מאורות נתן צג

א"ב פרוטה שהוזלה וכו' כיון דאיכא נפקות' לענין דינא ודו"ק:

רש"י ד"ה אף כל דבר שיש לו תובעין למעוטי דבר דידעי' ביה דמיאש עכ"ל הנה התוס' בפ' מרובה דף ס"ו הק' לדעת רש"י דהכא למאי איצט' קר' למעוטי הפקר פשיט' ולמי מחזיר וכו' ע"ש ובודאי לא היה להם פירש"י דהכא דפי' דמיעוט' דקר' אתא ליאוש דקנה אבל הכי הו"ל להק' כמו שהקש' בא"ז משם ר"ת ז"ל לדעת רש"י היכי ילפי' יאוש מהפקר עש"ב וגם זו אינה קו' דס"ל דאי קר' אתא להפקר פשיט' כמו שהק' התוס' אלא ע"כ דאא"ע להפקר תנהו ענין ליאוש ויש מקשים דהא רש"י ז"ל התם פי' דיאוש קונה מדכתיב אשר תאבד ממנו וכו' וזה דרשת הירושלמי וכאן פי' דנפק"ל משמלה ובשלמא לדעת הירושלמי אפשר לומר דמפ' מתני' דקתני יש לו תובעים למעוטי הפקר וקר' דאשר תאבד ממנו אתא ליאוש [א"מ ולפ"ד ק' דאמאי איצטריך קרא למעוטי הפקר פשיט' אלא למי יחזיר וכמו שהק' התוס' לפרש"י ולפעד"ן דירושלמי ס"ל יש לו תובעים כדי נסב' ועיקר קרא אתא לסי' וס"ל סימ' דאורייתא ועיין בא"ז עכ"ה] אבל לרש"י דס"ל דתרי קראי אתו ליאוש ק' תרתי למ"ל:

ונ"ל דרש"י ס"ל דאיצט' תרי קראי חד למעוטי דבר שיש בו סי' אם יאש בפי' דאמ' ווי לחסרון כיס וכ"כ הרא"ש והרמב"ם פי"ד מה' גזילה וזה ילפי' משמלה דאיירי בדבר שיש בו סי' והו"א דוקא אם אמר בפי' ווי לחסרון כיס הוא דקנה אפי' דבר שא"ב סי' ולא אמרי' מסתמא מיאש ומש"ה כתי' קרא אחרינא אשר תאבד ממנו ואע"ג דקר' זה אתא לזוטו של ים דאינה מצויה אצל כל אדם מ"מ ילפי' מינה לדבר שא"ב סי' דזיל בתר טעמ' דס"ל לרש"י דטע' דזוטו של ים דשרי משום דמסתמא מתייאש ואפי' עומד וצווח בטלה דעתו כמו שכתבתי לעיל דף כ"ב ע"ב דכמה פוסקי' ס"ל הכי ע"ש וזה דעת הירושלמי ג"כ דנפק"ל יאוש מקר' דממנו משים דהכל טעם א' אבל התוס' ס"ל דלא ילפי' מהתם דהתם גזירת הכתוב הוא דרחמנא אפקריה ואפי' עומד וצווח וכ"כ בא"ז לעיל דיש מאן דס"ל הכי אם כן ע"כ דיאוש נפק"ל משמלה ואיכא נפקות' בין הני פי' דלדעת רש"י דמשוה יאוש בדבר שא"ב סימן לזוטו של ים א"כ אפילו עומד וצווח קנה דמשום דמסתמא מעיקרא נתייאש ואפי' אמר בפי' מעיקרא לא מהני ובטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ הנ"י ז"ל הבאתי דבריו לעיל בדף כ"ב אבל לדעת התטס' דוקא גבי זוטו של ים הוא דאמר אפי' צווח לא מהני אבל בדבר שא"ב סי' אם צווח מהני דעיקר הטעם משים יאוש וכיון דלא מיאש לא קנה ואפשר אחר שהביאו הירושלמי חזרו בהם וס"ל הכל מט' יאוש ואפי' עומד וצווח לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם אכל הרא"ש ז"ל שכתב בד' כ"ד ע"ד גבי ברייתא דרשב"א דקתני המציל מן הארי ומזוטו של ים וכו' מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב דזה לא קאי על זוטו של ים וכו' משמע דס"ל דזוטו של ים הוא מגזירת הכתוב ובדבר שא"ב סי' מט' יאוש ואה"נ דאם עומד וצווח לא קנה אבל ק' מנ"ל בדבר שא"ב סי' דאמ' מסתמא מיאש וקנה דהא הוא מפ' דקר' דשלמה מיירי בדבר שיש בו סי' אם מיאש בהדיא ועוד דהא בירושלמי משוה דבר שא"ב סי' לזוטו של ים מדפיק ליאוש מקרא דממנו וא"כ אפי' צווח קנה וזה היפך דברי הרא"ש דלעיל דמשמע מדבריו אם עומד וצווח גבי דבר שא"ב סי' לא קנה וצ"ע:

