משיבת נפש חלק א קט

ואין לך רשעות גדול מזה וא"כ איכא טעמא טובא לבטל עדותו ואין בו ממש אף שיש לחלק קצת סניף מיהו הוית

והעד השני הנער עקיבא מלבד שהוא נער וריק ועם הארץ שאפילו בתפלה אמרו שאינו רגיל על לשונו ולא כיוון הזמן ובדין מרומה כמה שנראה שהכל פיתוי אויבים ואנשי רשע כמה פוסקים (באה"ע סי' יא סעיף ד) ס"ל דאין לאסור אשה לבעלה רק בדרישה וחקירה מלבד זה נבדק ולא מצאו לו שערות. אף דלחומרא חיישינן שמא נשרו וגם אין אנו בקיאין בגומות כמ"ש באה"ע (סי' קנה סעיף כ) מ"מ בענין עדות לא מצינו שיוכשר מספק וגם אפשר דועמדו שני אנשים לפני ה' בעינן שיהי' מבורר לפני ב"ד שאנשים המה ואין להאריך בזה שלא עיקר סמיכתינו על זה ולפסול אדם ודאי אינו נאמן וגם אפילו הי' רואים לו סימנין אינו מבורר שבשעת ראי' נחזיקו למפרע בגדול כמ"ש בתשובותי לתמוה על דברי הרא"ש וש"ע חו"מ (ר"ס לה) דמחזקינן למפרע וגם טרם שנחקר הנער מפי הב"ד אם ראה קירוב בשר כי כולם צווחי שמעיד מחמת פיתוי אנשי בליעל והיטב חרה לנו כי גם לפי דבריו שעמד אצל המעשה הי' ג"כ מעשה רשע וגם הי' עם המשרתת לזאת לא חקרנוהו מיד אם ראה קירוב בשר ודעת מהרש"ל שהוא בב"ש (סי' יא ס"ק יא) דבלא ראו קירוב בשר אינו רק דבר כיעור

ב) והנה הנער הלזה חזר אח"כ ואמר כי כיחש בעצת אנשי רשע ואחר שעדיין לא נחקר עדותו על קירוב בשר הרי איתא ברמב"ם (פ"ג ה"ה מעדות) ובטור ח"מ (סי' כט) כל זמן שלא נחקר עדותו יכול לחזור בו הגם שהסמ"ע שם (סק"א) נתן טעם על מה שהשמיטו בש"ע באמרו כי לדידן שא"צ דרישה וחקירה אין חילוק בין נחקר ללא נחקר מ"מ ודאי לא לחנם כתבוהו הרמב"ם ולא חילק וכ"ש הטור שאינו כותב (מה דלא נהיג בזה"ז] וגם בתוספתא (פ"ב דכתובות) שהביא בתשובות הר"ן (סי' לג) שכתוב דיני כו' כל זמן שלא נחקר עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו. והנה בטומאות וטהרות אין בהם חקירות הזמה על היום והשעה וע"כ נחקר עדותן דקאמר היינו שחסר פרט שגוף העדות תולה בה והיינו כעין נידון דידן כשאומר שראו ששכבו זה על זה ולא נחקר אם ראה קירוב בשר הרי עדיין חסר פרט ממה שגוף העדות תולה בו א"כ היה יוכל לחזור אחר שחזר מעצמו שנפתה לעצת אנשי רשע בטלה עדותו לגמרי והי' כלא הי' ונכונים דברי הרמב"ם והטור. ויתר העדות אין בהם שום ממשות לישא וליתן בהם

וגם בענין הקול פשיטא שאין לחוש כי נתברר לנו שיש לו אויבים גדולים ודברי מי שאמר מאחר שהוא גבר אלם הי' יראים להוציא קול הם דברי בורות וגם כיחש כי לא נשמע בו קול עזות ח"ו והאומר הנ"ל מורה הרעה עצמו מכלל האויבים והתחכם דוקא להוציא דיבה על האשה שאסורה ועל העובר שהוא ממזר בטרם גבה שום עדות כדת של תורה רק סמיכתו על הרשע שמואל בן טרייטל וקיבל ממנו תקיעת כף שיאמר בב"ד אשר אמר לפניו וכפי אומד הדעת גם הוא מכלל האויבים וחשוד כי ידו היתה במעל הזה ראשונה כי אשר ראינו הנהגתו ועקשות פיו וגם אותן עדים שתחלה כיונו לאסור האשה בשקר וגם הרשע משה שהתפאר בעצמו כי ניאף עמה אין לך אמתלה גדולה לקול הלזה וכן נשמע על הרשע שהתפאר על שניאף עם נשים רבות אין לך ספק שאין לך אויבים גדולים מזה וגם לפי דברי קרוביה של האשה תמיד היתה בוכה על שמשיאה שם רע אותו רשע משה הנ"ל ופשיטא שאין בקול ממש אפילו הי' עידי כיעור כ"ש שאין כאן שום עדים וגרי ביתה של האשה אמרו אף שהי' אותו הרשע בבית שהיתה בו האשה לא ראו שום פריצות ממנה כלל וכלל

ג) ועתה נדבר בענין מה שהי' באמת מעשה מכוער אף שאינו מורה על דבר ערוה כמו שאר עדי כיעור מ"מ עשתה מעשה רשע ונפתה לבה לעצת איש צר ואויב הרשע הנ"ל ונסעה בליל ש"ק סוכות העבר עם הרשע הנ"ל בלילה והוליכה מכאן לפולטוסק ערך ח"י פרסאות. והנה מענה בפי האשה על זה בהיות כי גדל צערה וכאבה עד אשר הורידה כנחל דמעה מאין הפוגות על אשר הרשע הנ"ל מבאיש ריחה ותקצר נפשה למות מחמת חרפה ונתנה דעתה לברוח מן העיר ואחזתה רוח רעה של רשע הנ"ל לנסוע למקום אשר יראנה ולא פירש לה שתסע על דעת התחלפות אמונה כי מעולם לא הי' דעתה לכך רק לברוח מן העיר מחמת כיסופא וכדי בזיון. הנה הגם שאין זו טענה מספקת לאמר כי תנקה מפשע הרב במה שחיללה יום שבת קודש ובפנינו נתחרטה וכפי דברי קרובי' כבר קיבלה מעצמה להתענות לולי קרובי' מיחו בידה מחמת העיבור וגם מאתנו בקשה לסדר לה תשובה וחשוב ורפא לה וכפי דברי' נתחרטה אחר זמן מועט שנסעה מפה רק שלא יכלה להפרד מחמת שאז בנסיעתה עם הרשע הנ"ל בטרם תבא למחוז החפץ אצל יהודים. ואף על זה פקחנו עינינו כי מצד מעשה הלזה לא תאסר לבעלה כי כלל גדול בידינו (באה"ע סי' קעח ס"ו) שאין אוסרין על היחוד מבלי קינוי וסתירה ולא הי' כאן שום קינוי אף שסיפר לנו הבעל שהוכיחה שלא תדבר עם פלוני שלא תבא לידי חשד אף כי הי' האיש משה הנ"ל דאזארצע בבית שהאשה שם ואין אשה נמנעת לדבר עם אנשי הבית רק קפיד בשביל שהרשע משיאה שם רע. כבר אמרו חז"ל שאל תדברי לא מקרי קינוי כדאיתא בסוטה (ה:) הגם שלכאורה נראה כמו זר כי באל תדברי בא אזהרת הקנוי בכח שאם מקפיד על הדיבור כ"ש על הסתירה אין לנו אלא דברי חז"ל. ויש ליתן טעם לזה כי לא נתנה התורה כח לבעל רק להזהיר על הסתירה וכיון שמחויבת לשמוע לבעל אם עברה מקרי קנוי אבל בהוסיף להחמיר עלי' מה שאינה מחויבת לשמוע לו בטל דבריו לגמרי. וגם אין כאן שום עדים שהזהירה שלא תדבר רק הבעל סיפר לנו כדברים האלה ולא חשש בגמרא (סוטה ב:) רק דילמא קיי"ל כר' יוסי בר' יהודה וכמה פוסקים ס"ל דהבעל עצמו אינו נאמן [בזה"ז דאיכא חדר"ג] אפילו שאומר שראה שזינתה [ועמ"ש בזה בנו"ב תנינא אה"ע סי' יא] ואין להאריך בפרט הלזה דפשוט שאין כאן קינוי כלל

אף גם על עיקר הנסיעה כפי הנראה לא דמי לסתירה דסוטה כלל מאחר שהי' העגלון אינו יהודי עמהם ומסוטה ילפינן ספק טומאה ברשות יחיד משמע שאין שם רק שניהם הנחשד והאשה (ומהגם) [ומאחר] שא"י עמהם לא מקרי רשות יחיד

ועוד שלפי ענין המאורע שהרשע הנ"ל גנב האשה וגם המטלטלין והתכשיטין ושם פניו לברוח בשבת כדי שלא ירדפו מהר אחריו וישיגהו אפשר שיש לזה דין בלשת כדאיתא בכתובות (כז.) שאין פנאי לבעול ואין להאריך בפרטים אלו שכלל גדול בידינו שאין אוסרין על היחוד ולפי דברי האשה לא נסעה לכוונת התחלפות אמונה כלל רק מחמת כיסופא כי כסתה כלימה פני' ובבאה לפולטוסק הניחה בחדר אצל דודתו של הרשע הנ"ל והפקיד עלי' שומרים לבל תצא החוצה וכאשר רדף דוד האשה אחריהם והשיג האשה בפולטוסק ענה דודה ואמר לה מה זאת עשית אף היא תשיב אמרי' אתם גרמתם במה שהחזקתם הפושע הלזה בביתכם ומי יתן ואשובי אל אישי לביתי. א"כ ממילא שאפשר שנתחרטה מיד אחר הנסיע' שנסע עמה הרשע דמוקמינן לה בחזקת כשרות הגם שבנסיפתה [יצאה] מחזקת כשרות אפשר להחזיקה למפרע שנתחרטה מיד ודמי למקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו שם טמאות ומפרש הטעם בריש נדה (ב:) משום העמד טמא על חזקתו וא"ת העמד מקוה על חזקתה. הרי חסר לפניך כדאיתא שם ושאר דוכתי והרי מבואר בתרתי לריעותא מחזיקין למפרע (ואפ"ה) [ואפי'] בר"ה טמאות א"כ כאן ג"כ איכא תרתי לטיבותא העמד האשה בחזקת כשרות והיתר לבעלה וא"ת הרי יצאה מחזקתה בנסיעתה בש"ק הרי היא עכשיו מתחרטת