משיבת נפש חלק א יב

עוד ולא תהי' אגידא בי' כלל. ומפלפל בזה בספיקת המל"מ (פ"ח ה"י מגירושין) אם התנה שלא תשתי יין או שתתן לי מאתים זוז. והעיר עליו מד' התוס' ביומא (יג.): (ח) הק' לשי' הרמב"ם דע"מ מיירי שהתנה לזמן. ובוודאי דבחוץ נמי בכה"ג חשוב שיור וכ"כ הב"ש. ומעורר בזה מדברי הגמ': (ט) מבאר עוד בזה שאפשר בהשלשה אף דאין לה עכשיו מקרי כריתות כיון דאפשר בהכי. ומגמגם בזה מד' הרשב"א שכ' בבית זה ונפל דמותר מ"מ כיון דאינו מצוי שיפול או שישרוף א"ז כריתות. ואף שיכולה לתקן זאת במיטב כספה: (י) מצדד בזה שהשליח התנה שלא מדעת הבעל ואפשר דבכאן הוי רק כמוסף על דבריו. תמי' על מהר"ם לובלין שסובר בגט שכ"מ הקישור שמתקשרין שתחזור ותנשא לו הוי כמו תנאי הרי אגידא בי' שלא להנשא לשום אדם בלעדו

נ באחד ששינה שמו פעם החזיק א"ע בשם זה ובמק"א שינה את שמו. וגם אינו ברור אם זהו בעל האשה. ומצדד להתיר בזה ע"י ב' גיטין. ומפלפל קצת בדברי התה"ד דעל שם אביו לא יכול להחזיק בשם אחר

נא אחד שמת והניח אשתו מעוברת וילדה אתר מיתת בעלה ולא כלו החדשים בשלימות רק מקצת מן החודש התשיעי ואח"כ מת הולד קודם ל' יום האם נפטרת מן החליצה: (א) הביא הי"א בש"ע (אה"ע סי' קנו ס"ד) דבזה"ז נשתנו הטבעיים אפי' לא נכנסו לחודש ט' רק יום אחד הוי ולד קיימא. ותמה שהרי הפוסק לא סמך על טעם זה לחוד. וידוע כשפוסק מביא כמה טעמים אין לסמוך על אחד מהם. ומבאר דיש חשש דאורייתא לכמה פוסקים דאף במת מחמת חולי הוי בכלל פיהק ומת. וגם רבנן מודים בהא לרשב"ג דל"א בהא בתר רובא. ומבאר דברי הראשונים בזה. ומה שפירשו דברי אביי שבת (קלו.) פיהק ומת ד"ה מת הוא. ומביא להקת ד' הראשונים שמחמירים אף במת מחמת חולי. ומביא ד' הריב"ש (סי' תמו) שהאריך ג"כ בזה. והעיר בדברי קדשו: (ב) מביא ראי' מגמ' שבת שם דעיקר כפירוש ד' הראשונים דפיהק ומת הוא ע"י חולי: (ג) דאפי' לי"א דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין ג"כ מ"מ אין לסמוך כיון שמת בתוך שלשים ולא עדיף מהרוב דיולדת ולד קיימא עכ"ז במת הוי ספק נפל משום דמיתתו מוכיח וא"כ לא יהי' עדיף טבע המציאות מרוב מעליא. וסותר זה משיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו במת סתם באשת כהן א"צ חליצה: (ד) הק' לשי' הרי"ף והרמב"ם מסוגי' הגמ'. ומתמי' על הטור שפוסק כרי"ף ורמב"ם והניח שיטת אביו הרא"ש דמשמע דסובר דאף במת סתמא הוי כפיהק ומת ולכ"ע מת הוא. ומצדד דגם להרי"ף בלא כלו תשעה שלמים לא תנשא בלא חליצה: ושאין לסמוך כלל על הי"א להתירה אף בלא כלו תשעה שלמים: (ה) הביא דברי תשו' הרא"ש ביש עדות מוכחשת אי חי שלשים יום. דד"ק תמוהים מאוד. ומפרשו בפירוש חדש: (ו) מבאר דבלא גמרו שערו וצפרניו לכ"ע אפי' באשת כהן צריכה חליצה: ומתפלא על הרשב"א יבמות (לו:) שלא משמע כן מד"ק. והוא נסתר מדברי עצמו בכ"מ. ומעורר בזה גם מד' הגמ' בשבת שם דמדמינן בהמה לאדם הלא בבהמה ל"ש הסימן דגמר שערות וצפרניו. וכללא דמלתא דבנ"ד צריכה חליצה לכ"ע לכתחילה

נב בענין פשרה במת הבע"ד אחר שקבל הקנין אם חייבין היורשים לקיים הפשר הנעשה אחר שמת. מביא דברי הסמ"ע (סי' יב ס"ק יט) שבטוענים על מעות צריך לשעבד נפשו להתחייב כפי מה שימצאו הפשרנים ומבאר כוונתו: מביא ד' הסמ"ע שם (סק"כ) ומישב השגות הט"ז (סי' רג) והאו"ת והעלה כוונה חדשה בזה: מעורר אמאי לא כ' הפוסקים בקבלת קא"פ שצריך להיות הקנין על גוף החפץ כמו בפשר ומראה מקור מסוגי' דסנהדרין (ו.) דגבי פשרה צריך קנין גמור: מבאר בקנין על פשר דחל אף בדשלב"ל משום דדרך חיוב הוא: ישוב לקו' האו"ת (סי' ס סקי"א) בשם כנה"ג בסוגי' דיכיר: מפלפל בענין זה בשיטת הרמב"ם דא"י להשתעבד בדבר שאינו קצוב: