משיבת נפש חלק א קטז

גיטא מהא גופא מוכח דלצעורי בעי דאל"כ אפילו אמר הב גיטא ושקול חפץ כוונתו שלא להאמין לה על החפץ אלא דמשום הימנותא הוי סגי שיהי' הגט נתלה בנתינת החפץ א"כ בע"כ צריכה ליתן לו החפץ לקיים הגט ולזה ס"ל כיון דאמר הדר הב לה גיטא לצערה דוקא בעי ואף שתתן החפץ אח"כ לא סגי עד שיחזור ויתננו לה אחר נתינת החפץ. ויצא לנו מזה דאם לא נתנה כלל החפץ אע"פ שאמר הב גיטא ושקול חפצא אינה מגורשת

מיהו דעת הר"ן דאף שמקרי עיות בשליחות כשלא אמר והדר רק אמר שקול חפץ והב גיטא אף דודאי הוה עיות לענין שלומי שליח מ"מ אין הגט נפסל בכך אע"ג ששינה בשליחות הרי אף שבודאי רצונו שיטול החפץ תחלה אין דנין לבטל הגט משום הכי הרי אע"פ שהזכיר בפירוש שיתן הגט אחר קבלת החפץ ועבר על רצונו לא מיפסל ולא אמרינן דעתו לבטולי גיטא כ"ש בנ"ד שלא נאמר כיון שזכר שינוי השובר שכוונתו שיבטל הגט משום הכי

ויצא לנו מזה שיטת רש"י אף שעבר השליח על רצונו אין דנין כוונת הבעל לבטל הגט בשביל זה וכ"ש בנ"ד שלא נדון מדבריו שנתכוין שיתבטל הגט אם עדיין לא נשתנה השובר שלא זכר מן הגט כלום

ג) אלא דהתוס' הקשו על פירש"י ופירשו (בד"ה ר' יוחנן) דבשליח ראשון אם נתן הגט קודם קבלת החפץ פסול זכ"ש בשלוחו דהוה עיות אפילו קיבל החפץ קודם נתינת הגט דאין רצונו שיהי' פקדונו ביד השליח שני. וקשיא טובא על פירושם חדא איך פסיקא לי' דכ"ש בשלוחו בלא שינה דילמא דוקא בו בשינה והניח החפץ ביד האשה הוא דקפיד שהיא בע"ד שלו ואינה מאמינה אבל כשהוציא' האשה החפץ ונתנה לשליח שני אינו בגדר זה שנדון אותו לכ"ש דהא עכ"פ לא מקרי פשיעה כמ"ש התוס'. ותו דא"כ קפידא משום ממונא הוא שאין החפץ בטוח לו ואיך מדמי לה הש"ס לאל תגרשי אלא בימין שאין הטעם מעין זה כלל. גם קשה (מ"ש) למה יתבטל הגט באם מסר השליח הראשון הגט קודם החפץ דיו שנאמר שלא תתגרש עד שתתן החפץ ותסגי בנתינת החפץ אחר הגט. מיהו לזה י"ל שלא תדחהו על החפץ חפץ שלא יהי' הגט עד שתקדים נתינת החפץ ובשליח שני אין בטוח לו מן החפץ שביד השליח

ובאמת לפענ"ד פירש"י עיקר ומה שהקשו התוס' איך מפרש רש"י אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר הוא ביד אשתו זהו בודאי דחוק ורחוק וגם איך יחלקו ר"ל ור' יוחנן בהכי בפירוש אין רצוני וגם אידך קושיא למה חששו כאן לשינוי. והנלע"ד בזה כי דברי רש"י ברורים והוא דודאי מתני' כפשטא שלכך לא ישלחנו ביד אחר והוא דבודאי סתמא דמילתא עושה השליח ראשון [שליח] להקל מעליו שלא יצטרך לילך למקום האשה לכן בחפץ אי אפשר לו לעשות שליח שהרי על החפץ אין לו לעשות לכתחילה למוסרו ביד אחר אלא אי לא הוה עיכובא בגיטא והיתה יכולה ליתן החפץ אחר קבלת הגט אז הי' יכול לעשות שליח על הגט לחוד וכשיהי' לשליח ראשון [במקום האשה] יקבל הראשון החפץ אלא דאי אמרינן דבהכרח צריך לקבל החפץ קודם א"כ איטרוחי בכדי לעשות שליח אחר שהרי בע"כ צריך הראשון לקבל החפץ קודם שיתן הגט א"כ ממילא למה ישלחנו ביד אחר אלא דמ"מ הי' אפשר שישלחנו ביד אחר ויצוה לו שלא ליתן הגט עד שתשלח החפץ וכשיודע לו שבא ליד שליח הראשון אז יתן הגט זה ג"כ אי אפשר דהך אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אלא דפעמים האשה רדופה להתגרש והשליח אינו יכול לילך לשם הי' אפשר שימסור השליח הראשון הגט לשני ולצוות האשה שתשלח לו החפץ שיבא על נכון לידו במי שלבה בטוח עליו ואחר שתדע שכבר הגיע החפץ לידו יתן לה השני הגט ולזה כתב רש"י דבזה לא פלוג רבנן כיון שצריך דקדוק רב ואפושי דיבורא לכן לא פלוג רבנן שלעולם לא ישלחנו ביד אחר ומעתה דברי רש"י ברורים ודבר ה' בפיו אמת וא"צ לדחוק כלל ואולי מקום הניחו לי הראשונים ליישב פירש"י

ומ"מ אף לדברי התוס' לא קאמרי רק כשהזכיר הגט י"ל שתולה הגט בחפץ כיון שהזכיר תחלה החפץ ואח"כ הגט אבל בלא הזכיר מן הגט כלום גם לדברי התוס' לאו קפידא הוא לפסול הגט דהא בסיטראי כתבו התוספות (ד"ה שקול) דכל שהזכיר השטר אפילו בסוף ס"ל מסתמא ה"ל לאסוקי אדעתי' ליקח השטר אבל בלא הזכיר השטר כלל אף בסטראי לא מקרי פשיעה לגבי השליח וכמ"ש התוס' פ' הכותב (פד: ד"ה לתקוני) דא"ל את האמנתי' אף דידע השליח שיש לו השטר מ"מ כיון שלא הזכיר לא אמרינן דקפיד על השטר א"כ גם בנ"ד כיון שהוא האמין לב"ד לא אמרינן דאדעתא דהכי יהיב הגט שאם יכחשו לו הב"ד יופסל הגט דאין לנו גילוי דעת על זה כלל דהא לריש לקיש אפילו אמר בפירוש שקול חפצא והדר הב גיטא ובשליח שני שודאי יש קפידא שאין רצוני ג"כ אפ"ה לא אמרינן כוונתו לבטל הגט ואפושי פלוגתא לא מפשינן ובנ"ד כ"ע מודו

ד) כ"ז כתבנו לרווחא דשמעתא ונ"מ לדינא אבל באמת לא ידעתי איך יעלה על הדעת לפסול בנ"ד הא לכמה פוסקים (באה"ע סל"ח ס"ג) בעינן תנאי כפול ואילו אמר בפירוש אני נותן לך הגט ע"מ שתכתוב השובר כרצונו למאן דבעי כפול לא הי' מזיק לגט ואפילו למאן דלא בעי כפול אם תקדים המעשה באמירה שאמר ה"ז גיטך אם כתוב השובר כרצוני מקרי מעשה קודם לתנאי לרוב פוסקים ועכ"פ אפילו למאן דלא בעי כפילא תנאי מיהו בעינן ואיך יעלה על הדעת לפסול בזה ובשקול חפצא והדר הב גיטא הוא מטעם עיוות בשליחות ולדעת הר"ן בפ' האומר בקדושין (דף סא) בשליח לא בעינן כפילות עכ"פ בזה הטעם שלא עשה השליחות כהוגן ואין לומר דזהו חשוב כמו גילוי דעת דעדיף מתנאי וכמ"ש המ"מ (פ"ו הי"ד מאישות) ז"ל ודע שלשיטת רבינו והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתקונו וכן כתבו בתוס' וזה מוכרח מכמה דינים כו' עכ"ל דהא ליתא דכבר כתבו התוס' כתובות (צז. ד"ה זבין) דיש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה והיינו בדבר שאין רגילות דאל"כ א"צ לשום תנאי אלא גילוי דעת כו' אלא ודאי גילוי דעת במילתא שאין רגילות לעשות לא מהני עכ"ל א"כ בנ"ד אין רגילות שיתלה הגט בשובר שיכתוב דוקא בלשון זה ועוד דאפילו יהי' גילוי דעת שחפץ בשובר דוקא כרצונו אין גילוי דעת רק ליראת ההפסד א"כ סגי בכל גוונא שמסלקת היזיקא אפילו לאתר גירושין ועוד דהא אפילו בע"מ שתתני מאתים זוז צריך משפטי תנאי כשאינו בלשון על מנת וכמבואר ברמב"ם (ספ"ו מהל' אישות) אלמא אע"פ שמסתמא המעות צריכים לו צריך משפטי תנאי ולא מהני גילוי דעת ותנאי בעינן ולא חשיב גילוי דעת שרוצה דוקא בזוזי שצריכים לו וכ"ש בנ"ד דלא הוה דררא דממונא רק בחששא רחוקה

ועוד בגיטין (מה:) במוציא אשתו משום שם רע אמר ר"נ והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך וכתבו התוס' שם (מו. ד"ה אי) אף שא"ל כן אינו רק לעז בעלמא דאין לומר דזה חשיב גילוי דעת מדבעי לר"מ תנאי כפול ע"ש הרי אפילו בדברים שבודאי יש לדון דמשום זה הוא מוציאה כל שלא התנה בפירוש אין הגט מתבטל רק בא"ל חיישינן ללעז בעלמא ולמאן דבעי כפילא אפילו ללעז לא חיישינן ובלא אמר לא חיישינן למידי א"כ פשיטא דבנ"ד שלא תלה הגט בשובר פשיטא דליכא למיחש למידי

ועוד בכולהי שמעתא דגיטין (לד:) בגילוי דעתא בגיטין דאף שיוצא לנו מכללות דבריו שאינו חפץ בגט כמו שאמר הטוב והמיטיב מ"מ לא הוי ביטול לגט ואפילו לרבא היכא דלקיומי תנאי בעי כגון שאמר חזו דאתאי אף דיצא לנו מכלל כונתו שאינו חפץ בגט לא מהני לבטל הגט כל שלא