' ימים שעור עיבוד בכל עור ועוד דעיקרא דמילתא שיהיה הקלף מתוקן כהוגן ודיפתרא אמרינן שיכול להזדייף וזה מחמת שלא נתקן כהוגן ועוד דאי נימא בלא העברת שער מקרי דיפתרא א"כ אמאי לא מפליג דדפתרא שלא הועבר השער ולמה תליא בלא עפיץ דהא אפשר שיהי' תקון אחר בלא עיפוץ היה לו לתלות טפי בשער אלא פשיט דפתרא הוא למיעוט תקונו לכך יכול להזדייף שהעור עדיין עב ואינו ניכר אם קולף וכותב עליו אבל בקלף שהוא דק ניכר הזיוף א"כ לא תליא רק כשנתקן הקלף כהוגן וזה עיקר פעולת העיבוד שיוכל להתתקן כהוגן ולא בזמן תליא מילתא רק השיעור עיבוד בכדי שיוכל לתקן כהוגן וא"ל במה שנדחקו הקדמונים בהא דאיתא בש"ס דדיפתרא הוה בלא עיפוץ וקלפים שלנו אינם מעופצים. וי"ל לזה דודאי מדינא דש"ס וכפי הנהגן היה כותבן עליו מיד שהוציאו מן הסיד במעט תיקון וגרירה לכן בלא עפיץ אינו מתוקן כראוי שהרי בימים הקדמונים בימי חכמי הש"ס היו חולקין הקלף לשתים קלף ודוכסוסטוס נמצא שנשאר העור עב ובזה בעינן דוקא מעופץ אבל אנן שאין עושין רק עור אחד וגוררין ממנו הרבה כמש"כ הרא"ש בהלכות ס"ת