משיבת נפש חלק א קד

משמע דוקא בידוע בבירור שיש לו עתים שהוא חלים אבל כשאין אנו יודעין לו שום זמן שהוא חלים הרי הוא בחזקת שוטה ועכ"פ מחזקינן גירושין כקידושין ועיין בספרי גט מקושר (בסג"ר אות יג דף כב ד"ה אלא שראיתי) דהוה ספק ספיקא שמא לא היה קידושיו קידושין ואת"ל שהיה קידושין שמא גם גיטו הוה גט וגם היא בחזקת פנוי' עכ"פ אין להחזיק קידושיו יותר בדעת מגירושיו

ג) ועוד נראה דאין לנו להחזיק שנשתנה דעתו ונשתפה דהא כבר כתבתי בספרי גט מקושר (סג"ש אות כא א"ק ב דף עח) דאפילו ברשע אם נתרצה לגרש לא חיישינן שחזר וביטל אע"פ שאין לו שום חזקת כשרות וחשוד הוא לעבור בשביל הנאתו מ"מ כיון דליכא עדים לא חיישינן (כמ"ש) [ומכ"ש[ בנ"ד דליכא עדים על שום פעם שהיה שפוי דלא חיישינן לשינוי דעתו למעליותא שהיה שפוי וגם בלא עדים לא מהני כיון שהיה מחזקת שוטה בכמה ענינים אף שאינם דברים האמורים בריש חגיגה והן הסכים הב"י (באהע"ז סי' קכא) דלאו דוקא ענינים הללו

וראיתי בס' גט פשוט (סימן קכא ס"ק יב) בשם מהרי"ט (ת"ב אה"ע סימן יו) דמי שהכיר הדברים שסותרים אלו לאלו על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות דברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב אינו בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם וכתב ועוד נראה דלא אמר הרמב"ם כן רק לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר אבל כשאנו באים לקיים דבר כמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברי לי' וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא ודינו כפיקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפוי' וראי' מההיא דפ' מי שמת (קנה:) שמכר נכסיו ואלפוהו דניכול חמרי נשדי קשייתא בב"ד ומסיק כיון דמסברי לי' וסבר זביני' זבינא והה"ד לענין קידושין וחליצה עכ"ל. ולא ידעתי איך מביא ראי' מן השוטים על זה שהיה לו דעת וגדול הוא] וכשר לעדות רק דמקרי אינו יודע בטיב משא ומתן (חסר כמו שני תיבות) ובן דעת גמורה ולא היה בכלל שוטה כלל אבל בשוטה באיזה דבר שהוחזק בו שעושה דרך שטות הו"ל שוטה. וגם מה שהביא מהרי"ק (סימן יט) בשם רבינו אביגדור דבעינן דוקא הני שלשה שמקרע כסותו וכו'. הה"ד דכוותיהו. וא"ת הני דוקא כ"ש דהוה גיטו גט בנ"ד

ומ"מ לפענ"ד העיקר בכל מה דעביד דרך שטות לשוטה יחשב ותדע לך דהא מבואר בגמרא ס"פ האשה רבה (צו:) שוטה וקטן שנשאו נשים פטורי מן החליצה ומן היבום ובכל דוכתי חשיב קטן דלאו בר דיעה הוא בגיטין (דף כג) דפריך והא לאו בני דיעה נינהו והדבר ידוע דבכל קטן יש בו דעה הרבה משוטה דהא הפעוטות מקחן מקח ולא כן בשוטה ומ"מ אין קידושיו קידושין ואין גיטו גט אלמא לענין שיהא קנינו קנין צריך דעת טפי

הן אמת שכבר כתבתי בחיבורי מקצוע בתורה על ח"מ סימן שאי אפשר להכזיב המציאות שנמצא קטן חריף ופקח יותר מן [בן] ארבעים ואיך נימא שלא יהיה קידושיו קידושין ובגדול שאין לו חלק עשירי מן הקטן יהיה כל מעשיו קיימים אמנם ביארתי שם שכבר קבלו חז"ל שכל קטן שבסתמו אינו בר דעת אף אם יקרה לו חכמה יתירה ובינה אין במעשיו כלום דכך דין התורה אף שהוא בעל בינה יתירה כיון דסתם קטן לאו בר דעה אע"ג דקצת דעה איכא אפילו בסתם קטן וא"כ פשיטא דכל שנראה ומוחזק לשוטה אפילו בשאר דברים שאין מעשיו כלום דגרע מקטן ואילו שמנו חז"ל בריש חגיגה היינו אפילו שהוא בר דעת בשאר ענינים קים להו לחז"ל שאין בו דעת שלימה כיון שמוחזק לדברים הללו אבל אם הוחזק שוטה בעיני העולם שוטה גמור הוא וא"כ קרוב הדבר שלא היה ממש בקידושין מעיקרא ולא היתה צריכה גט אלא (דכיון) [דכאן] אתרמי מילתא שכבר נתן גט

ד) ועוד אני מדבר ובא לאפושי בהיתרא בענין גט זה שנתן והשיב כהוגן על השאלות כמו בר דעת. מה שיש לצדד בענין גט הלזה להתלמד במקום אחר. והוא דבגיטין (עא.) אר"כ אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ופירש"י חרש שהי' פקח כשכנסה וקידושיו קדושין גמורין וקאמר דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי פיקח גמור הוא. ברם צריך אני למודעי מ"ש בספרי גרש ירחים שכתבתי לפום מסקנא דש"ס רב כרשב"ג ס"ל דיכול (לומר) לדבר מתוך הכתב פיקח גמור הוא וכן משמע דאף לעדות הוה כשר אי לאו דכתיב מפיהם (כ"כ בחידושי מיהו אינו מוכרח די"ל דדוקא באילם קאמר דפיקח גמור הוא) וכתבתי שם דקשי' לי מהא דלעיל (כב:) דקאמר הכל כשירין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן ופריך הא לאו בני דעה נינהו וקשה איך פריך בפשיטות הא לרב ס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב דינו כפיקח וכתבתי שם בסוגיא בארוכה. אמנם כעת אשר נתגלגל מעשה לידי אמרתי כי בודאי יש לתמוה דבכל דוכתי שהוזכר חרש שוטה וקטן בריש חולין לענין [שחיטה[ ובפ' כיסוי הדם ופ' אותו ואת בנו בכל מקום שהוזכר חרש וכן בתרומות (רפ"א) ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתו תרומה ובינייהו חרש אמאי לא אשמועינן רב כל כי האי מילתא דביכול לדבר מתוך הכתב שחיטתו כשירה וכן תרומתו תרומה ולא אשתמיט בשום דוכתא להזכיר מימרא דרב רק בהך דגיטין ולא נקיט למילתי' אמידי דשכיחי טפי כגון שחיטה ותרומה לכן נלפענ"ד ברור דבכל דוכתי ודאי דין שוטה יש לו וכן בהך דפ' חרש דחשיבי לי' לכמה דינים לקדושין דרבנן ואמאי לא קאמר לרב אם יכול לדבר מתוך הכתב איכא חששא דקדושין דאורייתא לכן לפענ"ד ברור דבכל דוכתי דין שוטה יש לו אלא דחדית לן רב דלענין גט אף שאינו בן דעת שלימה מ"מ כיון [דהוא] מילתא דלא שייך בי' רק איהו בלחודי' סגי בדעת כל דהו דמסתמא לזה דעתו שלימה להרחיק את אשתו כי בזה מותר האדם מן הבהמה דאפילו בהמה אין דרכה לפרוש מבן זוגה ובגמרא פ' אין מעמידין (כב:) גבי בהמה כיון דמגרי בה מרתתא ועפרש"י כיון דמסריך זכר בתרה ורודפה כל שעה א"כ בזה חידש לן רב דמסתמא לזה הדבר דעתו שלימה להרחיק אשתו לכן לענין זה לחוד נחשב כפיקח ליתן גט לאשתו אם יכול לדבר מתוך הכתב אבל לשאר מילי וכן לענין קדושין פשיטא לן שאי בקידושיו ממש ורב מודה בזה. לכן לא אשמועינן רב למילתין רק על זה שנכתב גט לאשתו. כנלענ"ד ברור הגם שמדבר' רש"י לא משמע כן

ומ"מ בין שניקח הדברים כפשטן דרב ס"ל דנקרא פקח גמורי כיון שיכול לדבר מתוך הכתב ולית הילכתא כרב דאמר כרשב"ג דאמר פקח ונתחרש הוא כותב והם חותמין א"כ לפי הכלל המסור בידינו דלעולם אפושי פלוגתא לא מפשינן י"ל דרבנן פליגי עלי' דרשב"ג אלא באין יכול לדבר בפה מלא אבל אם דיבר בפה מלא לכתוב גט לאשתו זהו ודאי עדיף מכתב ושפיר סמכינן עלי' לכתוב גט לאשתו כיון שראנוהו מדבר בדעת [ומשיב] על השאלות כהוגן דאם נימא דאף שמדבר ומשיב כהוגן לענין הגט בכלל שוגה הוא א"כ כיון דחרש סתמי אין בו [דעת א"כ אין הוכחה ממה] שמדבר מתוך הכתב שיצא מכלל שוטה אלא ע"כ כיון שמדבר מתוך הכתב לא חיישינן שלא בדעת מדבר הגם שיש לדחות מ"מ הוא עצמו ראי' ידים מוכיחות לדברינו דלענין גט שפיר מהני הך דעת כל [שמדבר ומשיב כהוגן]

ויצא לנו עכ"פ בנ"ד שקרוב לומר שלא התחילו הקדושין מעיקרא ובגט שגירש נראה לו דעת יתירא. בודאי שאשתו פטורה ממנו בגט זה מכל הני טעמא תריצא דכתיבנא ומותרת להתנסבא. [ע' במפתחות]: