משיבת נפש חלק א קיד

שהאריך. ובמח"כ לא דק כלל וכל ראיותיו כעוכלא לדנא דהוא מביא ראי' מאומדנות שאנו סומכין עליהן ומחזיקין לודאי גמור ודנין עליו להך שהעד ברור לו שזנתה ע"י הויות שעשאו דהא בזו כל הפוסקים שוים דלאו טומאה ממש הוא ואפילו בתרי שמעידין כה"ג אין מוציאין דלא מצינו לדון ע"פ האומדנות שנראין לעדים רק ע"פ אומדנות שאנו דנין עליהם שהם ודאי לא ממה שנדמה לעדים שהוא ודאי

ומה שמייתי ראי' מסוף תשוב' מיימוני (סי' ח) שכתב ז"ל אמנם אם שמע באותו ענין שבדה לו מלבו ודאי וברור שלא הי' דבר אחר רק תשמיש חלילה לו לקיימה אע"פ שאין ב"ד יכולין לכופו להוציאה הוא יצא ידי שמים ויגרש לץ ויצא מדון ולא גרע מאילו אמר לו אדם אחד ודעתו סומכת אשתך זנתה כדמוכח מהאי סמיא עכ"ל. הרי כתב בהדיא שאם שמע וברור לו חייב להוציאה והה"ד ע"פ העד עכ"ל צ"ץ. וזה עזר לנגדו שאם ת"ל שזה נקרא טומאה ממש בידי אדם נמי נכוף אותו להוציאה דהא למשנה ראשונה כופין להוציא באמרה טמאה אני לך כ"ש בראה בעצמו אלא ע"כ כיון דמ"מ לא הוה דבר ברור ממש אין כופין להוציאה בידי אדם א"כ ממילא בקל יש לחלק בין אם הוא בעצמו ובין שהוא לא ראה רק העד ודעתו סומכת על העד דמהימן לי' כבי תרי נמי לאו דבר ברור ממש הוא

ואני תמי' על לשון הרמב"ם (פ' כד הי"ז מאישות) שכתב מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה אחת מקרובותי' כו' הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת כו' ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' כו' ושם (בדין יח) אמרה לו אשתו כו' ואם הוא מאמינה כו' ואין ב"ד כופין לגרש בדבר מדברים אלו עד שיבאו שני עדים ויעידו כו' ואח"כ כופין להוציא עכ"ל. ותימא דמשמע דגם על מי שראה שזינתה קאי והא ודאי בהא כופין להוציא ואיך כולהי בחדא מחתא מחתינהו דבראה שזינתה ודאי כופין והכי אמרינן בכתובות (דף ט') ופתח פתוח כעדים דמי וא"כ באמר שראה שזינתה ודאי כופין ובאמר לו אחד שדעתו סומכת הדבר מסור ללב ואין כופין. וכ"ש בנ"ד דלא מהימן לי' הבעל כלל מצורף לזה שנתקבל העדות שלא בפני' ובמקום אחר הארכנו בפרט הלזה וא"ל לנ"ד לא ראיתי להאריך בזה כי אין על זה עיקר סמיכתינו

ט) עוד אחת היא ופרסמה הכותב. בדבר מה שנזכר בדברי רמ"א (סי' קטו ס"ז) בשם י"א דלא יוכל לומר שמאמין לו רק אם מאמין לו בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק לדבר זה משום [דבלא"ה] נחשדת לו קצת לא והוא ממהרי"ק (שורש פב) ודייק כן מלשון הרמב"ם (פכ"ד הי"ז מאישות) ומפורש שם דבעינן קים לי' בגווי' טובי שאינו משקר כמו בת ר' חסדא (כתובות פה.). ולכאורה דבריו הללו מרפסין איגרי שהרי מבואר ברמב"ם (בהי"ח) באמרה שזנתה לרצונה אם היה מאמינה ודעתו סומך על דברי' ה"ז חייב להוציאה עכ"ל. והך פריצותא שזנתה ברצון ועשתה נבלה בישראל ודאי לאו כבת ר' חסדא היא א"כ איך יתכן שדעתו סומכת עלי' על דברי' שאינה משקרת בזה. וע"כ במה שנראה לו מעניני' וענין המאורע שבודאי אמת הדבר צריך להוציא. א"כ גם בע"א אפילו לא קים לי' בגווי' בשאר דברים רק מענין הלזה שנראין לו דבריו לאמת סוף סוף לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיגרשנה. ואפשר לחלק בין אמירת העד לאמירה דידה ולא נתקררה דעתי בזה

מ"מ בנ"ד פשיטא שאין לאוסרה בפרט שהרי היא חוזרת ג"כ מן ההודאה ואמר' שהודית כדי שיתן לה גט וכבר כתוב בספרי גט מקושר שזו אמתלא טובה אין צורך לחזק כל פרט בפני עצמו כי כבר בררנו כמה טעמים שאין לאוסרה

סימן מה

בענין הנ"ל. ליישב כמה השגות על תשו' הקודמת

הנה אהובי ידידי אין דרכי לחטט הרבה בענין א' וגם לא לא לבלות זמן בסתירת דברי זולתי רק מה שיצטרך לדינא. והנה ראיתי למע"ל שמאריך מאוד ורוצה לסתור ואין דרכי לשנות ולשלש רק המושכל ראשון הוא העיקר ות"ל מימי לא נצחני אף גדולי הדור שהיו לפנינו הגאון בעל בית מאיר והגאון מהר"ץ מהמבורג אשר ת"ל בהיות לי איזה ענין עמוק עמהם עמדו דברי. כי אין דרכי לכתוב רק מה שהוא בחון ובדוק בכור השכל ע"כ אין דרכי לשלש בתשובה שמשיב לי א' אם לא ישרו הדברים בעיני כי קשה לבלות זמן בזה. ועד שיהיה העיון בסתירת המשיב יש לעיין יותר בדברי ראשונים ואחרונים מחברים מפורסמים אשר הבנין והסתירה בהם תועלת נכבד יותר מסתירת דברי חכם לפלפולא בעלמא. אך לאהבתו הצצתי מעט בדבריו כמציץ בין החרכים כי אין פנאי לבטל עיונים קבועים מטרדות שונות. לזאת אל יחשוב אל הנשאר שתיקה כהודאה כי החלק יעיד על הכל כי מעלתו מרבה ומדמה מילתא למילתא אף שאינו דומה לדומה

א) הנה ראשית דבריו חשב להציל את הב"ח בתשו' (סי' צח) ותוכן דבריו שסובר עד א' בכיעור עדיף מראיית הבעל ואלו דברי תימא הא פשיטא שראיית הבעל עדיפא ממאה עדים שהרי לעצמו נוגע הדבר ואם הוא יודע שעדים שקרים מכחישים אותו והוא ראה שזנתה פשיטא שחובה עליו להוציאה. ואם ידע שבהמה זו לא נשחטה אף שאלף עדים שקרים מעידין שנשחטה הרי הוא יודע שהיא נבילה ופשוט. גם בררתי בתשובה לסתור פי' מהר"ם בשאלתות בראיות ברורות ואכן לא חיישינן לי' כלל כמו שהשגתי שם על בעל חמ"ח וביש לה בנים לא תצא בעידי כיעור אלמא עדי כיעור אינם בירור כלל וע"א בכיעור לכ"ע לאו כלום הוא

ומה שתמה מה ענין עדות אשה לע"א. אין זה כלום דלא יקום ע"א כתיב רק לשבועה קם ואיכא פלוגתא בגמ' (יבמות פח: ובכ"ד) אי ע"א נגד מאה נשים כחד דמי אבל פשיטא במקום שע"א נאמן גם אשה נאמנת כדאיתא ביו"ד (סי' קכז) והרי הרמב"ם (פכ"ד הי"ז מאישות) כתב באמר לו ע"א או א' מקרובי' וקרובותי' אי מהימן לי' צריך להוציאה וכתבו כולם שנלמד מסמיא (בקידושין סו.) אף דשם ע"א מ"מ פשיטא שאינו עולה על הדעת לחלק בכך [וכללא כייל הרמב"ם (רפ"ה מעדות) דבכל מקום דע"א מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים והיינו בסוטה ועגלה ערופה ועיגונא [ואיסורין] חוץ מע"א של שבועה דאין מחייבין שבועה רק בעד כשר הראוי לצרף לחייב ממון עי"ש]

מה שהרחיב מע"ל פיו בהך שהשגתי (באות א) על הב"ח במה שסבור שלא תוכל לחזור ולא מהני אמתלא והבאתי ראי' דהודאה בב"ד לא מהני שהרי שנינו (נדרים צ:) תביא ראי' וכ' שגה ברואה דהמשנה לא איירי מדין חזרה כלל והב"ח מיירי מדין חזרה באתמלא. תמהני שמע"ל כותב דברים שלא בהשגחה כלל ואינו מבחין בנושאין וע"ז [נאמר] שגיאות מי יבין כי איך יעלה על הדעת שאם עמדה בהודאתה בב"ד לא תהי' נאמנת דאמרינן עיני' נתנה באחר ובשביל שחזרה בה נדון שאמירתה הראשונה אמת. לא חשבתי שיטעה מע"ל בזה עד שהיה צריך לבאר זאת. ואטו משום שחזרה לא נאמר עיני' נתנה באחר והרי בהך אהלויי ונפטויי (בגמרא שם צא:) שנראין הדברים מסיחה לפי תומה ואפ"ה אמרינן עיני' נתנה באחר לזאת לא דברנו כלל מן אמתלא כי אם הודאתה [אינה] מועלת א"צ אמתלא

ב) גם מה שהאריך מע"ל על (הרשב"ם) [המהרש"ל] שסובר דבשותקת איירי והאריך מע"ל הא שתיקה כהודאה. הלא כבר נכללו כל דבריו בחילוק שכתבתי (באות ב) בין