משיבת נפש חלק א יד

ובשעירית האיפה פי' שהפריש האיפה. הדבר מובן ממילא דבהפריש מעות לעשירית א"צ פדיון שהרי יכול להוסיף עליהם ולהביא עוף להכי צריך לומר דעשירית האיפה ממש קאמר ובעשיר שהפריש כשבה או שעירה פשיטא אם כבר הפריש כבר נחתא עליה קדושת הגוף וקדושת הגוף אין לה פדיון לכן צריך לפרוש מעות. וגם הגירסא בכריתות (דף כ"ז ע"ב) ג"כ עשירית האיפה והיינו משום דהוה רבותא טפי דצריך לפדותה ויוסיף עליו משא"כ במעות ודאי גוף המעות יכול להוסיף עליהם ומה שהביא לשון הש"ס והדין מעות דאפריש יפלו לנדבה שם מיירי בהפריש מעות לקינו והעני דבקן שהוא קדושת הגוף נמי לא שייך רק במעות אלא דקשה לי לשון הש"ס ל"ל למימר דבעשירית האיפה מביא מביתו הא י"ל בפשיטות דלא סגי בעשירית האיפה וא"כ למה יפלו המעות לנדבה דמפסיד טפי הא עני שהביא קרבן עשיר יצא אם כן סגי בעוף עכ"פ במעות שהפריש לקינו ולמה יפלו לנדבה ואף דבמשנה נקט לעשירית הכל חדא דקרא משמע תרווייהו דאל"כ מנ"ל דנפדה

ומ"ש בלשון תרגום ודאי מי עמד בסוד לשון הארמי אכן לפי הענין יראה כי חורפן הם כבשים מובחרים לכן באברהם מסתמא נתן לו המובחרים לכן אמר בתחילה ויתן אברהם לאבימלך צאן ובקר ואח"כ נאמר ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן היינו המובחרין ואילו נקראין חורפן וקשיטה ג"כ באיזה לשון על כבשים מובחרין לכן תרגם חורפן וכמו שמצינו בגמרא שקורין בכרכי ים למעה קשיטה. אולי אונקלס ידע באיזה לשון שנקרא קשיטה. מה שנקרא בארמי חורפא. ובסוף איוב פי' ג"כ קשיטא חורפא. וסתם כבשים תרגומן אימריא. לפי שהמצוה לא באה דוקא בהכרח מובחרין כי אם למצוה מן המובחר

סימן ב

ישוב לדברי רש"י שבת י"ב ד"ה והיה על מצחו תמיד דקאמר שקביעת מקום נפקא לן מן והיה על מצח אהרן ובגמרא יומא (ח ע"א) אידחי הך למודא וקביעת מקום נפקא לן ע"פ המסקנא מן על מצחו

