מאורות נתן צב

דיוקא דרישא לומר אע"ג דלא קתני סיפא כלל יש לדייק מרישא וא"ש דברי הב"י ז"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה מצא בחנות הרי אלו שלו בדבר שאין בו סימן וכו' עכ"ל נראה דס"ל משום דסתם מתניתין משמע אפי' ברוב ישראל וברוב ישראל אם יש סימן אינו מתייאש והתוספו' ס"ל כרש"י דברוב ישראל חייב להכריז אלא דמתני' איירי ברוב נכרים אבל הרא"ש ז"ל כתב אפי' ברוב ישראל מתייאש ע"ש ויש לתמוה על הטור ז"ל בסי' ר"ס שהביא דברי רש"י ואח"כ כתב אבל ר"י והרא"ש לא ס"ל כן ע"ש וז"א דסתם התוס' הוא מר"י והרי התוספו' כתב ברוב עכו"ם וצ"ע שו"ר בהגהות ש"ך שתמה עליו כן ע"ש. והנה מור"ם בהגהה כתב על דין חנוני וז"ל ואפי' יש בהם סי' ע"כ והקש' עליו הסמ"ע דהו"ל למור"ם לכתוב ד"ז בסיפא גבי מ"ש המחבר דדוקא ברוב נכרים אבל ברוב ישראל חייב להכריז הול"ל וי"א דאינו מכריז והש"ך תמה עליו מנ"ל דמור"ס ס"ל כהרא"ש דילמא ס"ל כהתוס' וקבעו הכא לומר דהכא נמי גבי חנוני אפי' יש בו סי' ע"ש ונ"ל דהסמ"ע ז"ל ס"ל דאם בא לומר דין שכתב בסיפא הול"ל נמי וברוב נכרים איירי אלא מדכתב סתם משמע דס"ל כהרא"ש ז"ל דאפילו ברוב אינו חייב להכריז וע"ז קא מקש' הסמ"ע דהו"ל לקבוע בסיפא ודו"ק:

ד"ה ואם היו צרורין הוי סי' או קשר או מנין עכ"ל וכן פי' הרע"ב ז"ל ועיין במ"ש לעיל דף כ' ע"ב דדבריהם אלו סותרין מ"ש שם דבעי' שיאמר תרתי סי' ע"ש והנה הב"י ז"ל כתב בסי' רס"ב וז"ל ויותר נ"ל דבדוקא נקט קשר דלעולם צ"ל שהם צרורין אע"ג דאמ' מנין אם לא אמר שהם צרורים אין מחזירין וכו' ע"ש וק"ל ממ"ש לעיל בסי' ס"ה גבי אם מצא שטרות כרוכין דלא בעי' שיאמר היאך היו כרוכין ולזה י"ל הא דכתב דלא בעי' שיאמר שהיו כרוכין ר"ל. דא"ץ סימן הכריכה איך היו אבל שהיו כרוכין צ"ל משום כיון דלא אמר שהיו כרוכין או קשורין אפשר דסובר דמעיקרא נפלו כ"א לבדו וממילא מתייאש לפיכך צריך שיאמ' דהיו כרוכין דידע מעיקר' שהיו כרוכין ולא נתייאש אבל ממ"ש בסי' רס"ב גבי אם מצא מטבעות עשויין כמגדל דא"ץ לומר שהיו עשויין כמגדל ק' וצ"ע. ומ"ש הסמ"ע בס"ק ל"ה וז"ל אלא כיון שעכ"פ צריך לומר שהיו המעות צרורין וכו' הוא ט"ס וכצ"ל אלא כיון שעכ"פ צריך להיות המעות וכו' אבל שיאמר שהיו צרורין לא בעי' כמ"ש ודו"ק:

דף כ"ז ע"א גמ' בלוקח מן התגר וכו' עיין במ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ויש בו ט"ס וכצ"ל ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשלקח מן התגר אבל כשהיו אותן פירות מאיש שאסף אותן הפירות וכל הצריך להם בידיו מקרקע שלו וידוע שהוא שלו חייב להחזיר כצ"ל:

שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לד"ה ק' הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"ב סי' תת"ז אימא דאתא למעוטי שטרות דאם נפלו לבור יהיה פטור ואם מצאן דרך אבידה לא יתחייב להטפל בהם ותי' כמו שתי' התוס' בב"ק דף נ"ד ע"ש אלא שהתוס' לא הק' אלא גבי חמור והרדב"ז הק' ג"כ גבי שה דאבידה ויש לדקדק דאמאי אינו חייב להטפל בהם כיון דראויין לצור ע"פ צלוחיתו של לוה או של מלוה כדאמר לעיל דף י"ג דהמוצא שטרות שאין בהם אחריות נכסים אע"ג דאין גובה בהם כלל מ"מ חייב להחזיר לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דאיירי כגון שאינו שו"פ כדי לצור ע"פ צלוחיתו אלא מצד החוב שבתוכו היה ראוי להחזיר למאן דדיין דינא דגרמי ודו"ק:

שם אמר אביי משמעות דורשין א"ב וכתב הריטב"א ז"ל אבל לענין דינא לא פליגי ע"ש וי"ל לדברי אביי דקאמר דת"ק דריש מן אשר תאבד ומצאתה אתא לדרשה אחרינא ור"י דריש מן ומצאתה ותאבד אתיא לדרשה אחריתי מנ"ל דל"פ בדינא דאימא דאם היתה בשעת אבידה שו"פ ובשעת מציאה אינה שו"פ למ"ד מאשר תאבד איכא וחייב להחזירה ולמאן דדריש מומצאתה אינו חייב להחזירה ועוד יש לדקדק מאי קפריך לקמן לרבא ולמ"ד ומצאתה הא בעי' אשר תאבד ולמ"ד אשר תאבד הא בעי' ומצאתה ומאי קו' אימא דרבא ס"ל דכל אחד דריש מתיבה אחת ותיבה אחרת אתיא לדרשה אחרינא דאמר לעיל וי"ל דס"ל לגמ' דכ"ע אית להו דבעי' שו"פ בין בשעת אבידה בין בשעת מציאה מקראי אשר תאבד ומצאתה ואע"ג דאיכא למדרשנהו לדרשא אחרינא מ"מ האו דרשה עדיפא טפי דהכי משמעותי' דקרא או אפשר דתרתי ש"מ כדקאמר בתר הכי אלא דאביי ס"ל דא"ץ חרי קראי לשעת אבידה ולשעת מציאה כיון דגלי לן קרא בחדא מנייהו דבפחות משו"פ פטור משום דלא מיקרי ממון וודאי בעל המציאה מתייאש ה"ה באידך ומש"ה קאמר משמעות דורשין א"ב ורבא אמר פרוטה שהוזלה א"ב וכו' וס"ד דמ"ד דדריש מומצאת' ס"ל דלא בעי' שו"פ בשעת אבידה ואידך להיפך ומש"ה פריך ולמ"ד אשר תאבד הא בעי' ומצאתה וכן להיפך דודאי אע"ג דאיכא למדרשינהו לדרשה אחרינא הא עדיפא ומסיק דכ"ע דרשי תרוייהו אלא דפליגי אי בעי' שו"פ משעת אבידה עד שעת מציאה ודרשה דרבינא מוי"ו דומצאתה ודר"י נפק"ל מן ממנו כדאמר לעיל ודו"ק:

ולענין הלכה כתב הרמב"ם פי"ג מה' גזילה וז"ל היתה שו"פ בשעת מציאה והוזלה חייב להחזיר ע"ש ועבמ"ש ה"ה ז"ל וכתב עליו מרן ז"ל שדבריו תמוהים ע"ש ועיין בדרישה שתמה על מרן שהבין הבנה זרה בדברי הרמב"ם וה"ה ז"ל עש"ב ונ"ל דודאי מרן הבין בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש והוזלה ר"ל שהוזלה בשעת ההכרזה ואפ"ה חייב להכריז כיון שנתחייב בשעת מציאה וזה תלמוד ערוך הוא לקמן בפ' הזהב דף נ"ה ואלו כוונת ה"ה ז"ל לענין זה לא הול"ל וכ"מ בפ' א"מ ולא הוה צריך לכ"ז א"ו משום דק"ל שלא הזכיר הרמב"ם דבעי' נמי שו"פ בשעת אבידה ולא הזכיר אלא בשעת מציאה כשנויא קמא דגמ' וזה תימה גדולה על הרמב"ם שפסק היפך המסקנא דגמ' ודו"ק:

והנה הטור ז"ל כתב בסימ' רס"ב וז"ל כל אבידה שאינה שו"פ בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה ותמה עליו הב"ח ז"ל דלכאורה שזה היפך הגמ' דלקמן ועוד דהביא דברי הרמב"ם בסתם ולא השיג עליו ותי' דכוונת הטור והרמב"ם דמפ' הגמ' דקתני בשעת אבידה ושעת מציאה היינו שעת השבה וההיא דפ' הזהב היינו לענין הכרזה דמכריז אפי' זל בין מציאה להכרזה דשמא תתיקר אח"כ ע"ש ונ"ל דזה היפך דברי אביו הרא"ש ז"ל שכתב בפ' הזהב דף נ"ה במתני' וז"ל והמוצא שו"פ חייב להכריז אפי' הוזלה בין מציאה להכרזה כיון דבשעת אבידה ומציאה היה בה שו"פ חייב להכריז עכ"ד הרי לך דהבין דשעת מציאה דגמ' היינו שעת מציאה ממש ולא שעת השבה דאם איתא לדברי הב"ח הול"ל אפי' בשעת אבידה וכו' מ"מ מכריז שמא תתיקר בשעת השבה וכיון דאביו אינו מפ' כן מנ"ל הוא לפ' בענין אחר היפך המפ' לכן נראה העיקר בכונת הטור כמ"ש בפרו"ד ז"ל ויש לתמוה על הרי"ף ז"ל למה השמיט מימרא דרבא דקאמ'