תוס' ד"ה בלוקח מן התגר וכו' וי"ל דלא פסיק' ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו חייב להחזיר וכו' עכ"ל ר"ל ואפי' לא בא בעליה אלא אחר זמן הרבה משום דבשעה שמצא אות' אתא לידיה באיסו' ולא קני לעולם ועיין בדרישה ז"ל בסימן רס"ב שפי' ג"כ דברי הרא"ש כך ובסמ"ע כתב וז"ל פי' ששהו בידו קודם שמצאן זה וכו' דאז בשעת שמצאן כבר נתייאש האובד דאם מצאן קודם ששהו בידו כ"כ אז הוי יאוש של"מ וצריך להחזיר כשיבא בע"ה ויתן סי' אפי' אח"ז מרובה וכו' וכתב עליו הש"ך ז"ל לא דק דהכא איירי בא"ב סי' אלא הו"ל למימר דהוי יאוש של"מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא עכ"ד ולפי שלא ראה הדרישה כ"כ וז"ל הדרישה ומ"ה מוטל עליו להחזיר כשיבא אח"ז ויתן סי' ויאמ' כך וכך מידות פירות מכרתי לך ביום פ' בשעה פ' ובו היו כו"כ מעות וכו' ע"ש ונראה דהכוונה דאיירי בבעל המקח עדיין לא ערב הפירות ביחד אלא כל אחד לבדו ואינו זוכר הלוקח פירות הללו שמצא בהן המעות של מי הם וכשיבאו אח"כ בעליהן ויזכור איתו שזה הפירות שיש בהן המעות שלו הן ע"י סי' הנז' אז צריך להחזיר ודו"ק:

ד"ה בעידי איכף פי' אי סי' לאו דאורייתא עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שכתב דהתוספו' שכתבו לקמן ת"ש ברייתא היא אזלי לשטתם דהכא דרבא גופיה מספק"ל ע"ש ונ"ל דרש"י שפי' לקמן דפשיט מדברי רבא נראה דפשט"ל מדסיים רבא הכא כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסי' אוכף משמע דס"ל דסי' מדאורייתא ומשני בעידי אוכף ר"ל מדאורייתא בעידי איכף והא דאמר בסי' איכף היינו מדרבנן ודו"ק:

ד"ה ושה דאבידה וכו' ונימא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קר' וכו' עכ"ל וראיתי לה' יד מלאכי ז"ל באו' מ' סי' תי"ט שכתב דלא אמרינן טרח וכתב לה קרא אלא אם כתב בהדיא אבל אם כתב סתם ומכח יתור' נפק' דרשה זו לא אמרי' ביה טרח וכתב לה קר' ע"ש וזה היפך דברי התוספו' דהכא שהק' ולימא מילתא דאתיא בק"ו וכו' אע"ג דדרשה דהכא אינה כתובה בהדיא אלא מכח יתור' ודו"ק:

ע"ב גמ' אי אמרת דאורייתא מהדרינן וכו' הק' בא"ז משם גיליון התוס' והא אמרינן בריש קדושין ובפ' נערה איסור' מממונא לא ילפי' והניח בקו' ועיין מ"ש א"א ז"ל לעיל דף כ' משם מ"ז זלה"ה וכן מצאתי בהגמ"ר בסוף פ"ב וז"ל וי"ל דה"ק כיון שאמרה תורה להחזיר ממון לראובן בסי' אע"פ שיש לחוש שמא של שמעין הוא א"כ נמצא דהסי' מובהקין הן וא"כ באיסור' נמי שהרי הם כמו עדים אבל התם אם זכתה תורה לאב להפר וכו' עיין שם:

שם ת"ש והיה עמך וכו' מאי לאו בסי' לא בעדים ונ"ל דפי' הסוגיא לפי פרש"י כך שהמק' היה סבור שהדרישה הכתובה בקר' עד דרוש אחיך ר"ל בסי' וה"פ דברייתא וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו בלתי סי' אלא דרשהו אם הוא רמאי או לא ואפי' נותן סי' אם הוא רמאי לא יחזיר ומשני לא בעדים כלומר דאין מחזירין אבידה אלא בעדים שהיא שלו וכשיבא עדים צריך שתדרשהו אם הוא רמאי או לא ואם הוא רמאי לא תחזיר אפילו הביא עדים שהיא שלו דחיישינן שמא מכר אותה לאחר ונפלה ממנו וזה כונת הרא"ם ז"ל בפ' תצא ובזה א"ש מה שהק' עליו מהרי"ל ז"ל בס' זרע יצחק שכתב דלפי' לא ישוה התירוץ ע"ש ובמ"ש א"ש דהמק' והמתרץ שוין דהכל קאי על עיקר אבידה דעלמא וכן ראיתי בא"ז שפי