מכתבו בא לידי הנה אמת אגיד כי קשה בעיני להשיב על פלפולים כי לא יספיק הזמן וטרדותיו וגם טרדת למודים הקבועים שאין ראוי לדחותם ואם אחר גדר כי קאי בהאי מסכתא כו' אנן מה נענה בתרי'. אך לאשר שזה יצא ראשונה אמרתי להשיבהו מילין כאשר ישים ה' בפי כי בודאי מה שעמד מעל' על דברי רש"י בשבת (דף י"ב) הוא דבר שצריך ישוב שהוא נגד הש"ס יומא אבל תירוצו אין נח לי כי ביקש לחדש סמוכין מעצמו ואין אתנו לימוד זה מיום סתימת התלמוד. וגם אם כי באמת דר"י לא דריש סמוכין כמפורסם בש"ס אבל ר' שמעון איננו. ובהדיא בפסחים (דף כ"ח) ני' רש"י דר"י סמוכין לא דרש כדשמעינן ליה בעלמא וא"כ תקשי אדרבה כיון דלא דרש סמוכין י"ל קרא יתירא לסמוכין אתיא דהא במופנה דריש כמי שצ"ל לר"ש לדבריו ולומר דבסברא זו פליגי ר"י ור"ש קשה לחדש מילתא דלא רמיזא בש"ס כלל ופשטא דמלתא כיון דר"י לא דריש סמוכין בעלמא לא מסתבר לי' דאתי' קרא לסמוכין. ועוד שלא שמעינן סמוכין רק כשנסמך ענין לענין כמבואר בכמה דוכתי אבל כאן שהענין נסמך מעצמו מענינו והיה על מצח אהרן ונשא כו' אין זו נדרש לסמוכין כלל. ועוד עד שדורש סמוכין על מצח ונשא שאין מרצה כשאין על מצחו דרוש על מצחו תמיד לרצון שמרצה תמיד לכן אין זו סמיכה שיש בו ממש גם מה שביקש ליישב דברי הרמב"ם לא עיין בדברי הרמב"ם שפוסק באין עודהו על מצחו אינו מרצה וליתנייהו לדבריו של מעל'. ועתה אומר מה שנ"ל בזה דהנה לפום רהיטא אמרתי לשות עצות מרחוק בהקדים מ"ש ישוב דברי הרמב"ם באשר כתבתי בחידושי יומא ואמרתי עכשיו למלאות דבריו ויעלה גם ישוב לפי' רש"י והוא דיש להקשות בסוגיא דיומא (דף ח) ור"י לקבוע לו מקום מנ"ל. וקשה הא מפשטא דקרא נמי ודאי על מצחו קבע ליה מקום. וצ"ל דמסברא נימא דמרצה אפילו אין עודהו על מצחו. וקשה הא ר"ש נמי לא יליף מפשטא דקרא רק מחמיר וכיון דר"י מפיק שלא יסיח דעתו א"כ אין לו קרא להורות דמרצה באין עודהו על מצחו זה מה שקשה בגוף הסוגיא תו קשיא איפכא לר"ש דס"ל דמוכח מכה"ג ביום הכיפורים דאף שאין על מצחו מרצה. ל"ל קרא דתמיד הא כבר מוכח מכה"ג ביום הכיפורים והנה לפמ"ש בישוב דברי הרמב"ם כאשר עיניו תחזינה משרים בהעתק אשר עולה מזה דלמ"ד אין איסור חל על איסור במוסף יש להוכיח מכה"ג ביום הכיפורים ור"ש לשיטתי'. וא"כ ר' יהודה אע"ג דס"ל איסור חל על איסור צ"ל דלדבריו דר"ש השיב שלא יהיה סיוע לר"ש כולהו תנאי דס"ל אין איסור חל איסור לכן דחה די"ל טומאה הותרה בציבור ועפ"ז י"ל דודאי מפשטא נמי י"ל כיון דכתיב על מצח אהרן מהיכא תיתי לומר דמרצה באין עודהו על מצחו אלא כלפי מה שהוכרח לר"י להשיב לר"ש דטומאה הותרה בציבור ומשום הא גופי' מסתבר לי' דמרצה אף באינו על מצחו שלא נצטרך לומר הותרה בציבור. לכן הוכרח הש"ס להביא קרא מיוחד לאין על מצחו אינו מרצה והשתא נראה סוגית הש"ס ביומא דצריך קרא למעט באינו על מצחו דאל"כ מסתבר טפי שמרצה מכח הוכחה דכה"ג ביה"כ יוכיח וצריך לזה מיעוט פרטי כמפורש בש"ס יומא שם דהש"ס לא בעי לאסוקי דתלי' פלוגתייהו באיסור חל על איסור והשתא נראה דלדידן דקיי"ל איסור חל על איסור בכולל אין הוכחה מכה"ג ביה"כ. א"כ כל כמה דליכא קרא שירצה באינו על מצחו ותמיד מפקינן שלא יסיח דעתו ממילא אפילו לא כתיב רק והיה על מצחו ונשא וכו' אף דצריך לקביעות מקום ממילא כיון דמפקינן מתמיד שלא יסיח דעתו מה"ת שירצה באינו על מצחו א"כ כולהו קרא דוהיה על מצחו תמיד מיותר וע"כ שלא יסיח דעתו ועין מעל' היטב בצירוף ההעתק שבכאן כי הוא פלפול נכון וישר כאשר עלה ברעיוני לפום רהיטא שלא אמצא ישוב בדברי רש"י ע"פ פשוטן ומיושבים היטב דברי הרמב"ם אמנם בתר הישוב נראה שאין דברי רש"י מתנגדים כלל לסוגיא דיומא כי המתבאר בסוגיא דלר"י ס"ל על מצח למעוטי אין על מצחו וי"ו דמצחו על נשבר הציץ וכבר כתוב שם בתו' ישינים שהקשו מאי פריך נשבר הציץ מנ"ל הא ס"ל באינו על מצחו אינו מרצה ותירצו דקשי' דילמא קרא לנשבר הציץ א"כ ע"כ הא דקאמר נשבר הציץ נפקא ליה ממצח מצחו ובודאי אי נפקא ליה ממצח אין עודהו על מצחו אם כן לא צריך קרא לנשבר הציץ אלא שהוא כעין הסוגיא בקידושין (דף ד) אין כסף אלו ימי בגרות כו' בא זה ולימד ע"ז והיינו אי כתב חד מיעוטא מוקמינן ליה על נשבר הציץ אבל מדכתיב מצחו בוי"ו מוכח אפילו תלי' בסיכתא א"כ בודאי לא מסתבר דנימא על מצח קמא על נשבר הציץ ומצחו לקבוע והוי"ו לאין עודהו על מצחו דהא ודאי אילו לא כתב שם קרא רק על מצח פשיטא דמוקמינן ליה עיקר אקביעות מקום שהכתוב צריך להודיע מקומו ראשונה א"כ הא דקאמר דקביעת נפקא ליה מעל מצחו לא בא אלא להורות המיעוטים שנמצא בכתוב אבל ודאי מסתבר טפי לאוקמי קרא קמא אקביעותא וקרא בתרא אמיעוטא והשתא הוה מצחו תרי מיעוטא מצח מצחו וזה דרך הש"ס בכל דוכתי א"כ ודאי צדקו דברי רש"י דקרא קמא לקביעותא לפי האמת דמקרא קמא דלגופי' גם סוגיא דיומא הוא עד"ז דודאי בס"ד י"ל מעל מצחו קביעות מקום. אבל למאי דמסיק דמוי"ו דמצחו אתיא אין עודהו על מצחו מסתבר טפי לאוקמא כל תיבת מצחו אאין עודהו על מצחו דהשתא תרתי מיעוטא בחד תיבה מנדרוש מצח קמא למיעוטא ומצח ממצחו לקביעותא וי"ו דמצחו למיעוטא נשבר דלא מסתבר כלל לכן נקטינן פשטא דמילתא מצח קמא לקביעות מקום ומצחו בתרא כולם למיעוטא מצח על נשבר הציץ והוי"ו על תלי בסיכתא ומוכח נמי הכי בלישנא דש"ס כפמ"ש אח"כ ומה שפי' רש"י כולה קראי יתירא שהוא כשפת יתר דמתמיד לחוד נמי נפיק שלא יסיח דעתו ממנו. נראה כי רש"י דייק בלישנא דקאמר ציץ כו' אמרה תורה והיה על מצחו תמיד והל"ל בקיצור מה ציץ נאמר בו תמיד וזיל קרי בי רב הוא לכן דייק רש"י דודאי אי הוה מצחו לקביעות