משיבת נפש חלק א קיא

לכן לענ"ד הדבר ברור שיש ט"ס וחילופי תיבות בטור וכן צ"ל אינו חייב להוציא' בדיני אדם אפילו משום לזות שפתים ותיבת אפילו חסר והיינו כלפי מ"ש הטור (סי' יז) בעד אומר מת והתירוה לינשא ובא ע"א ואומר לא מת אפילו קודם שנשאת מותרת לינשא אלא משום לזות שפתים [לא] תנשא אלמא דחיישינן לע"א אע"פ שאינו נאמן מדינא קמ"ל שם אין לומר שיגרש משום לזות שפתים ומוכח הכי מן הגמרא דאביי מייתי ראי' דנאמן וקשה מאי ראי' הוא הא אביי גופי' ס"ל בכתובות (כב:) דשייך לזות שפתים בשביל ע"א אע"פ שהוא מוכחש אע"כ פשיטא לאביי דלא מצרכינן לגרש אפילו משום לזות שפתים לכן אם אינו נאמן א"צ לגרש כלל ולא שייך בו לצאת ידי שמים או לזות שפתים כלל כיון שאינו נאמן ואח"כ צ"ל אבל אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך ומהימן לי' כבי תרי וצריך ליתן לה כתובה וכן כשאומרת אשתו שזינתה וכו' מעתה דברי הטור ישרים אין בהם נפתל ועיקש וכן (בסי' ו) הביא לשון הרמב"ם (פח"י ה"ח מא"ב) אשת כהן וכו' ואם היא נאמנת לו או העד וסמכה דעתו לדבריהם יוציא כדי לצאת ידי ספק ע"כ הרי בהדיא דמדינא חייב

ג) וגם בהא גופה דפשיטא לי' למהרש"ל באומרת טמאה אני לך ואיכא ע"א לא אמרינן עיני' נתנה באחר תמוה בעיני דמשנה שלימה שנינו (נדרים צ:) האומרת טמאה אני לך הבא ראי' לדברי' (וסיים) [וסתם] ראי' בעדים משמע כמו בכל דוכתי המוציא מחבירו עליו הראיה והיינו עדות גמורה וכן משמע מפשט לשון המשנה דקאמר האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' ול"ל למימר הכי ולא ה"ל למימר רק אינה נאמנת אלא קמ"ל דאפילו מביא עדות רק שאינו מספקת לא מהני רק ראי' גמורה כמו בכל דוכתי דהיינו בעדים כשרים וכן משמע מלשון הרמב"ם (פכ"ד הי"ח מאישות) אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין על דברי' שמא עיני' נתנה באחר כו' ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו עד שיבאו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת לרצונה עכ"ל משמע בהדיא דבע"א אינו חייב להוציא ואין לומר דמ"מ בע"א חייב להוציא לצאת ידי שמים דא"כ כשכתב ואם היה מאמינה ה"ז חייב להוציאה כו' אמאי לא אשמועינן הך דבע"א אפילו לא מהימון לי' כתרי מ"מ חייב להוציאה ועוד לפי דברי רש"ל משמע ודאי דכופין להוציא כיון דלא אמרינן עיני' נתנה באחר הדר הוה לי' דין משנה ראשונה שכופין להוציא וזה מבואר שאין כן דעת הרמב"ם

ועוד מפורש יותר בדברי הרמב"ם (פח"י ה"ח מאיסורי ביאה) והעתיקו דבריו הטור וש"ע (סי' ו סי"ב) אשת כהן שאמרה לבעלי נאנסתי וכו' או שבא ע"א והעיד לו עלי' שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה לו שמא עיני' נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא לצאת ידי ספק עכ"ל הנה הך דע"א העיד לו ע"כ איירי שהיא ג"כ הודית שזינתה, דאם היא מכחשת איך נתן טעם שמא עיני' נתנה באחר שאינו ענין לעדות העד ולמה עירב הפרשיות והי' לו לכתוב הטעם דשמא עיני' נתנה באחר אחר אמירתה אלא ברור שלכך סמכן לומר דגם בע"א המסייע לה נמי חיישינן שעיני' נתנה באחר וכן נראה בהדיא מלשון המגיד משנה שם שהבין כן מדברי הרמב"ם שכתב ומתבאר מן המשנה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדברי' וכבר כתבתי (בפי"ז) דבעינן דבר ברור והוא ע"פ שנים עדים ע"כ וכן נראה בהדיא מלשון הטור (סימן ו) שהרכיב גם הדין השני שכתב הרמב"ם (שם ה"ט) שאסורה לכהן אחר מיתת בעלה דשוי' נפשה חד"א ובש"ע (סי' ו סי"ב) העתיק לשון הרמב"ם כהויתו וגם מצד הסברא כיון דע"א אינו נאמן ע"כ מחזקינן לי' דמשקר כיון שלא האמינתו התורה א"כ כיון שחושדין אותה שעיני' נתנה באחר ודאי תעביד כל טצדקי דאפשר לה למיעבד ותשכרנו כדי שיעיד לה

