משיבת נפש חלק א טו

מקום. א"כ מסתבר טפי לדרוש תמיד אריצוי תמיד שלעולם דרך לכתוב הפעולה והנמשך מן הפעולה אחריו ואחריו תנאי הפעולה והנה הפעולה היא קביעות מקום והנמשך מן הפעולה היא ונשא כו' ותנאי הנמשך באין עודהו על מצחו שלא ירצה והתנאי בפעולה שלא יסיח דעתו ממנו בעודנו עליו נמצא לפ"ז אלו היה לפי האמת על מצחו קביעות המקום שהיא הפעולה עצמה היה מסתבר לדרוש תמיד על התועלת הנמשך והיינו תמיד לרצון ולא הוה משגיחין ביתורא דוי"ו אבל כיון דכבר אתיא קביעות מקום ממצח קמא והנמשך מבואר ג"כ ונשא והשתא מצחו בתרא על התנאי בנמשך שפיר יליף תמיד גם התנאי בפעולה עצמה ולא דרשינן ליה על הנמשך כיון שכבר בא הנמשך במקום הפעולה ודברי רש"י באו בעומק על לשון הש"ס דכולה קרא יתירא והיינו דס"ל דקרא קמא לקביעותא וכיון דכולה קרא יתירה מפרשינן לי' על תנאי הנמשך שפיר מפרשינן תמיד על תנאי בפעולה עצמה ר"ל שלא יסיח דעתו ממנו כיון דכבר כתוב קרא קמא דאתי' לגופא וקרא בתרא לא אתיא כלל על הנמשך רק התנאי הנמשך ותנאי הפעולה ודוק היטב איך עמקו מחשבותיו של רש"י ז"ל

ועיין מה שכתב בחידושי יומא בתו' ד"ה מכלל לא ידענא וכו'. התו' נדחקו למאוד ונלענ"ד ליישב ויתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם שפסק כר' יהודה בפ"ד מהלכות ביאת המקדש הלכה ח' ופסק נמי דטומאה דחויה בציבור ותמה הכסף משנה דהא ר"ש דייק מכה"ג ביה"כ וא"כ אי ס"ל דטומאה דחוי' בציבור ע"כ לומר דאפילו אינו על מצחו מרצה. לכן היה נ"ל לכאורה ליישב דר"ש לשיטתי' שפיר דייק דהא ודאי קושית התוס' עצומה מאי ראיה מכה"ג ביה"כ דהא גזירת הכתוב הוא במועדו אפילו בטומאה. לכן נ"ל דמקרא לא מוכח די"ל דהתורה לא התירה רק טומאת הגוף דומיא דפסח דקאי אאיש נדחה ואין ציבור נדחין. והיינו טומאת הגוף. וא"כ י"ל דמעולם לא הותרה טומאת בשר רק ע"י ציץ. די"ל בלא"ה אי איכא טומאת הגוף ממילא נטמא הבשר ודם שזורק א"כ מוכח מטומאת הגוף טומאת בשר ממילא מיהו צ"ל כיון דכבר נטמא טומאת הגוף והתירה התורה להקריב בטומאת הגוף אף דטמא שעבד חילל א"כ י"ל דלא אתי איסור להקריב הדבר שנטמא. וחייל על איסור דהקרבה בטומאת הגוף וא"כ י"ל דלא הותרה רק טומאת הגוף לחוד. והך איסורא דלהקריב הדבר הטמא לא חייל כלל. וא"כ היכא דגברא טהור והקרבן טמא. י"ל דאינו מותר רק ע"י ריצוי ציץ. לכן אמר שפיר כה"ג ביה"כ יוכיח. מיהו אי אמרינן איסור כולל. אם כן מוכח שפיר מטומאת גברי גם טומאת בשר. דאין לומר דלא חייל איסור הקרבת טומאת קרבן על איסור מקריב בטומאה דהא טומאת בשר כולל ג"כ לטהורין שאסורין להקריב הדבר הטמא א"כ מוכח מטומאת הגוף דגם טומאת בשר נדחה וא"כ אתי שפיר דברי ר"ש דס"ל כה"ג ביה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה. דטומאת בשר לחוד ס"ל דלא מוכח כלל מבמועדו דדוקא משום ריצוי ציץ דמהא לא מוכח רק טומאת גברי וטומאת בשר לא חייל אטומאת גברי. ואף דבכה"ג מקרי איסור מוסיף שנוסף על הבשר איסור לטהורים הא ר"ש אפילו מוסיף לית לי' כדאיתא ביבמות ן (דף ל"ג) דאינו חייב רק משום אחות אשה בלבד א"כ לא מוכח כלל מהך דאיש נדחה טומאת בשר רק המקריב. לכן מותר להקריב אטומאה. אבל טומאת בשר לחוד אינו מותרת רק משום ריצוי ציץ. וא"כ הרמב"ם לשיטתי' דס"ל איסור כולל א"כ מוכח מבמועדו דטומאת הגוף נידחית. כיון דנטמא הגוף גם הדם ואימורין טמאין ובלא ריצוי ציץ נמי מוכח דנדחה בציבור ואין ראיה כלל. אלא ר"ש לשיטתיה דס"ל אין איסור על איסור וס"ל כיון דדיחוי הוא ואיתא לאיסורא לא דמי לאחות אשה מתלא תלא וקאי ודמי להך דרבא בזבחים פ' כל הפסולין (דף ל"ג) הואיל ואשתרי להקריב בטומאה תשתרי נמי להקריב דבר הטמא כיון דניתר טומאת גבריי. משא"כ אי אמרינן הותרה בציבור א"כ ע"כ לומר דליתא לטומאת גברי ממילא שרי טומאת בשר דלא שייך אין איסור חל על איסור כיון דליכא איסורא דטומאה ע"כ גם טומאת בשר הותרה. והרמב"ם לשיטתי' ס"ל איסור חל על איסור בכולל מוכח בלא ציץ דטומאת בשר נדחה וגזירת הכתוב הוא ואין ראי'

סימן ג

שאלה

ס"ת שנמצא כתוב בה בפרשת וישלח ואביו קרא לו בנימן שראוי לכתוב מלא ביו"ד אחר המ"ם ונמצא כתוב חסר אם יש להוציא אחרת

תשובה

כבר מבואר בא"ח סי' קמ"ג ברמ"א דמשום חסרות ויתירות אין להוציא אחרת איברא דבהא איכא לעיוני דטעמא דמילתא הוא מפני שאין בקיאין בחסירות ויתירות כמ"ש שם וא"כ אפשר דלא מיפסל בשביל זה וא"כ אחר שזה מבואר בש"ס פרק אלו נאמרין (דף ל"ו) באבני אפוד דפריך התם חמשים נכי חדא הוה ומשני אמר ר"י יוסף הוסיפו לו אות אחת על שמו שנאמר עדות ביהוסף שמו מתקיף לה ר' נחמן בר' יצחק הא כתולדותם בעינן אלא כל התורה בנימן חסר וכאן מלא שנאמר ואביו קרא לו בנימין ע"כ א"כ אחר שמפורש שראוי להיות מלא א"כ הוה טעות וצריך להוציא אחרת אמנם הרמב"ם פסק כר' יצחק דיהוסף היה בה"א וא"כ בנימן חסר גם באבני אפוד והנה כבר תמה מרן בכ"מ על דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' כלי המקדש ונדחק דהרמב"ם לא כתב כן רק למאי דפסק כרחב"ג דלא דריש כתולדותם רק דלא לכתוב ראובני שמעוני והוא דחוק למאוד גם תמה במה שסידרן הרמב"ם כזה ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולן נפתלי דן גד אשר יהוסף בנימן והוא דלא כמאן וראיתי בס' גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק כ"ז כתב ז"ל דמצאתי דגריס בדברי ר"ח כיצד בני לאה כסדר בני רחל א' מכאן וא' מכאן ובני השפחות באמצע כלו' בני לאה בין בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן וזה מבואר כדברי הרמב"ם ע"ש. ולא הבנתי מה שינוי נמצא בעין יעקב שהרי בספרים ג"כ כתוב כן ויראה שמפרש בני לאה כסדר בני רחל ר"ל שבני לאה הם סדורים כמו סדר בני רחל א' מכאן ואחד מכאן ולא כסדרן בטן רק בלא טן. ובאמת גם גרסת עין יעקב יש לפרש כפירש"י דלא משמע כלל שנתלה בני לאה בבני רחל דמאי אולמא דבני רחל מבני לאה. ובאמת א"צ לדחוק כלל אלא דהרמב"ם לא ניחא לי' כפירש"י שמסדר זה בטור האחד דהא קאמר בני רחל א' מכאן וא' מכאן. ולפירש"י הל"ל א' למעלה ואחד למטה שכן סדרן רש"י ז"ל בטור השני בנימן דן נפתלי גד ואשר יוסף. ועוד דא"כ בנימן הקטן למעלה ויוסף למטה וזה לא מסתבר ועוד דאינו בדין שיהיה על האבן השני כל בני השפחות ובאבן ראשון כל בני הגבירות לרחב"ג ועוד קשה לרחב"ג למה דייק בבני לאה כסדרן ובבני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ולא קאמר נמי מי שהוא מכאן ומי שהוא מכאן לכן ס"ל להרמב"ם דבתרתי פליגי והוא דבקרא מבואר ולקחת שני אבני שוהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל ששה משמותם על אבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על אבל השנית כתולדותם והנה ת"ק מפרש שכתולדותם קאי על סדרן א"כ ע"כ כיון שהיה נפתחות על האבן כתולדותם אם כן היה סדרן זה תחת זה רק לפי שבאבן ראשונה יהודה תחלה לכן ראשונם אינה כתולדותם אבל רחב"ג ס"ל דכתולדותם לא קאי על סדר לידתן רק כפי השנית שנקראו והשתא ס"ל שסדרן הוא מימין לשמאל ושתי אבנים שעל שתי כתפות נחשבין שורה אחת דמסתבר ליה שנקראים כסדר מימין לשמאל וקצה שורה עליונה חשיב טפי מראש שורה שאחרי' נמצא שזהו סידרן כסדר קריאתן ראובן בצד ימין שמעון בצד שמאל לוי בימין יהודה בשמאל וזה אמרו בני לאה כסדרן וכן בני רחל אלא שמפרש שאין סדרן מלמעלה למטה רק כדרך שקורין בעמוד אחד ששני הכתפות נחשבים לעמוד אחד.