משיבת נפש חלק א קיב

אני לך אפילו בלא דבר מכוער רק יחוד בעלמא שאין אוסרין אפילו על הבועל ואפ"ה לא ניחא להו לאוקמה באמרה טמאה אני לך א"כ חזינן דביחוד לחוד אמרה טמאה אני לך ס"ל להתו' לאסור בפשיטות אע"ג דיחוד לא הוה אפילו כיעור דאין אוסרין על היחוד אלא ודאי לא איירי באומרת טמאה אני לך ע"כ לומר דנואף שאני והוה כיעור עכ"פ אבל התו' שבאו להוכיח זאת ע"כ פשיטא להו דאפילו אי לא הוה חשיב יחוד דנואף לכיעור אין להתירה באומרת טמאה אני לך

והשתא ע"כ מוכח כפסקי מהרא"י דהתו' פשיטא להו מסברת עצמם דבאומרת טמאה אני לך אין להתירה דאין לומר דזהו דוקא לסברת רשב"ם [הוא הי"מ שהביאו תוס' שם] דא"כ האיך כתבו וכן נראה שהרי ע"ז הם דנין אם נוכל לומר סברת הרשב"ם לכוף במאיס עלי א"כ לשון התו' משמע דאפילו ליתא לסברת רשב"ם אין לפרש באומרת טמאה אני לך דאין להתירה בכה"ג אפילו לא הוה כיעור וזה ברור וע"כ שיטות חלוקות הם לבעלי התו' וכדברי מהרא"י גם מוכח דאפילו בלא כיעור המספיק לאוסרה רק ביחוד נמי אינו נראה להתו' להתיר באומרת טמאה אני לך

והנה לשון הרא"ש ביבמות (פ"ב סי' ח) ז"ל ונראה דבסתירה להודי' בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף איסתתר כי הנהו עובדא דשילהי נדרים שרי' לבעלה אפילו ליכא טעמא כי התם למישרי דהא קיי"ל אין אוסרין על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן דמתסרא בלא קינוי אפילו בעדים והא דאיצטריך כו' משום דהתם איירי באומרת טמאה כו' עכ"ל. ויצא לנו מזה דרגלים לדבר שהוכיח בפסקי מהרא"י מדברי התוס' הוא לפחות שנתיחדה עם נואף וא"כ אם נתפוס סברת הרשב"א פ"ק דכתובות דנואף שאני דבנואף אוסרין על היחוד א"כ לא מסקינן מדברי התוס' פ' אע"פ אפילו כדמסיק תעלה מבי כרבא

ה) ולכאורה יש להוכיח גם מדברי הרמב"ם דמוקי הנך עובדי דנדרים באמרה טמאה אני לך והוא לפי שיטת הרמב"ם (פי"ד ה"ח מאישות) דס"ל דבמאים עלי כופין להוציא וע"כ לומר כדברי התוס' (כתובות סג:) דהיכא דמפסדת כתוב' לא אמרינן עיני' נתנה באחר. והשתא קשה מנ"ל להרמב"ם דבאומרת זנתה ברצון שאינה נאמנת כיון דמפסדת ואי משום סוגיא דנדרים (צא.) דדייק דמתניתין איירי באשת כהן דאי באשת ישראל ברצון מי אית לה כתובה דמשמע גם ברצון מצי איירי מתניתין ומוכח דלמשנה אחרונה אינ' נאסרת אפילו אומרת שזינתה ברצון דהא לרמב"ם יש לפרש הכי אי ברצון מי אית לה כתובה וכיון דמפסדא כתובה גם למשנה אחרונה תהא נאמנת ומנ"ל לרמב"ם דבאומרת שזינת' ברצון שאינה נאמנת אלא ע"כ הרמב"ם מפרש להני עובדי באומרת טמאה אני לך וכהתוס' יבמות (כה.) ומוכח שפיר דברצון נמי אינה נאמנת

אלא דקשה לפ"ז ה"ל להרמב"ם לאתויי דאיכא גוונא דמיתסרא באמרה טמאה אני אף בלא עדים ומלשון הרמב"ם משמע דבלא עדים לא מתסרא. לכן י"נ דהרמב"ם פשיטא לי' ממתניתין דתנן תביא ראי' לדברי' משמע דלא סגי בלא ראי' אפילו תרצה לצאת בלא כתובה לכן משמע לי' אפילו באומרת שזנתה ברצון אינה נאמנת די"ל מ"מ עיניה נתנה באחר

ואי קשיא על הרמב"ם קושית התוס' (כתובות סג: ד"ה אבל) דתהימן לומר שזנתה ברצון במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כבר כתבתי בחידושי כתובות ליישב. וכעת נראה לי לתרץ עוד דהרא"ש (שילהי נדרים) שקיל וטרי בהך אי הילכתא כר' המנונא ומסיק וז"ל ועוד נ"ל טוב טעם דהילכתא כר' המנונא דאפילו למשנה אחרונה דחוששין שמא עיני' נתנה באחר היינו שתובעת שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיות באיסור אשת איש כל ימי' עכ"ל. ולכאורה קשה עליו מהא דאמר בגמרא שם השמים ביני לבינך דמשנה [אחרונה] תהוי תיובתא דר' המנונא והא הכא דידע בה בעלה וקתני דלא מהימנא ולדברי הרא"ש קשה מאי קושיא הא בגרשתני יש להאמינה לפי שלא תהי' באיסור אשת איש כל ימי' משא"כ הכא י"ל שתנשא אחר שיגרשנה בעלה וצ"ע לכאורה איך כתב הרא"ש סברא נגד הש"ס. לכן נראה דס"ל להש"ס בודאי לפום מאי דס"ד דאיהי קים לי' דמשקרא אלא שהב"ד מאמינין לה א"כ אינו עשוי לגרש מדעתו רק על ידי כפיית הב"ד וא"כ אי משקרא אין הגט כלום דה"ל גט מעושה שלא כדין א"כ גם בהא ה"ל באיסור אשת איש כל ימי' משא"כ במידי דלא ידע אי משקרא כגון בטמאה אני לך דאפשר דקושטא קאמרה רגילות שהבעל יתן גט מעצמו דלמה ישהה איסורא. וכמו כן בהשמים ביני לבינך לפי המסקנא דלא ידע הבעל בטענתה א"כ רגיל לגרש מעצמו דלמה יתן ע"י כפיי' אחר שאפשר שבתם לבבה טענה משא"כ במילתא דידע בעל דמשקרא א"כ במכוין לא יתן הבעל הגט רק ע"י כפיית ב"ד וא"כ תהי' ג"כ באיסור אשת איש כל ימי' ודמי ג"כ לדרב המנונא

וא"כ י"ל שפיר כדברי הרמב"ם (פי"ד מאישות) דבמאיס עלי כופין להוציא ולא קשיא דתהימן לומר טמאה אני לך במיגו דמאיס עלי. דודאי מאיס עלי אשר היטב חרה לבעל על זה א"כ מסתמא לא יגרש בלי כפיית ב"ד כדי שאם תערים תהי' באיסור א"א כל ימי' משא"כ בטענה שחושבת שיאמין לה הבעל סבורה שמסתמא לא ימתין על זילותא וכפיי' דבי דינא ולק"מ על הרמב"ם

אלא דקשה לי לסברת הרא"ש למה אמרו במשנה אחרונה שאינה נאמנת לגמרי יתקנו שיתן לה גט על תנאי אם האמת כדברי' וא"כ יתברר ערמותה דאם חשבה רק שיתן לה בעלה גט ולא נטמאה וטהורה היא א"כ אין הגט כלום והרי היא באיסור אשת איש כל ימי'. וי"ל דמ"מ אינה חוששת כ"כ כיון דליכא דידע בה משא"כ אם אמרה גרשתני דבעלה ידע שחפצה להפקיע עצמה שלא כדת להיות באיסור א"א כל ימי'

ו) ועתה נבא לחתור דינה של העלובה אשר למעלה כתובה. הנה ע"פ הדין כפי מה שבררנו (באות ג) אפילו הי' עד טומאה ממש לא מהני לאמת הודאתה ואפילו לפי דברי תשובת הב"ח שהחמיר בהודית בפני ב"ד בצירוף כיעור י"ל דמודה בנ"ד דהב"ח מיירי שיצאה מב"ד ולא זכרה גט כלל אבל כאן שזכרה שישתדלו לה גט אפשר שגם הב"ח מודה. ובלא"ה כבר השגנו (באות א) על דבריו ולפי דברינו לא מקרי רגלים לדבר רק דומיא דהך דנדרים שראה הבעל דאסתתרא עם נואף ובנ"ד אין כאן רק ע"א ואפילו הי' ע"א שזינתה ממש לא מהני לצרופי להודאתה דבשביל ע"א לא מקרי רגלים לדבר שאין אנו מחזיקין דבריו כלל וכן נראה מדברי בעל תמ"ח (סי' קטו ס"ק כו) על דברי רמ"א שם שכתב דאם אמר על אשה שזנתה עמו נחשב כע"א ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עם אחד. וכתב בחמ"ת דהיינו באיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שעיני' נתנה באחר. הרי דס"ל בהדיא בליכא רגלים לדבר אע"ג דאיכא ע"א שזינתה לא מהני לצרף להודאתה דמ"מ י"ל עיני' נתנה באתר וע"א לאו כלום

אלא שראיתי להגאון ח"ץ בתשובה (סי' קנ) שכתב בפשיטות באשה שהודית שזינתה וגם ע"א מעיד שזינה עמה שאסורה לבעלה ולא הביא שום ראי' לדבריו

ואמת הדבר שלשון פסקי מהרא"י (ס"ס רכב) שכתב וז"ל אפס אי ק"ל הא ק"ל דאם החשוד עודנו מודה שזינה עמה והבע"ב נמי מעיד שהודית שנטמאת והוה כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואילו לא אמרינן שעיני' נתנה באחר ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאת ומאן לימא לן דאפילו בכה"ג מהני טעמא דעיני' נתנה באחר אמנם אחרי