ועוד דע"כ מוכרח לומר כדברי הר"ן בנדרים (צ: ד"ה ואיכא) שהקשה איך התירו באומרת טמאה אני לך הא שוי' נפשה חד"א וביקש לומר אפקעינהו לקידושין אלא שלפ"ז צ"ל דטמאה אני לך היינו לכשר וכתב הר"ן שאינו במשמע. ואני תמי' על הר"ן למה תלה שאינו במשמע הא מוכת בש"ס (צא:) בהנך עובדא דקאמרה א"כ חד מן אינו יהודי נפתויי ואהלויי הוה הרי מפורש דאפילו שאמרה טמאה מפסול לא מהימנא והך עובדא באשת כהן ע"כ הוא כמ"ש הר"ן דבישראל כה"ג אנוסה מקרי א"כ ע"כ לומר כמ"ש הר"ן דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא כסיפא לה אמרו רבנן דנאמנת וכי חזו רבנן בתראי דיש חשש שעיני' נתנה באחר אוקמה אדינא ע"ש וכיון דמדינא אינה יכולה להפקיע מבעלה א"כ פשיטא שגם ע"א אי לא מהימן לי' שאינו נאמן שהבעל יפקיע שיעבודו ע"י ע"א. וכמו כן לסברת התוס' יבמות (כה רע"א) והרא"ש שם (פ"ב סי' ח) שלכך התירן במשנה אחרונה שראו קלקול הדורות ורוב האומרות כן משקרות נראה לחכמים להתירן א"כ איך יועיל ע"א בדבר שבערוה. ואפי' לסברת התוס' כתובות (סג: ד"ה אבל) דבהך עובדא דנדרים דנואף הוה מהרזק בביתא דאמרינן אם איתא דעביד איסורא ארכוסי הוה מירכס וכתבו התוס' דאינו נראה לפרש באמרה טמאה אני לך דאינו נראה כלל להתירה דשוי' נפבה חד"א. שכתב בפסקי מהרא"י (סי' רכב) דהתוס' סותרין א"ע מיבמות לכאן ומזה הוציא דברגלים לדבר [לא] אמרינן עיני' נתנה באחר. מ"מ בע"א לא שמענו דשם הבעל עצמו ראה הדברים המכוערים אבל ע"פ ע"א ודאי א"צ להוציא אי לא מהימן לי' כבי תרי

ד) אלא שצריך אני למודעי באיזה [אופן] נקרא רגלים לדבר והנה בספרי לכתובות שחברתי בילדותי [ע' בס' אילת אהבים דף הנ"ל] חשבתי ליישב הסתירה שבתוס' דכתובות קאי בסברת האומר דהיכא דמפסד כתובה לא אמרינן עיני' נתנה באחר לכן אינו נראה להתיר באומרת טמאה אני לך משא"כ ביבמות קאי התוס' כפי (שיחת) [שיטת] הפוסקים דבמאיס עלי לא כופין אע"ג שמפסדת כתובה מ"מ אמרינן עיני' נתנה באחר. ועכשיו הדרני בי. וגם במה שהקשתי שם [עי' בקונטרס אחרון שם סי' רכז] על רמ"א הא התוס' איירי בעידי כיעור ובכה"ג ס"ל לרמ"א (סי' יא) דבאין לה בנים מפקינן ואפילו לא אמרה טמאה אני לך ואיך סתם רמ"א (סי' קטו) באיכא רגלים לדבר [דהא] משמע אפילו לא הוה אסורה כלל מכח רגלים לדבר אפילו [הכי] באין לה בנים [אסורה]. ועכשיו פקחתי עיני כי דברי מהרא"י נכונים בדיוק זה מדברי התו' והוא מלשון התו' (כתובות סג:) שכתבו לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך דאי לא הכי לא מיתסרא רק עד שיראו כדרך המנאפין וע"ז כתבו דלעולם באינה אומרת טמאה אני לך ואיתתא שרי' לבועל כו' וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אינו נראה כלל להתירה דשוי' נפשה חד"א

והנה התו' כתובות (יג. ד"ה מעלה) הקשו מהך עובדא (נדרים צא:) דאמר לי' נואף לא תיכלין מהני תחלי דטעמנן חוי' דאמרינן אם איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות הא בלא"ה אין אוסרין על היחוד ותירצו דנואף שאני. והנה ודאי לסברת התוס' כתובות באומרת טמאה אני לך אין להתירה שפיר מוכרחת סברא זו דנואף שאני והוה כמו עדי כיעור אבל אי הוה מצינן לאוקמה התם באומרת טמאה אני לך א"כ מטעם יחוד לא הוה מיתסרא כלל וכמ"ש התו' ביבמות (כה.) באמת. ומעתה כפי המשך לשון התו' בכתובות (סג:) שבתחלה בקשו לומר דבלא אמרה טמאה אני לך אין כאן איסור והיינו דהוה אמרינן אין אוסרין על היחוד ומחמת הקושיא חדשו דלעולם באין אומרת טמאה אני לך ומ"מ הוה איסורא מטעם כיעור ולבועל. והשתא למ"ש שם וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין להתירה משמע אפילו נימא דהך עובדא לא הוה רק יחוד שאין אוסרין עליו רק הריעותא בשביל שאמרה טמאה