משיבת נפש חלק א קטו

דידי לדידה שהיא יודעת אמיתת הדברים. ובהיותי בוורשא עיינתי בתשובת מהרי"ט (אה"ע ח"ב סי' א) שמרבה ג"כ ראיות דשתיקה כהודאה. ואמת שיש לגמגם בכל דמיונות אלו לחלק בחלוקים שונים. ובאמת הבאתי ראי' יותר ברורה דשתיקה כהודאה מכתובות (יד:) הנך הוא דפסול להו בקהל אבל חלל לא איכפת לי' א"כ כ"ש בדברים שנאסרה בהם לבעלה שיש לומר שתיקה כהודאה וביארתי שם כוונת הרשב"א דלא שייך שתיקה כהודאה רק בדברים שההודאה מועלת אבל הכא הודאה אין מועלת די"ל עיני' נתנה באחר אלא דהרשב"א [ס"ל] כיון שעכ"פ אין מכחשתו להדיא י"ל אי מהימן לי' צריך לאפקה אבל בהכחשה מפורשת י"ל דאפילו מהימן לי' א"צ לאפוקי דאדם יראה לעינים וגם מה שהאריך לפרש בין עומדת בדברי' הלא כה דברי מהרי"ט הם ואני השגתי עליו וכעת פה אין תשובת מהרי"ט עמדי

ג) גם מה שיפלא בעיניו על מ"ש (באות ג) כיון שלא האמינה התורה ע"א ע"כ הוא בחזקת משקר תמה מעלתו מהיכא תיתי הא בחזקת כשרות היא. אין זו כלום דע"כ אין אנו מחזיקין לאמת דאל"כ איך תשב זונה תחת בעלה ע"כ גזירת הכתוב שלא נחליט שאמת כדברי העד וגם דמאי חזית למיזל בתר חזקת כשרות דעד ניזל בתר חזקת כשרות הבע"ד. מיהו א"צ לזה דפשוט שאין לו נאמנות ואין אנו יכולין להחליט דבריו רק לשבועה גם בע"א בקטטה מפורש בהרמב"ם (רפי"ג מגירושין) שמא שכרתו ובתשובה הארכתי

ד) גם מה שביקש מע"ל לדחות תירוץ שכתבתי (באות ו) על קושית הח"ץ איך משכחת לה פ"ד שהרי ע"א אינו נאמן רק אומר שזינתה עם מי שקינא לה ונסתרה עמו. וכתבתי לתרץ די"ל שהוא העיד שהוא עצמו היה הנסתר והמזנה. וטרח מעלתו להביא דברי הרשב"א כתובות (יח:) שכתב גבי אנוסים לא אמרינן פלגינן דיבורא דלמיעקר סהדותייהו לא אמרינן פלגינן דיבורא. אין ענינו לכאן כלל שהרי גם בנ"ד אין אנו צריכין לדעת מי הנסתר והמזנה רק שאומר שיודע שזינתה עם הנסתר וכשאומר שהוא הנסתר והמזנה אמרינן פלגינן דיבורא שאחר נסתר וזינה עמה שלענין איסור האשה א"צ לדעת כלל אם הוא בעצמו הנסתר וז"פ

גם מה שביקש ליישב קושיתי (באות ו) על המעתיק דבהך כיעור דפרש"י (יבמות כד:) להוציא כתבו התוספ' שאסורה אם אמרה טמאה אני לך ובקש לחלק בין דידי' לדידה. לא חילק ולא בילק ידענא ובמח"כ נשתבש בזה דאיך יעלה על הדעת ששם שנכנסה עמו לבית הסתר ולפי דבריו היה גיפוף ונישוק לא היתה נאסרת וביחוד בעלמא תאסר אתמהא ומאי דקשי' למה יעשה הנואף כזאת משום הא לא איריא די"ל שעושה כן שתאסר על בעלה ע"פ דברי' ואע"פ [כן] יש לומר שלא עשה מעשה שכך צריך לומר לסברת המעתיק

סימן מו

בדיני גיטין

שאלה

איש ואשתו שנתפשרו לגרש וכתבו לבעל שובר מן האשה המתגרשת ונכתב פלוני גירש ונחתם השובר ואח"כ שאל לשנות השובר שלא לכתוב בלשון בעל שגירש וקודם נתינה שאל לב"ד אם שינו השובר כרצונו וכיחשו לו ואמרו שכבר שינו ואח"כ נודע שעדיין לא שינו השובר ובא ערעור על הגט לפסול הגט מאחר שהוטעה הבעל בשינוי השובר

תשובה

א) יראה דבכה"ג לא מיפסל גיטא דניהו דזכר בתחלה שישנו כתיבת השובר וקודם הגט שאל אם שינו השובר והדיינים כיחשו לו והוטעה בכך מ"מ כיון שלא היה תנאי מפורש שמקפיד על הגט שלא ינתן עד שישונה השובר אין לפסלו ומטעמים שיבוארו בע"ה. והנה הביא מע"ל בשם הרב הפוסל דמדמי לי' להא דגיטין (כט:) באמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא דר' יוחנן פוסל. באמת איכא לאוכוחי איפכא דהרי לריש לקיש אפילו אמר לו בפירוש שקול חפץ והדר הב לה גיטא לא מיפסל דלא הוה שינוי בשליחות לפסול הגט א"כ י"ל גם ר' יוחנן לא קאמר רק באמר בפירוש שקול חפץ והדר הב לה גיטא ששינה מצוותו אבל כל שלא זכר שינתן הגט אחר נתינת החפץ אמרינן לאו קפידא הוא אע"ג דאפשר לו לחוש שמא אח"כ לא תתן החפץ מדעתה ואפ"ה לא מיפסל וכ"ש בנ"ד שלא זכר מנתינת הגט כלל רק ששאל קודם נתינתו אם עשה כך מתן לימא לן דקפידא הוא לענין הגט שהי' מעכב ליתן הגט עד שישונה השובר דשמא הי' סומך שיעשו אח"כ השובר כרצונו

והנה מצינו לרש"י שפי' בזה (שם ע"א בד"ה דכ"ע לא פליגי) דאע"ג דאין רצונו [שיהא פקדונו ביד אחר] שליחות דגיטא מיהו לא בטל דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דאפשר שיטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הילכך אפילו שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קיבל החפץ ואח"כ נתן ע"כ. הרי בהדיא אע"ג דודאי איכא קפידא טובי בחפץ שלו ביד אחר ומי לא עסקינן בחפץ יקר הערך והשליח השני איננו בטוח כלל ואפ"ה אמרינן דאין מזה הכרח שמקפיד שהגט יופסל משום הכי דאף דלא ניחא לי' שיקבל האחר החפץ ליכא הוכחה שרוצה לפסול הגט כיון שלא זכר שתהי' נתינת הגט באופן שיקבל הוא בעצמו החפץ אמרינן אע"ג דמקפיד על החפץ מ"מ לא מוכח שרוצה לפסול הגט ובשקול חפץ והדר הב לה גיטא פירש"י (ד"ה ואזל איהו) שנתכוין לרדותה בעיגון עכ"ל ולא אמרינן שנתכוין שלא יאמינו לה על החפץ רק ע"י שמבקשת הגט תתן החפץ ברצון. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן מדמדמי לי' לאל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלי' שזו קפידא לצער בלא תועלת בכה"ג מתפרש גם זה שכונתו לרדותה בעיגון אבל בשביל עיכוב החפץ אין קפידא שהרי השליח נותן לה הגט ע"ד שתתן החפץ א"כ אם לא תתן החפץ יהי' ערעור על הגט או שיוכל להתנות ברצונו ליתן הגט ע"מ שתתן החפץ לכן אי לאו דאמרינן לרדותה בעיגון נתכוין לא הוה אמרינן דקפיד אחפץ דמה לי שנותן מעיקרא או בסוף

אמור מעתה בנ"ד אפילו תימא דמה ששאל אם שינו השובר הי' קפידא אצלו מ"מ לא שייך לומר לרדותה בעיגון שהרי כפי דעתו אמת הוא ששינו כבר ונתרצה ליתן מיד אף שהי' יכול לעכבו כרצונו ולכל היותר לא הוה רק גילוי דעת שאינו חפץ להאמין לה שתשנה השובר א"כ אם תלך אחר אומד דעתו נאמר שלא נתן רק על אופן שישונה השובר ולזה הי' צריך הדבר לאמרו דלא תימא שבכל אופן נתן ותשחק בו אח"כ עכ"פ אם תקיים תנאה אח"כ אין כאן בית מיחוש ואין לומר מאתר שכבר זכר תחלה לשנות השובר לא הי' צריך לאומרו בסוף קודם הנתינה אלא ודאי לרדותה קאמר לאו מילתא הוא שהרי כפי הנהוג כבר ביטל כל הדברים שיזיקו לגט ובפירוש אמר שנותנו בלא תנאי א"כ אם לא הי' שינה קודם הגט לא הי' הגט נתלה בתנאי השובר

ב) ובזה מיושב מה שתמהו התוס' (ד"ה שקול) הא גבי סטראי לא מפלגינן בין אמר הב זוזי ושקול שטרא אעפ"כ הוה עיות בשליחות ונדחקו. ולפמ"ש מיושב דודאי איירי דהשליח נתן לה הגט ע"ד שתתן לו החפץ ואפ"ה לא הוה גיטא שאף שאין לו היזק דמי לאל תגרשה אלא בבית אבל הפסד אין לו כלל שאם לא תתן לו החפץ אח"כ הרי אין הגט כלום א"כ אינו מפסיד כלום ע"י זה שהרי אם הגט נתלה בחפץ אם לא תתן החפץ אין הגט כלום וא"כ בע"כ צריכ' ליתן לו החפץ אף שנתן הגט תחלה והוי סגי שלא תתגרש עד שתתן החפץ אלא דכיון דאמר בפירוש שקול חפץ והדר הב לה