מאורות נתן צח

בדבר שאין עושה ואוכל דלית ביה ריוח או הפסד משום דצריך למכור מיד בזה בעי' ב"ד וראיתי בתוספת' דפרקין דגרסינן יתר מכאן מוכרן בב"ד כגי' הרי"ף ורבינו ז"ל ודלא כהתוס' והרא"ש ז"ל:

דף כ"ט ע"א ד"ה כשנשתמש ל"ד וכו' עכ"ל וכ"כ התוס' וק"ל לפ"ז א"כ מאי קפריך הגמרא לר' יוסף ולפיכך דר"ט ל"ל הא ודאי איצט' דאפי' לא נשתמש כמו דמשני הגמרא ודקרי לה מאי קרי לה כיון דמוכח מר"ע דאמר לקמן דבעי' דעת הבעלים דמתניתין איירי בלא נשתמש א"כ תי' הגמרא פשוט ולפמ"ש התוס' דלאו קו' הוא אלא פירושה בעלמא א"ש אלא דהו"ל לתוס' להוכיח כן מכח קושית הגמרא דמאי פריך לפמ"ש הם ודו"ק:

תוס' ד"ה והוי שואל עלייהו וכו' ר"ח וה"ג פסקו דהלכה כר"י מההיא דאין בין המודר דקאמ' מחזיר לו אבידתו וכו' ראיתי להתוס' בשבועות דף מ"ד ע"ב שהק' לר"י מדאמר רב' בר"ה דף כ"ה המודר הנאה מחבירו מיתר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכו' ע"ש וק"ק מאי קו' אימא דרבא ס"ל כמ"ד אפי' נכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דר"י לא שכיחא כלומר שיבא עני בשעה שעושה המצוה לפיכך לא מתהני מניה כלל ולא"ד דהתם כ"ע ס"ל פרוטה דר"י לא שכיחא א"כ ה"נ רבא ס"ל כן ואפשר דהתוס' רצו להסכים מימרא זו דרבא אפי' לא"ד קמא וכמ"ד דס"ל לא מהדרי' ליה דחיישינן לפרוטה דרב יוסף וק"ל:

בא"ד ועי"ל דלקמן ה"פ וכו' עכ"ל עיין במ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ונ"ל דהדין עם מהרש"ל משום דלתי' קמא נמי תקשי מאי פריך אי לא מינטר' אמאי אימ' משום דהוי כש"ח כס"ד דרבה מעיקרא ומיירי בכפותים כיון דלא ידע הך שנויא דאת' לכדר"א וכו' וכן הוכיח מהרש"ל ז"ל בשבועות ע"ש ומהרש"א ז"ל לא יישב זה ודו"ק:

בא"ד ואפי' שוי שיעור זוזי לא אבדו מעותיו אלא וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל דהוצרכו לזה הכא דאי לא הוה פליג ר"א אלא בדלא שוי אבל בדשוי מודה דהוה דינו ש"ש א"כ הוה קאי שפיר אפי' למסקנא ר"א כותיה דר"י עכ"ל ולא הבנתי דבריו דס"ס בדלא שוי פליג ר"א אדרב יוסף דר"י מדמה שומר אבידה לשומר פקדון דהוי ש"ש בכל ענין ור"א ס"ל בדלא שוי הוי כש"ח ובאמת עיקר הכרח של התוספו' הוא כמ"ש לקמן בפ' האומנים ע"ש וצ"ע [א"מ ואפשר לומר דכונת מהרש"א כך היא דאי הוה אפשר לפ' דבשוי כ"ע אית להו דשמואל והיינו משום דהו"ל כאלו פירש לו דאי לא הדרת לי המשכון שתתחייב בדמיו שהם כנגד החוב כי פליגי בדלא שוי דר"ע ס"ל כשמואל ממש דאי לא הדר ליה המשכון אבדו כל מעותיו ור"א ס"ל דנהי כנגד המשכון הפסיד דדינו הוי כמו בדשוי שיעור זוזי אבל דמים היתירים על המשכון לא הפסיד והא דקאמר ר"א יטול מעותיו היינו מעות היתירים על המשכון א"כ תוק' אמאי קאמר לימא דר"י תנאי היא דגם לר"י נמי איכא למימר הכי דפלוגתייהו בדלא שוי ובמעות היתירים על המשכון וקמיפלגי בדשמואל אלא ע"כ דמשמע ליה להש"ס דמאי קאמר ר"א יטול מעותיו היינו כל מעותיו ומש"ה קאמר לימא דר"י תנאי היא ואם כן לרבה נמי ע"כ דפליגי אפילו בדשוי ומיהו בלא"ה א"א לפ' כן דא"כ אמאי קתני ישבע לר"א כמו שהק' התוס' בפ' האומנין ואפשר לומר דהיינו שבועה שאינה ברשותו ועיין בתוספו' בשבועות דף מ"ג ע"ב ד"ה בדפריש וכו' ובמשמרות כהונה שם עסכ"ה]:

וראיתי להתוס' בשבועות שכתבו ז"ל אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל וכו' וכתב עליהם מהרש"א דדבריהם מגומגמים דמטעמא דשמואל מפסיד גם מה שהחוב יתר על המשכון כמ"ש הכא ובפ' הכונס ע"ש ונ"ל דלענין דינא מודו התוס' כן אלא שכתבו התם משום דבעו למימר דאיירי במשכון יתר על החוב וקמ"ל דבמה שיתר על החוב מודה ר"ע דהוי ש"ח עליו וע"ז מסיימי אבל מה שכנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל ודו"ק:

ד"ה לפיכך וס' אלא סיפא איצטריך ליה וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא תיק' להו מאי קא מקש' תלמידא הכא לר"י מעיקרא א"ה לפיכך דר"ע ל"ל דהא איכא לשנויי הכי משום לפיכך דר"ט וכו' פ"ש ונ"ל דאינה קו' דהא המק' סבר דלפיכך דר"ט נמי מיותר כמו שהקש' אח"כ לכך פריך לפיכך דר"ע ל"ל ודו"ק [א"מ ולעד"ן דמהרש"א מקש' לפי מאי דאסיקו התוספו' דהא דקאמר ולפיכך דר"ט ל"ל לאו קו' היא אלא פי' בעלמא הוא אבל ודאי ידע המק' דלפיכך דר"ט איצט' ורבותא גדולה קמ"ל ושפיר הק' מהרש"א עכ"ה]:

ע"ב גמ' ביד רחבה הוו הנהו זוזי דיתמי אתא לקמיה דר"י ויש לדקדק מאי ס"ד דר"י מעיקרא ובמאי חזר [א"מ ודוחק לומר דלא ידע מימרא דר"ה דלישנא דגמרא לא משמע הכי כמו שיראה המעיין עכ"ה] ונ"ל דהכא מיירי במציאה של האב וטרח בה ומכרה ואח"כ מת האב ונשארה גבי יתומים ור"י ס"ד כיון דטרח בה מעיקרא הוי כדמי אבידה וא"ל אביי כיון דגבי היתומים לא טרח קמייהו הו"ל כמעות אבידה אבל אכתי ק' כיון דידע שהם של יתומים אמאי אין מחזירם להם ופירש הרב נמקי יוסף ז"ל דאיירי אחר שמצאן נודע שהיו של יתומים ונשארו בידו משום דליתומים קטנים לא הויא השבה מעליא דכמקום שאין משתמר דמי וכו' ע"ש וק"ל אמאי אינו מחזירם לר"י שהוא אב"ד ומקרי אבי יתומים ואמאי ס"ד דמותר להשתמש בהם מט' דלא אפשר להחזירם ומהרש"א ז"ל פי' דאיירי בפקדון של יתומים כגון שנתנו בידו אבי היתומים קודם שימות ואיכא חילוק בפקדון זה לדעלמא דפקדון דעלמ' לא ישתמש שמא יבא המפקיד ויצטרך למעותיו ולא ימצא אותן אצלו אבל הכא במעות יתומים דאין כאן מי שמתעסק בהן והוי כמו אבידה דאין כאן דעת מי לשאול וע"כ מותר להשתמש בהן עכ"ד [א"מ ודבר ה' בפיו אמת שכן פי' הראב"ד ז"ל הביאו בא"ז וביאר עוד שם שנתנו לו אבי היתומים וא"ל לא תחזירנו להם עד שיגדלו ע"ש ובכן ל"ק מה שהק' עליו המחבר ז"ל עכ"ה] ולכאורה ק' דאמר לקמן דף ע' ע"א הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו חזינן גבר' דמשפו נכסי' ונאמן וכו' ויהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד ע"ש א"כ כמו בדעלמא לא ישתמש בהם שמא יבא ולא ימצא מעותיו ה"נ הו"ל לומר כן שמא נמצא אדם שרוצה ללותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא נמצא המעות אצלו מזומנים ואפשר דשאני פקדון דבעליו עכשיו מצויין ואפשר דיבאו עתה באותו רגע אבל גבי יתומים כיון דעכשיו לא מצאני שום אדם שרוצה ללותן לא חיישי' לאחר מכאן ודו"ק:

שם ואין השוכר רשאי להשכיר וכו' כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שכירות ה"ה וז"ל מכאן אני אומר וכו' שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלי שהרי אומר לו וכו' אבל בקרקע אינו אומר כן ע"כ והק' מרן בסי' רי"ב שזה היפך דבריו פכ"ג מה' מכירה דין