משיבת נפש חלק א קיג

שהבע"ב והחשוד הם קרובים כו' עכ"ל. ואם כוונת מהרא"י משום רגלים לדבר א"כ לפי דבריו פשיטא דהודאה גמורה היא שהרי כבר החליט דבאיכא רגלים לדבר לא אמרינן דעיני' נתנה באחר ומשמע דס"ל מאן לימא לן דבע"א מסייע אמרינן עיני' נתנה באחר [גם לא ראיתי מבואר רגלים לדבר כפי העובדא שמובא שם שהכל נובע מן העד ע"ש] אמנם כבר בררנו לעיל (אות ג) מלשון המשנה והפוסקים דעדות גמורה בעינן

גם קשיא לי על פסקי מהרא"י דניהו דאמרינן פלגינן דיבורא היינו כשהחשוד מעיד שזנתה והנה בהא דאמרינן בסנהדרין (ט:) באמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו היינו האם השני אינו אומר שרבעו לזה ברצון דאם אמר גם הוא על השני שנרבע מרצון א"כ לדברי האחר המעיד שנרבע פסול ורשע הוא שהרי גם עליו מעיד ואילו יצטרף עמו אחר הנרבע בר קטלא הי' וע"כ איירי שאינו מעיד רק שפלוני רבע אבל אינו מעיד על השני שנרבע לרצונו. והשתא לפ"ז בנ"ד דמהרא"י שהחשוד מעיד שזינה עמה ואמרינן פלגינן דיבורא שאחר זינה עמה א"כ אחר שהודאתה הי' על הנחשד ולא על אחר א"כ לפי דברי הודאתה הנחשד הוא רשע ואינו ראוי לעדות וא"כ איך נקבל עדות הנחשד לצרף להודאתה שלדברי הנחשד הוא רשע ואינו ראוי לעדות וא"כ לא דמי להודאה אחר הלואה דשם אילו הי' העד השני מעיד ג"כ על ההלואה הי' ראוי לצרף אבל כאן לא תהא הודאת' עדיף מאלו עד כשר אמר שהנחשד שהוא עד הראשון זינה עמה דבזה לא שייך פלגינן דיבורא שלפי דבריו אין ראוי להעיד שהרי הוא רשע ופסול לעדות וצ"ע

עכ"פ משמע מדעת מהרא"י דבאיכא ע"א לא אמרינן עיני' נתנה באחר ולשונו משמע שכתב על דרך הספק מאן לימא לן כו' ובאמת כבר בררנו מלשון המשנה שאמרו תביא ראי' לדברי' משמע ראי' גמורה וגם הח"ץ לא זכר כלל דברי מהרא"י. הגם הלום ראיתי שהגאון ח"ץ תמה על דברי הרשב"א בתשובה (סי' תקנב) שכתב בענין מה שאמרו (סוטה לא.) שמע מעוף הפורח שנטמאת אם הודה החשוד מעצמו אם נאמר שלא תשתה והשיב דאמרינן פלגינן דיבורא וא"כ חשיב ע"א לאחר קינוי וסתירה שאינה שותה. ותמה הח"ץ דלא אמרו שמע מעוף הפורח רק אם הוא אותו שקינא לה וא"כ כשתמצי לומר פלגינן דיבורא א"כ אינו הוא הנואף אותו שקינא לה ממנו ובודאי קושיא אלימתא הוא. אלא שנ"ל דלק"מ דהא בלא"ה כבר כתבתי דהך דפלוני רבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להרגו אינו כשמעיד עליו שנרבע לרצונו דא"כ לפי דבריו [הוא] רשע אלא שאומר שרבע סתם וא"כ שפיר י"ל דברי הרשב"א דהיינו שקינא לה ואמר אל תסתרי עם פלוני שדיבר עמך ואף שאין העדים מכירין אותו הרי ראו שנכנסה עמו לבית הסתר ואח"כ אמר הנחשד שהוא הי' הנסתר והוא זינה עמה דאמרינן פלגינן דיבורא הן על הסתירה הן על הזנות ואי משום דקרי לי' חשוד י"ל דלפי שהבעל חושדה מזה

ז) ומ"מ אף לדברי הח"ץ יש לחלק דדוקא בעד טומאה אבל שנ"ד שהעד לא העיד רק על דבר כיעור דקול נשימות אינו רק כיעור כי אולי היו משתגעים ועדיין לא נעשה מעשה ודבר פשוט הוא החילוק בין עד כיעור דהא ע"א בכיעור לאו כלום הוא אפילו מהימן לי' כבי תרי וכמ"ש רמ"א (סי' יא) וכבר נשמע מדברי תשוב' מיימוני דבכה"ג לא הוה רק כיעור א"כ י"ל גם הח"ץ מודה דהא בלא"ה בה"ג הובא ברא"ש יבמות (פ"ב ס"ח) שאינה נאסרת על בעלה עד שיראו כמכחול כו' אלא דהרא"ש השיג עליו דאפילו לענין חיוב מיתה סגי משיראו כדרך המנאפים. וכבר כתב לי חכם א' בתשובה לדחות דחייב מיתה שקיבל עליו התראה ואמר שע"מ כן הוא עושה אמרינן מסתמא ביאה גמורה הוא אלא שעדיין חילוק זה תפל מבלי מלח דמשום התראה שקיבל עליו לא נקטלי'

אלא נ"ל דודאי תמוה לכאורה איך לא סגי לאסור אפילו לשאר הפוסקים בדבר מכוער כגון ששמעו נשימות דאמר בתשוב' מיימוני (לה' אישות סי' ח) וכמו כן ביחוד אדעתא דניאוף שכתב הרא"ש ביבמות שם דלא אסרינן לה על בעלה. והוא תמוה לכאורה דהא אפילו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי איתא בגיטין (פא.) דאי מן הנשואין אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובעל לשם קדושין א"כ כ"ש בנואף דאסתתר על דעת ניאוף איך נימא שאחר הדברים מכוערים פירש ולא עשה מעשה דאפשר אש בנעורת כו'. ואע"ג דשם הוה התירא דבעיל לשם קדושין ובנואף הוה איסורא מ"מ אין טעם לדון הנואף לכף זכות שלא בא רק לכלל דברים מכוערים ונמנע מגוף המעשה דודאי מאן דעביד הא עביד הא. ועוד דהא [מדברי] הרא"ש משמע דס"ל אפילו בנואף שכבר מפורסם בניאוף אינה נאסרת ביחוד על דעת ניאוף דהא הנך עובדי דנדרים איירי בנואף וכמו שביקשו התוס' כתובות (יג. ד"ה מעלה) לחלק באמת. לכן צ"ל שכל נואף מירתת ורוצה לבצע מעשהו ולפרוש כי עין נואף שמרה נשף לכן מתוך שמרבה תאותו בטרם יבצע מעשיו הרעים אפשר שכבר השחית דרכו בטרם עשה מעשה ופסקה תאותו שאינו פנוי לכוון מעשיו הרעים כמו מי שבועל בלי פחד ומגור מסביב פן יתגלה קלונו ברבים לכן כל זמן שלא ראום כדרך המנאפים י"ל שעדיין לא הי' מעשה וכמו [כן] ס"ל לבה"ג שאפילו ראו כדרך המנאפים אולי כבר השחית דרכו ולא בא לידי הכנסת כו' שסתם נואף אין לו פנאי לבעול בישוב הדעת רק ממהר למלאות תאותו ופעמים משחית דרכו דרך איברים עד שלא בא לידי פעולה הרעה לכן אפילו מנשימות אין ראי' דאולי הי' משתמש עמה דרך אברים וכדומה ובה"ג ס"ל דאפילו לרבנן דסגי כדרך המנאפים היינו דוקא לענין חיוב מיתה דמקבל התראה א"כ חזינן דאינו מירתת להעיז איש רשע בפניו לקבל התראה אם כן מסתמא הן הן עדי שראו הן הן עדי ביאה ממש אבל סתם נואף דמירתת לא סגי כדרך המנאפים דאולי מחמת יראה אינו משגיח לבעול כדרך כל הארץ ומשחית דרכו טרם בא לכלל ביאה ופסקה תאותו הרעה. ויהי' הטעם איך שיהי' לא מצינו חולק על מהר"ם דנשימות לא הוה רק כיעור ובכיעור אפילו בתרי ויש לה בנים לא תצא לפסק רמ"א (סי' יא) והארכנו בתשובה שהעיקר כדבריו א"כ בקל יש לחלק בין עד כיעור לעד טומאה

וגדולה מזו כתב בתשובת מיימוני שם (סי' ח) די"ל שהשמיעה קול נשימות בשביל שעיניה נתנה באחר דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אשה תמצא לה דרך לפטור מבעלה וכבר נסתייע בפסקי מהרא"י שם (סי' רכב) ג"כ מתשובה זו

אלא שאני תמי' על המעתיק [בתשו' מיימוני שם] שמביא ראי' מנדרים (צ:) דחיישינן שעיני' נתנה באחר דא"כ לפי דבריו אפילו אמרה טמאה אני לך וגם עשתה דברים מכוערים כאלה לא מתסרא דאמרינן עיניה נתנה באחר. והוא תמוה דהא בנדרים שם אפילו לדברי התוספ' ביבמות (כה רע"א) דאיירי באמר' טמאה אני לך מ"מ בליכא טעמא דאירכוסי לא אמרינן שנתיחדה כדי להפקיע עצמה מבעלה וא"כ אדרבה משם מוכח ההיפוך דלא אמרינן שתעשה דברים מכוערים ותאמר טמאה אני לך וכ"ש למה שתפס מהרא"י סברת התוס' כתובות (סג:) דאמרה טמא' אני לך אין להתיר מטעם ארכוסי. עכ"פ בנ"ד דליכא רק ע"א בדבר מכוער לא מהני אפילו מהימן לי' כבי תרי

ח) וראיתי בתשובות צ"ץ (סי' עט) ביקש לדון בדבר החדש דאם העד אומר דלפי דעתו ודאי זנתה ע"פ דברים מכוערים ששמע ומהימן לבעל כבי תרי שמחויב להוציא כאילו העיד העד שזנתה ממש אחר שמתאמץ לומר שאין ספק בלבו שודאי זנתה לפי אומד דעתו. והרבה בראיות מגמל האוחר בין הגמלים דלרב אחא אמרינן שזה הרגו ואף דלא קיי"ל (בחו"מ סי' תח) כר' אחא מצינו בנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו (שביעות מז:) דאף בלי ראי' מתקיימת העדות ע"ש