משיבת נפש חלק א קח

(סי' י) שהחמיר בתקנה למאד וביארתי בתשובה בארוכה וסתרתי כל דבריו שאין להם שום קיום בראיות ברורות אלא שא"צ לנ"ד שגם מהר"י מינץ י"ל שמודה שלא אמר רק ביש לו אשה כ"ד רק שאינ' בת בנים אבל כשפשעה היא ובא ע"י פשיעתה י"ל דמודה מהר"י מינץ וז"ל מהר"י מינץ (סי' י) אחר ששפך כאש חמתו על אותו איש ורדפו עד חרמה כתב ז"ל א"ו פ"ו אינו דוחה אפילו יש לו אשה כ"ד משמע שאם אין לו שום אשה ודאי לא גזר הגאון שישב בלא אשה. וארווח לן בזה שלא יקשה על מהר"י מינץ מתשובת (הר"ב) [מהר"ם] הנ"ל במורדת שסובר הראב"ן גופי' שיוכל לישא אחרת אלא ודאי מהר"י מינץ מודה היכא שהפשיעה מצידה שרינן לי' לישא אחרת וא"כ פשיטא בנ"ד ששרי לישא אחרת

ב) רק יש לעיין אם צריך מאה רבנים כנזכר בדברי האחרונים וכבר כתבתי בתשובה שבמקום ביטול פ"ו לא הוצרך מאה רבנים דאיך יעלה [עה"ד] מצות פ"ו שמוטל עלינו כל יומא ולא ידע האדם את עתו עד שיחזור על מאה רבנים משלשה מדינות גם מהר"ם פדואה (סי' יג יד) כתב דלא צריך מאה רבנים רק במקום דחלה התקנה רק שיש צורך להתיר התקנה לפי הזמן או לעקור התקנה אבל במקום שנוכל לומר בכאן לא תיקן ר"ג הכח והרשות נתונה לנו כי כן הורה הרשב"א עכ"ל וכ"ש בנ"ד שאין לו תוחלת שתשוב אליו אחר שזה זמן רב שלא נודע מקומה גם הטעם שכתב מהר"ם פדואה (סי' יד) בתקנת הגאון שלא נוכל להספיק נשים הרבה ובנ"ד לא שייך. וכן נ"ל מלשון התקנה גופי' בסוף תשובת מהר"ם ד"פ ז"ל חרם תקנת הקהילות משם ר"ג דאין לישא שתי נשים אין להתרה רק במאה אנשים מג' ארצות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד ב"ד כו' עכ"ל. א"כ נראה דר"ג לא מיירי רק כשהיא בת כתובה וראוי לפקח בתקנתה רק שבאים להתירה לצורך שעה מאיזה טעם כמ"ש מהר"ם אבל כשהיא בפשיעתה פשיטא דא"צ ק' רבנים

ג) גם מדברי מהרש"ל בתשובה (סי' סה) שהחמיר בענין רואה דם מחמת תשמיש והביא תשובות קדמוניו' להחמיר בנשתטית וסיים אין כח בידי להתיר חרם דר"ג ולגרשה בע"כ דאימא נסתחפה שדהו עכ"ל משמע דהיכא דלא שייך האי טעמא כגון שהפשיעה מצידה אין לחוש לתקנה דמסתמא לא תיקן ר"ג כה"ג וכן הגדולים שאמרו ג"כ איירי בכה"ג שנסתחפה שדהו. ומ"מ יש לתמוה על מהרש"ל איך לא חש לתיקון קיום פ"ו שמבואר במהר"ם וכל הגדולים ותשובת רשב"א ור"ש בן אדרת שלא תיקן במקום מצוה ולא זכר דברי הפוסקים המפורסמים כלל. ובב"ש (סי' א ס"ק כא) כתב בשם הד"מ דבפלוגתא אזלינן להקל ותימה על מהרש"ל שסותר עצמו כי ביש"ש ביבמות (פ"ו סי' לב) כתב בפשיטות בנשא אשה ושהה עשר שנים שכופין להוציא או ישא אחרת כו' הרי שהתיר בפשיטות לישא אחרת משום ביטול פ"ו וכ"כ בסימנין. וא"כ נראה עיקר בנ"ד להתיר לו אשה אחרת. וכבר הבאתי בתשובתי [לעיל סי' מא א"ו] ראי' מלשון ר"ג גופי' שמתיר להוציא בע"כ או לישא אחרת וכן עיקר וא"צ להאריך בזה כי אין שום חומרא לבטל אדם מפ"ו להיות שרוי בלא אשה שיש לחוש לכמה תקלות בפרט בנ"ד בפרט עכשיו שכבר כלה אלף החמישי וכן מבואר עוד בתשובת רש"ל ז"ל מ"מ חרם הקדמונים שלא לגרש בע"כ ואם הוא טוען שאנוס ע"פ הדיבור אמינא שגם היא אנוסא בדבר עכ"ל א"כ נראה אפילו לדעת המחמירין במקום מצוה היינו במקום פ"ו אבל היכא דאסורה עליו ומצוה לגרשה לכ"ע לא תיקן ר"ג. וכן היכא שפשעה היא ומעגנת הבעל כמו בנ"ד ליכא מאן דפליג גם הב"ש שם כתב בפשיטות הטעם משום קטטה. וכ"ז לא שייך בנ"ד וא"כ מילתא דפשיטא להתיר לו לישא אשה אחרת וערוקה מסתייע

ולהסיר תואנה מלב עיקש אשר יאמר כי מהרש"ל העתיק דין התלמוד אראהו לדעת כי (בסי' מא) שם האריך בעצמו בתיקון ר"ג מאוה"ג וא"כ אין ספק שדעת מהרש"ל ביש"ש דבמקום מצוה לא גזר ובפרק ב' סי' יח קרוב לסוף הסי' הביא בשם גדול אחד על ענין המורדת שמגרשין אותה בע"כ משום עגונה כי רבינו גרשון לא תיקן נגד זו כי האיש מצווה על פריה ורביה ולא השענתי על דעתי לפרש תקנות הגאון אם שבידי תשובה מקרובי הרב הגדול מוה' מנחם וחתמו עליו רבני פראג ואויסטרייך שהתירו לאדם אחד לגרש את אשתו בע"כ אף כי היתה חפיצה להיות עמו רק משום עיגונא וכ"ש גבי מורדת כו' עכ"ל. הנה מ"ש משום עגונא אינו מובן כיון שרוצה להיות עמו מאי עיגון שייך ומדברי מהרש"ל משמע מפו' שזינתה ואינו במשמע ונראה דמיירי שהיתה רואה דם מחמת תשמיש וביקשה לדור עמו בסהדי וכבר קיים פ"ו רק שאינו רוצה לשבת בלא אשה ואפ"ה התירו לו

סימן מג

בענין א"א שיצא עליה קול שזנתה

תשובה

א) אחרי אשר הזדקקנו אנחנו הח"מ לעיין בדינה של עלובה אשר למעלה כתובה. אחר כמה הכרזות שהכרזנו שכל מי שיודע בדבר יבא ויעיד. וקבלנו כל העדיות כדת של תורה. והנה דבר שפתים של רוב העדים ומפי נשים לא נדבר כי לא העידו אפילו על דבר מכוער ואפילו פריצות בעלמא לא העידו. רק על שני עדים שיש לדבר בהם. דהיינו על עדות שמואל בן טרייטל שהעיד על טומאה ממש. בזה"ל ער האט זי בועל גוועזין כמבואר בגב"ע אז זי האט זיך אן גהאנגען אן איהם (דהיינו משה הנ"ל הרשע) אן האלז. אונ האט זי בועל גוועזין. הנה האיש הבליעל הזה חזותו מוכח עליו שהוא מקלי הדעת וסני שומעני' ומלבד זה הוכחש מן העד השני ה' צבי בפירוש כנ"ל בגב"ע שהכחישו בפניו והעיד שהי' עצת חטאין ביניהם להעיד שקר. לכן הסכימו אז לכתוב המקום והזמן כדי לאסור האשה שלא כדת ולא הי' דברים מעולם. וה' צבי ניחם על רעתו והכחיש לשמואל הנ"ל בפירוש. ואמר שלא ראה באותו זמן שום דבר כי לא באה האשה כלל תחת הטרעפין בלילה ההוא. א"כ פשיטא שע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואוקי חד להדי תד ואינו ראוי אפילו לצרף עם אחר. דהא בלא"ה מחלוקת הפוסקים (עי' ב"י חו"מ סי' ל ורמ"א א"ע סי' יא ותשובת מהר"א ששון סי' יז וסי' כד) אם בעדות מיוחדת אוסרין אשה לבעלה וכמ"ש בתשובתי. ובזה הענין אפילו הי' אחר מעיד על טומאה בזמן אחר לא יצורף עוד עדותו מכח מה שהעיד על טומאה שהוכחש בה שהרי עדות הראשון כבר נתבטל מכח הכחשת חד לגבי חד ולא יתכן לצרפו אל עד מעיד על טומאה אחרת וכן הסברא והדעת תורה נוטה ולא ראינו להאריך בזה. כי מלבד זה נפסל ע"פ עדים. ומעצמו הודה שהי' בעצה רעה של משה הנ"ל לקחת האשה מביתה בליל ש"ק של סוכות העבר וגם הוציא מטלטלין שלה חוץ לעירוב אף שאינו נפסל ע"פ עצמו הרי לא נפיק עכ"פ מן הבזוים וקלי הדעת. כאשר הוא מוחזק בעיר לקל וחשוד על כמה עבירות ולא נפיק מכלל הבזויים שפסלן הרמב"ם (פרק יא הלכה ה מעדות) ונזכר ג"כ בתשובות רמ"א (סי' יב) ומהרש"ל (סי' לג) א"כ פשיטא שאין בעדותו ממש וגם ה' צבי שהכחיש ואמר בפירוש כי שקר ענה בה וגם לפי דברי עצמו הוא רשע במה שכיון לראות והו' יכול להציל מעבירה לאפרושי מאיסורא והוא כיוון דוקא להעיד אין אדם משים עצמו רשע וכ"ש שיראה במכוון כי נעשתה תועבה כזאת וישתוק במה שמחויב להציל מעבירה ולא שייך כאן פלגינן דיבורא דא"כ לא ראה כלום. ואין להאריך בפרט הלזה וגם לפי דבריו הי' עוקב אחר הנואף