מאורות נתן צו

אלא סי' גרועים דהיינו חוורי וסומקי וכ"פ הרא"ש ז"ל הכא בפסקיו וכ"כ הרשב"א ז"ל בא"ז ע"ש לפ"ז סיפא דמתני' דקתני והרמאי אע"פ שאמר סי' לא יתן לו היינו סי' אמצעים דאיירי בהו אבל אם נתן סי' מובהק ביותר מהני וכ"כ הרא"ש ז"ל להדיא אבל הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' גזילה כתב והרמאי עד שיביא עדים שהיא שלו וכת' הראב"ד ז"ל דוקא עדים אבל סי' מובהק ביותר לא מהני וכתב ה"ה ז"ל שהיא דרשה גמורה מן התורה ע"ש וק"ל לשיטת ה"ה שכתב לקמן דרבינו פסק כמ"ד סי' דאורייתא א"כ ברייתא דקתני לעיל אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי אתיא כפשט' וכדקאמר הגמרא מאי לאו בסי' ואיך מפ' רבינו דלדעת רבינו דרמאי אפי' בסי' מובהקין ביותר אין מחזירין ומברייתא משמע דבסי' מחזירין ואפשר לומר דה"פ מאי לאו בסי' ר"ל כשיתן לך סי' בדוק אותו ואם הוא רמאי לא תחזיר לו בשום סי' אלא בעדים ולשאר אינשי בכל סי' דאי סימ' דאורייתא אין חילוק בין סימן מובהק קצת לסי' מובהק גמור ועיין לעיל שהארכתי בזה וכתבתי שגם רש"י מפ' כן ועיין מה שהק' הלח"מ ומה שתי' דרבינו ס"ל כתי' ב' של התוס' דלעיל ולפ"ז א"ש גם מה שהקשינו ועוד אפשר לומר דס"ל כתי' קמא של התוס' דהוי אסמכתא בעלמא ואתיא לשון רבינו שכתב ואמרו חכמים דמשמע שהוא מדרבנן ומ"ש ה"ה ז"ל ומדאוריית' ילפינן לה היינו דסמכוה אקרא:

וראיתי להב"י ז"ל בסימן רס"ז שכתב טעמא דרבינו משום דאמר בגמרא מאי לא אמר סי' סי' מובהקים דידה וא"כ כי קתני סיפא והרמאי אע"פ שאמר סי' ע"כ בסי' מובהקים היא דאי בשאין מובהקים מאי איכא בין רמאי לשאינו רמאי עכ"ד ואחה"מ לא הבנתי הכרח זה דהא הב"י כתב להדיא בא"ה סי' י"ז דהא דכתב רבינו דמחזירין אבידה בסימן מובהק היינו סימן אמצעי וכ"כ ה"ה ז"ל הכא א"כ מאי דקאמר בגמרא דלא אמר סימ' מובהקים דידה היינו סי' אמצעי וכמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל א"כ מה הכרח יש מכאן לס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דרמאי אפילו בסימן מובהק גמור לא יחזיר כמ"ש הוא ז"ל שם בשם ה"ה וצ"ע:

ונ"ל דפולגתייהו תלויה בפי' הסוגיא דלעיל דקאמר מאי לאו בסימן וכו' דלהראב"ד והרמב"ם ז"ל ה"פ מאי לאו בסימן דצריך לדורשו לרמאי בסימן מובהק הא לשאר אדם בסימן אמצעי מהני א"כ תפשוט דסי' דאורייתא ודחי לא בעדים ר"ל הרמאי בעדים שהיא שלו ולשאר בני אדם בסימן מובהק ביותר וכמ"ש לעיל שכן פירש הרז"ה ז"ל בשם הר"ש ז"ל א"כ לפ"ז הרמאי אפילו בסימן מובהק ביותר לא מהני עד שיביא עדים כמ"ש הרמב"ם [א"מ ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם פסק כמ"ד סי' לאו דאורייתא כמ"ש ה"ה והכ"מ פי"ג מה' גירושין וכן אסיק הכ"מ ז"ל הכא ודלא כמ"ש ה"ה ז"ל הכא עכ"ה] אבל הרא"ש ז"ל מפ' באופן אחר מאי לאו בסימן ר"ל כשהביא סימן אז ניכר דאינו רמאי ודחי לא בעדים ר"ל כשהביא עדים ניכר דאינו רמאי וה"ה בסימן מובהק ביותר מחזירין לו דהוי כמו עדים. והב"ח ז"ל כתב לדעת רבינו באינו רמאי בעי' סימן מובהק ממש וברמאי בעי' שיביא עדים שהיא שלו דהיינו עידי נפילה והראב"ד ז"ל ס"ל ברמאי סגי בסימן מובהק ממש דס"ל כהרא"ש ז"ל ומ"ש רבינו באינו רמאי לא יחזיר עד שיאמר סימ' מובהקים פי' מובהקים ממש דהוי כמו עידי אריגה ותמה עליו הש"ך ז"ל דאשתמטתי' גמרא ערוכה לעיל דף י"ח עש"ב ונ"ל דיש לתמוה עוד מדאמר לעיל דמחזירין ליה במדת ארכו ורחבו ופסקה רבינו שם ה' ז' [א"מ ומדאמר לעיל בכולי פרקין דמחזירין כשנותן סימן מנין או מדה או משקל לא ק"ל למחבר ז"ל דאיכא למימר דהנהו הוו סימן מובהק ביותר אבל מההיא דמדת רחבו ק"ל שפיר דההיא ודאי לאו סימן מובהק היא כדאמר שם דמדת רחבו שעורי קמשער לה כדמכסי לה מרה וקאי ומשמע דאי לא אתא אלא זה שנתן מדת רחבה הוה מהדרינן ליה וכמ"ש ה"ה ז"ל אלמא מהדרינן אפילו בסימן אמצעי עכ"ה] א"ו נראה דהב"ח לא כתב כן אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מחזירין בסימן אמצעי קודם שירבו הרמאים או האידנא והביא עדים שאינו רמאי ורבינו שכתב מעיקרא דבאינו רמאי לא יחזיר לו אלא בסימן מובהק ממש היינו ד"ת וכתב כן להורות דהאידנא דהכל בחזקת רמאי אם לא הביא עדים שאינו רמאי אין מחזירין לו אלא בעדים שהיא שלו או בסימן מובהק כדין תורה ולעולם מדרבנן מחזירין בסימן ארכו ורחבו כמ"ש לקמן וזה רמוז בדברי רבינו שכתב בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה ובא ונתן סי' מחזירין אותה לו ע"כ הרי דשינה הלשון ממ"ש קודם זה דקודם זה כתב בעי' סימן מובהק והכא כתב סימן סתם א"ו שבא לאשמעינן זה דהיו מחזירין אפילו במדת ארכו ורחבו ולעיל איירי בדאורייתא אבל מ"ש הב"ח דלהראב"ד ז"ל באינו רמאי מחזירין למדת ארכו ורחבו ולרבינו בסימן מובהק לא נחית לזה אלא נחית לענין הרמאי אבל מ"מ י"ל מנ"ל להבין כן בדברי רבינו אימא דסימן מובהק דנקט רבינו היינו סימן אמצעי כמ"ש ה"ה ז"ל ועדים דכתב גבי רמאי ל"ד וה"ה לסימן מובהק ביותר דמהני וכדעת הראב"ד ז"ל וצ"ע [א"מ גם מ"ש הב"ח ז"ל דלהרמב"ם בעי' עידי נפילה גבי רמאי לא משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב עד שיביא עדים שהיא שלו משמע דבעידי אריגה סגי עכ"ה]:

והסמ"ע ז"ל בס"ק ט' כתב דבשאר אינשי מתחילה היו מחזירין להם אבידה אפילו בסימן כל דהו דהיינו חוור וסומק וכן האידנא אם הביא עדים שאינו רמאי אבל אם לא הביא עדים שאינו רמאי אין מחזירין לו אלא בסימן אמצעי משום דמעיקרא הדין כן ברמאי ע"ש והש"ך דחה אותו מדברי הרא"ש ז"ל ומגמרא דהכא דאוקימנא לר"נ מתניתין דקתני לא אמר סימן היינו סי' מובהקים דידה וקתני הרמאי אע"פ שאמר סימן הנ"ל אין מחזירין לו עש"ב וכבר ה' ז"ל בעצמו נרגש מזה בדרישה וכתב ליישב דמתניתין דקתני אמר האבידה ולא אמר סי' היינו אחר התקנה דקודם התקנה היו מחזירין אבידה אפי' בסימן כל דהוא דהיינו חוורי וסומקי והרמאי בסי' מובהק דהיינו בסימן אמצעי והאידנא דהכל בחזקת רמאים תקנו דאין מחזירין אבידה אם לא הביא עדים שאינו רמאי אלא בסימן אמצעי ומתניתין הכי קתני האידנא אם לא אמר סימן דהיינו סימן מובהק שהוא סימן אמצעי לא יחזיר ומפ' מתניתין ה"ט דתקינו הכי ולא סגי בסימן כ"ד כדמעיק' משום דהרמאי אע"פ סימן דהיינו סימן כ"ד לא יחזיר וכו' א"כ האידנא נמי דינא הכי דהכל בחזקת רמאים עכת"ד ויש להביא ראיה לדבריו דסימן כ"ד דהיינו חוורי וסומקי נקראו נמי סימן ומעיקרא היו מחזירין בהם מגמ' דלעיל דאמר הוא אומר סימן החוט והיא אומרת סימן החוט ינתן לה ופריך במאי אילימא בחוור' וסומקי ודילמא בהדי דנקיט ליה חזיתי' וכו' ואמאי הוצרך לומר משום דחזיתי' ת"ל דאין אלו נקראין סימן כלל ואפילו גבי אבידה אין מחזירין בהם וכן הקשה מהר"ם שיף ז"ל א"ו דבחוורי וסומקי נמי הוו סימן כ"ד ומעיקרא הוו מחזירין בהם