משיבת נפש חלק א קב

דקטן שהגיע לכלל צרור וזרקו יש לו זכי' מן התורה הגם שבחידושי ב"מ (דף יא אות קנו) השגתי על הש"ך בזה מ"מ בדעת אחרת מקנה נראה עיקר דיש לו זכי' גמורה

ועוד אפילו לדברי רמ"א בשם נ"י הא כתב הסמ"ע שם (סק"ח) דטעמא הואיל ואינו משומר בידו מסתמא נתנו ע"ד אביו ובזה מיושב הך דאקני' לבנו קטן דשם אקני' ע"מ שיהיה שלו וכן בהא דלא ליקני לינוקא דשם רוצה לזכות ע"ד הקטן לחוד בזו מודו שפיר דיש לו זכיה גמורה שהרי אינו נותנו אלא (לדורות) [לדעת] הקטן וא"כ בדבר מועט שנותנין לקטן כמו בנ"ד שניתן להוצאה על פירות וכדומה בכה"ג י"ל שפיר דמודה רמ"א דיש לקטן זכיה גמורה וא"כ מקרי קידש בגזל דלא נותן ע"ד אביו וא"כ מיקרי קידש בגזל

ה) ועוד דהרי הב"ח הביאו הב"ש (סימן מב סק"ו) סובר דאם אמר אחד לשחוק כונתי נגד ע"א נאמן במיגו שהיה יכול להכחישו אלא דהב"ש השיג עליו דהוה מיגו נגד ע"א וע"ז צריך אני למודעי מ"ש בילדותי בתשובת שאלה אחת דהח"ץ בתשובה (סימן קטו) השיג עליו דלא אמרינן מיגו להכחיש עד רק כשיתחייב שבועה נגד העד וכתב שטעה הב"ש בזה ואני אומר לא חתיכו עלי' דגברא רבא דיש לפרש כוונת הב"ש דממנ"פ אין כאן מיגו. דהמקדש אינו נאמן דהיה יכול להכחיש העד דניחא לי' לומר לשחוק כונתי כדי שתצטרך להחזיר לו הכסף קידושין ואם יאמר להד"ם לא יהיה לו תביעה על מה שנתן לה. והיא גם היא אין לה מיגו לומר להד"ם שהרי תתחייב שבועה להכחיש העד על כסף קידושין מיהו אכתי אית לה מיגו דלפקדון קבילתה וע"ז אין שייך חיוב שבועה שאין כאן רק כפירת דברים שהיא מרוצה להחזיר לו הכסף. אלא די"ל דס"ל להב"ש דלאו מיגו הוא בכה"ג שהרי לא תרויח בהכחשה ומה לה להכחיש העד בחנם וכה"ג מחלק הש"ך (ר"ס רצו) בין לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה וצדקו דברי הב"ש. [עי' במפתחות]

וא"כ בנ"ד שמודה שלא היה הכסף שלו לפי דבריו שאמר לשחוק א"כ לא נתכוין לזכות בקרייצער א"כ ממילא י"ל דנאמן במיגו דאי בעי היה מכחישו

ובחמ"ח שם (סק"ד) כתב דלהכי לא מהני מה שאמר לשחוק דהוו דברים שבלב ולא מהני וזה דוקא בקידש בשלו דאמרינן דאף שכיון לשחוק מ"מ הוה דברים שבלב אבל כאן לפי דבריו שכיון לשחוק אומר שלא נתכוין לזכות בו מעולם ובהא י"ל דאמת הוא שאף שלא מהני נתכוין לשחוק דהוה דברים שבלב מ"מ לא נתכוין לזכות א"כ בזה שאומר שלא נתכוין לקנות הקרייצר בזה לא הוה דברים שבלב וא"כ כיון שגם העד אינו מכחישו בזה פשיטא דלאו כלום הוא

ועוד דנראה לפי דברי המקדש שאמר דער קרייצר זאל דיך מקדש זיין אפילו תימא דיש בזה לשון קידושין כדפרישית לעיל (אות א) שהכסף אוסרתה ומתקדשת על ידו מ"מ כיון ששינה זה מלשון הנהוג י"ל דמקרי דברים שבלב דמוכחי שאינו אלא לשחוק וכ"ע מודו לדברי הב"ח

ועוד דהרי היא אומרת שלא אמר לה כלום רק בשעה שיצאה אמר לה איך האב דיך מקדש גיוועזין אין האט געלאכט והרי היא בודאי לא נתכונה לזכות במטבע רק לעצמה וכבר זכתה בה בשעת שנתנו לה א"כ אפילו תימא דמה שהשיבה הבתולה שוין גוט הוה כאמרה אין מ"מ הא לא יהב לה מידי

ועוד שלפי דברי' לא אמר לשון קידושין רק איך האב דיך מקדש גיוועזין ובזה לא הוה לשון קידושין כלל שצריך שיהיה משמעותו להבא כמ"ש רמ"א (סימן כז ס"ה) הגם שבספרי שם (ס"ק כה) כתבתי לפקפק בזה מ"מ בכה"ג שאינו אלא סיפור דברים פטומי מילי בעלמא ודאי לאו כלום הוא

ו) ועוד שאמרה שלא הבינה ונאמנת על זה ואף שהב"ש כתב שם (סק"ה) דבלשון ברור הוה ספיקא באמרה שלא הבינה הכא את"ל כדברי המקדש דער קרייצער זאל דיך מקדש זיין אף שיש לצדד שהיא לשון קידושין מ"מ לאו לשון ברור הוא ולכ"ע מהימנא שלא הבינה

ועוד אני צריך למודעי מ"ש בספרי (בסימן כז סק"ו) על מ"ש הב"ש (שם סק"ה) בשם הרא"ש דבלשונות דברירן לאו כל כמיני' לומר לא ידענא דהוה לשון קידושין ובטור משמע דלעולם נאמנת לומר שלא הבינה והב"י חילק דהיא מהימנא ולא הוא ואני כתבתי בתשובת שאלה בילדותי דהרא"ש איירי שם בדבר הלמד מענינו דמיבעי' לן (קידושין ו:) בהני לישנא אי למלאכה קאמר וע"ז כתב הרא"ש (סי' ב) דבלישני דברירן לאו כל כמיני' לומר לא ידענא דלשון קידושין וסיים וכל אלו הספיקות במדברין על עסקי קידושין וכוונת הרא"ש ג"כ בעסוקין דסגי בנתן בשתיקה ואם אמר לישנא דברירן לן לאו כל כמיני' כוונתו שאין בו כח לומר לא ידענא דלשון קידושין כמו כל כמיני' כיון שהגיד ובקידושין (ח.) אי דלא שוה כל כמיני' כלומר שאין בו כח לומר כן הכי נמי לאו כל כמיני' שאין בו כח לומר לא ידענא דלשון קידושין הם ויהיה גרע משתיקה כמו בלשונות די"ל דלמלאכה קאמר דגרע הדיבור משתיקה אבל בלשונות דברירן אין בו כח לומר לא ידענא דלשון קידושין הם או דאינו נאמן שלכך אמר לשון זה מחמת שלא ידע שלשון קידושין הוא ואמר הלשון שיהיה נגרע הדיבור מאילו נתן בשתיקה ע"ז אינו נאמן שאמר לשון ברור כדי לגרוע כח הקידושין משא"כ בעצורתי שפיר אמרינן שכיון לגרוע כח הקידושין ממה שהיתה מתקדשת בשתיקה ודברים ברורים הם וא"ש דברי הטור וי"ל אפילו בלשון ברור נאמנת שלא ידעה

ועוד דלדידן דאין מקדשין רק תחת החופה אין כאן לשון ברור שנאמ' שידעה בודאי שמתקדשת על ידי זה דכולי נשי לאו דיני גמירי וסבורין שאינם קידושין כי אם כפי הנהוג תחת החופה. גם בתשו' נודע ביהודא (מהד"ק אהע"ז סי' נט) כתב שנאמנת לומר שלא הבינה

סימן מ

בדיני קידושין וגירושין של שוטה

שאלה

בדבר ר' מיכל כהן אשר מזמן רב אף קודם שנשא האשה הוחזק לאינו בן דעת וכמה ענינים של שטות (ואשר) [ואחר] איזו שנים ששא אשה השתדלו ליקח ממנו ג"פ לאשתו ועלתה בידם שהיה בשעת כתיבת הגט ונתינתו שהשיב על כל השאלות כהוגן ויש ספק לחוש שמא אינו בגדר בר דעת ובשעת נשואין אולי היה בדעת שלימה יותר ושמא אין גיטו מפקיע קדושין

תשובה

א) תחלה נבאר בספק אם היה בר דעת בשעת קידושין שחוששין לקידושין. אם הוא חשש קידושין מן התורה או מדרבנן. ואם היה איזו חשש שמא בשעת קדושין היה שפוי א"כ דמי לכאורה להא דאיתא ביבמות פ' חרש (קיג ע"א) דבעי ר' אשי לר' אלעזר אי מיפשט פשיטא לי' דחרש דעת קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אם דעת צילותא או דעת קלישתא ולעולם חדא דעתא אית לי' או דילמא כו' כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נפקא מינה להוציא אשתו בגט אי אמרת חדא דעתא כקידושין כך גירושין ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה קידושין מצי מקדש גירושין לא מצי מגרש מאי וכפי זה היה לנו לחוש שמא ברגע של קידושין היה שפוי ובשעת גירושין לא היה בדעת שלימה ואין מועיל גירושין שלו: