משיבת נפש חלק א קי

וחזקת צדקת לפניך יש להעמידה למפרע שנתחרטה מיד וא"כ אין לחוש מכח זה לזנות

ואי משום שחיללה שבת הנה אפילו חיללה שבת בפרהסיא אף דהוה פושעת לכל התורה כולה אינו ברור שתאסר לבעלה כנזכר בש"ע אה"ע (סי' יז) וכן משמע קצת בסנהדרין (נא.) דקאמר בת כהן כי תחל לזנות יכול אפילו חיללה שבת וכו' ופריך מ"ש מיני' דידי' ואמאי לא משני לגבי דידה יש חשש זנות ג"כ (ולא) בחילול שבת אף שיש לדחות מ"מ מצד הסברא ג"כ אין לדמות ומה גם בנ"ד לא הוחזקה רק בחילול דרבנן כי תחומין דרבנן רק לדעת הרמב"ם (רפכ"ז משבת) תחומין י"ב מיל דאורייתא מ"מ ליכא רק לאו. ומחלל שבת באיסור לאו מסתברא דלא הוה פושעת לכל התורה לאיסורין שהם חמורין מלאו כגון זנות דאיסור חנק. ואיסור לאו דשבת לא חמיר מיו"ט כדאיתא באה"ע (סי' קכג סעיף ה) בכתב גט בשבת הוה פושע לחלל שבתות וביו"ט לא הוה פושע רק פסול וכן משמע ר"פ כלל גדול (סט.) דלר' יוחנן אפילו הזיד בלאו מביא קרבן ואינו מחלק בין צינעה לפרהסיא משמע באיסור לאו לא מקרי פושע לכל התורה דאל"כ לא מקרי שב מידיעתו. וגם ביושבת בקרון אפילו להרמב"ם לא הוה איסור תחומין דאין תחומין למעלה מעשרה וגם התוס' בעירובין [מג. סד"ה הלכה ועי' מג"א סי' שה סק"י] כתבו ביושב בקרון ליכא איסור תחומין ואפילו נחשוד אותה שעשתה מלאכה דאורייתא הרי אינו רק בצנעה. וכן משמע קצת בסנהדרין (מא.) דקאמר עדי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וקשה אם לאוסרה על בעלה יאמרו שחיללה שבת בפרהסיא באיסור לאו. אלא ודאי באיסור לאו לא חשידא אזנות הגם שיש לדחות מ"מ בנ"ד פשיטא שאין לה דין מחללת שבת בפרהסיא. הגם שיש לדבר ולפלפל בכמה פרטים שאין להאריך בהם עכ"פ בנ"ד מילתא דפשיטא שהאשה אסתר מותרת לבעלה בלי שום פקפוק וחלילה לשום אדם להוציא לעז ודיבה והעובר תשיגהו קללה הכתובה כאשר גם בתשובות מהרש"ל (סי' לג) נכתבה

סימן

מד

[שאלה (המובנת מהתשו') באשה שאחר כמה דברים של כיעור הודית בב"ד דזנתה. ורצונה בגט. ואח"כ חזרה מהודאתה ואמרה שהודית בכדי שיתן לה ג"פ]

תשובה

א) בעניותי לא ראיתי מקום לאוסרה רק שנראה מדברי קצת אחרונים דברים נוטין לאיסור בנ"ד ראיתי להרחיב הדיבור קצת וגם בענין מ"ש רמ"א (באה"ע סי' קטו ס"ו) ע"פ דברי מהרא"י (סי' רכב) דביש רגלים לדבר אסורה באיזה ענין נקרא רגלים לדבר. ותחלה נבאר לסתור דברי הב"ח בתשובה (סי' צח) דעובדא וידי' הוה שהעידו נשים בדבר כיעור והיא התוודה בב"ד שזנתה ודן הרב שאפילו תחזור אח"כ כיון שהודית בב"ד בהודאה גמורה אינה יכולה לחזור. ובתחלה כתב דכיון דאפילו היתה אומרת טהורה אני כיון דאיכא כמה נשים מעידין בכיעור וקלא דלא פסיק מפקינן לה מן הבעל כשאין לה בנים. והנה מ"ש דע"י נשים מפקינן בעדי כיעור דברי תימא הם דכבר כתב מהר"ם בתשובת מיימוני דהלכות אישות (סי' כה) ובמרדכי [פ"ב דיבמות ועי' ד"מ סי"א] דע"א בכיעור לא מהני אפי' מהימן לי' כבי תרי וכ"כ רמ"א (סי' יא סוף ס"א) דע"א בכיעור לאו כלום הוא משמע אפילו איכא בהדי קלא דלא פסק וכן נראה מלשון החמ"ח (סק"ח) שכתב במהימן לי' כבי תרי הוה כמו עד טומאה [על מה שכ' הרמ"א דע"א בכיעור לאו כלום כתב החמ"ח הה"ד ע"א בטומאה לאו כלום ואי מהימן לי' כבי תרי ה"ה בעד כיעור נמי] בפרט היכא דאיכא קלא דלא פסיק משמע בלא מהימן לי' כבי תרי אפילו איכא קלא דל"פ לאו כלום הוא. ולא עוד אלא שדבריו סותרין זה את זה כי הב"ש שם (סק"ט) הביא בשמו דבעינן שיצא הקול מצד אחר ולא מחמת ע"כ. ובעובדא דידי' משמע שיצא הקול מצד הכיעור. א"כ ליכא רק ע"א בכיעור ולאו כלום הוא. וכן מבואר בתשובת מיימוני הנ"ל שכתב ואי איכא שני עדים כו' משמע ודאי דעדים כשרים בעינן

גם מ"ש כיון שהודית בפני ב"ד בהודאה גמורה לא מצי הדרא בה אם כוונתו דהך דטמאה אני לך איירי בלא הודית בב"ד בודאי תמוה דהא במשנה (נדרים צ:) איתא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וע"כ ראי' בב"ד הוא וא"כ ראי' ל"ל תעיד על עצמה בב"ד בהודאה גמורה וכן מוכח מדברי כל הפוסקים שלא חילקו בכך כמבואר ברמב"ם (פר"ד הי"ח מאישות) וש"ע (סי' קטו ס"ו) ואם הי' מאמינה ודעתו סומכת עלי' ה"ז חייב להוציא אבל אין כופין אותה להוציא וכפיי' היינו ע"י ב"ד א"כ משמע דאפילו עומדת בדברי' בב"ד נמי אי לא מהימן לה אינה נאמנת לכן פשוט שאפילו אמרה בב"ד בהודאה גמורה מ"מ חיישינן שעיני' נתנה באחר וצ"ל דהב"ח לא קאמר רק בעובדא דידי' שהיו נשים מעידין על הכיעור ג"כ

ב) עוד ראיתי לבאר ביש ע"א שנטמאה והיא שותקת או אומרת טמאה אני לך מה דינה. הנה הב"ש (סי' קטו ס"ק כג) כתב ואם ע"א מעיד שנטמאה והיא שותקת הוה כהודאה ולא אמרינן שמא עיני' נתנה באחר וחייב לגרשה ע"פ הדין אפילו העד אינו נאמן בעיניו אבל לתי' הב"י אינו חייב לגרשה ע"פ הדין וראיתי שמהרש"ל כ"כ ע"פ מ"ש בדרישה (סי' קעח אות כא) בשמו דהגירסא בטור שלפנינו אמר לו ע"א שנטמאת והיא שותקת אם נאמן בעיניו כו' יוציא ויתן כתובה וכ' בפרישה שם בשם רש"ל ט"ס הוא דאי שותקת פשיטא דהוה כהודאה ואפילו אינו נאמן בעיניו כו' ולא אמרי' עיני' נתנה באחר אלא באמר' מעצמה ולא בע"א גם בגמרא אינו עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא בגמרא קדושין (סו.) דמבואר שם אף דבנטמאו טהרותיך ושתק אמרינן שתיקה כהודאה מ"מ באשתו זנתה לא מהני שתיקה כהודאה דבדבר שבערוה אין דבר שבערוה פחות משנים אלמא בדבר שבערוה לא אמרינן שתיקה כהודאה ובתוס' (ד"ה רבא) דלאו הודאה ממש הוא מיהו אפשר דמחלק מהרש"ל בין שתיקת הבעל לשתיקת האשה ובאמת נעלמו ממהרש"ל דברי הרשב"א בתשוב' (סי' אלף רלז) שכתב בהדיא דלא אמרינן אי מהימן לך רק כשאינ' מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה ודייק כן מלשון רש"י שם (ד"ה אפקה) שכתב הואיל ולא מכחישתו ע"כ הרי בהדיא דעת הרשב"א דדוקא בשותקת מיירי א"כ תו לא קשיא מה שהקשה מהרש"ל שאינו מבואר בגמרא דאולי גם הטור ראה הדיקדוק בלשון רש"י כמו הרשב"א

ודברי הטור (סי' קטו) שכתב דאם מהימן לי' כבי תרי אסור לו לעמוד עמה משום לזות שפתים כבר תמה הב"י שדבריו סותרין למ"ש (בסי' קעח) ולע"ד דברי הטור קשים מיני' בי' שהרי הביא מיד אח"כ לשון הרמב"ם (פכ"ד הי"ז מאישות) שאפילו אמרה לו א' מקרובותי' שדעתו סומכת עליהם הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' וא"כ אפילו נימא כמ"ש הב"י דהטור מחלק (דבסי' קטו) איירי שהוא שותק ובסי' קעח איירי שהיא שותקת דמ"מ תמוה איך יסתור הטור דבריו מני' ובי'. גם קשה מן הגמרא (קידושין סו.) דאמר אביי באמר אשתו זינתה והוא שותק נאמן ואמר מנא אמינא לה מההיא סמיא כו' אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקא ומאי ראי' לומר שנאמן דילמא משום לזות שפתים קאמר אבל לא מדינא ותו קשה איך שייך לומר משום לזות שפתים דמי יודע אי מהימן לי' כבי תרי ודוחק לומר שמפורסם שמחזיקו לנאמן כבי תרי דמי יודע מה בלבו של חבירו: