מאורות נתן צא

אך ראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תת"ו והובא בא"ז שכתב דהרא"ש ז"ל ס"ל דאפילו השב תשיבם לא תקין כיון דלא החזירו בזמנו קודם יאוש לא מהני השבה אבל לאו דלא תגזול תקון אותו ע"י השבה זו ע"ש ודחה אותו ה' פרי האדמה ז"ל שם מדברי הרא"ש הכא בפסקיו דלא משמע כן ע"ש ואני אומ' דהרדב"ז ז"ל הביא לשון הרא"ש שכ"כ להדיא ואפשר דמצא לו כן בתוספותיו א"כ ע"כ לומר בפסקיו נמי מסכים לזה וכן משמע מדנקט בפסקיו וז"ל אבל לאו דלא תגזול אפי' אכלה או נשרפה ושלם דמים תקין הלאו וקיים עשה והשיב את הגזילה ע"כ ומדלא כתב נמי ותקון עשה השב תשיבם משמע דמודה שעבר על עשה דהשב תשיבם והא דכתב מעיקרא אלאו דל"ת להתעלם קאי ל"ד אלא ר"ל לאו דאבידה ועשה שלו:

והנה הרז"ה ז"ל כתב הא דאמ' הגאון ז"ל אע"ג דהחזירו מתנה היא ואיסו' דעבד עבד ר"ל דמעיקרא עבר איסו' ואפילו עכשיו תקין הלאו וכ"כ הלח"מ ז"ל בפי"ד מה' גזילה ועיין במלחמות ז"ל דס"ל דאם קיים העשה לית ליה איסו' כלל וראיתי לתוס' בפ' כל שעה דף כ"ט ע"ב ד"ה רב וכו' וז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עיבר באות' שהייה וכו' וטעמ' משים דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עיבר כשמבערו לבסוף וכתב המש"ל ז"ל פ"א מה' חמץ דכונתם אם דעתו לבער לא עבר אפי' על איסו' אבל אם אין דעתי לבער אע"ג דאינו לוקה כ"ז דאפשר לקיים העשה מ"מ איסו' מיהא איכא כיון שדעתו מעיקרא שלא לקיים העשה ע"ש ה"נ כשגזל מעיקרא ודאי דהיה דעתו שלא יחזיר הגזילה והאבידה א"כ אע"ג דהחזירה עבר איסו' וצריך תשובה ויש להביא ראיה לזה מדאמר בסוטה דף מ"ג לא חינך ולא חנכו פרט לגזלן לימא דלא כריה"ג דאי כריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ריה"ג כגון דעבד תשובה ויהיב דמי וכו' וי"ל למאי איצט' לומר דעבד תשו' יתרץ בפשיטות כגון דיהיב דמי הגזילה א"ו דס"ל לגמרא אע"ג דקיים העשה מ"מ אית ליה איסו' ומש"ה הוצרך לומר דעבד תשובה וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' תשו' וז"ל וכן החובל בחבירו והמזיק ממינו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישיב מלעשות כזה לעולם שנא' מכל חטאות האדם ע"כ וזה הגזלן בכלל מזיק ממון חבירו ובזה א"ש מה שהק' ה' פרי האדמה ז"ל לדעת הלח"מ דהו"ל לרבינו לכתוב דין זה בפ"א דה' גזילה ובמ"ש א"ש שכבר כתב בה' תשובה והכא הביא מימרא דרבא ומה שהקש' עוד דא"כ למאי איצט' לומר אע"ג דהחזירה אחר יאוש מתנה היא ועבר הול"ל אפי' החזירו קודם יאוש דלא הוי מתנה עבר על איסו' ע"ש ונ"ל דנקט כן לענין ל"ת להתעלם דאם החזירה קודם יאוש לא עבר כיון דהחזירה בעוד ששם בעליה עליה אבל אחר יאוש עבר נמי על לא תוכל להתעלם ודו"ק:

ד"ה אינו עובר וכו' ובפ"ק דקידושין דחשיב השבת אבידה מ"ע שאין הז"ג היינו בענין שבכאן עכ"ל וז"ל התוס' בקדושין דף ל"ד ובאבידה נמי משכח' לה עשה בלא לאו כגון שנטלה ע"מ להחזירה וכגון שנטלה אחר יאוש וכו' עכ"ד ולכאורה שזה היפך סוגיא דהכא דבעי' דנטלה קודם יאוש ונ"ל דמ"ש נטלה אחר יאוש ר"ל דנטלה לעצמו ולא היה רוצה להחזירה לבעליה:

וראיתי להריטב"א בקידושין שהביא משם רבו וז"ל ורבינו הגדול ז"ל תי' דבהאי אע"ג דאית בהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומיה עשה וכו' וכיון דהעשה הוא העיקר אלו הנשים היו פטורות מן העשה היו פטורות מלאו ע"כ ופי' דבריו מ"ז ז"ל והביא דבריו א"א זלה"ה דכונת דבריו כך היא דבהני לאוי העשה הוא העיקר והלאו הוא טפל דאי לאו העשין הלאוין אין להם על מה שיסמוכו וכו' וכן לאו דלא תקח האם על הבנים דאי לא כתי' שלא תשלח אין לו שחר דהוה גופ' ליה הכי לא תקח האם על הבנים שניהם ביחד הא אם אינו לוקח אלא א' נוטל מה שירצה א"כ כל הני העשה הוא העיקר ואי הני נשי היו פטירי מהעשה שהוא עיקר הוו פטירי נמי מהלאו שהוא טפל וכו' וכת' דבזה ניחא הא דאמר לקמן דף ל' גבי השבת אבידה והוא כהן והיא בבית הקברות פשיט' האי עשה והאי ל"ת ועשה וכו' והא באבידה נמי איכא ל"ת אלא ע"כ דלא מקרי ל"ת כיון דהעשה הוא עיקר עש"ב ואחה"מ נ"ל דתי' זה היפך סוגיא דחולין דף קמ"א ע"א דפריך אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה הו"א לדבר מצוה לא עשה ל"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ונדחקו התם לתי' ע"ש ואי איתא דלאו זה ליתא והעיקר הוא העשה א"כ מאי קו' דאי לא דרבי קרא הו"א לדבר מצוה לא דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשלח תשלח דלא תקח וכו' לא מקרי לאו כיון דהעשה הוא עיקר לא מקרי אלא עשה כמ"ש גבי נשים וי"ל בדוחק:

שם בגמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה וכו' כתב הרא"ש והגליון בא"ז והא דלא אמרי' נעשה והוה תיובתא לר"א משים דאפשר לפ' דעל השלחן מקרי לפני השולחני וא"ץ לומר נעשה ואיכא למימר נעשה היפך ר"א לזה אמר אלא מהא ליכא למשמע מינה ע"ש אבל ק' כיון דדיוקא דרישא לא היי דיוקא ודיוקא דסיפא הוי דיוקא אמאי קאמר אלא מהא ליכא למשמע מינה אימא דיוקא דסיפא נעשה לרישא ולכאורה יש להביא ראיה מכאן דלא כה' קול הרמ"ז ז"ל והביא דבריו ה' יד מלאכי ז"ל דאמר נעשה מסיפא לרישא ונ"ל דלא אמרינן כן אלא היכא דאמור' או סתמא דגמרא אית ליה שים סברא מעלמא וכשתפרוך מדיוקא דמתני' ואיכא דיוקא בסיפא דמסייע לס"ז אמרינן נעשה מסיפא לרישא אבל הכא משמע ליה דר"א יצא לו דין זה מדיוקא דמתניתין וכדפריך אחיך ור"א מנ"ל הא לן לא רצה לומר נעשה מסיפא לרישא דמנ"ל זה ועיין למהרי"ל ז"ל שכתב מסוגיא דפ"ק דקידושין משמע דלא אמר נעשה מסיפא לרישא ע"ש ונ"ל דאי מהא לא איריא דודאי דרך הגמרא בכ"מ לומר נעשה מרישא לסיפא אלא היכא דאיכא למ"ד דס"ל איזה סברא ודיוק' דרישא היפך דבריו אמרינן דיוקא דסיפא אמת ונעשה מסיפא לרישא ודו"ק:

שם אמר רבא מתניתין קשיתי' וכו' עיין בהרמב"ם ז"ל פי"ו מה' גזילה שפס' ג"כ גבי חנוני דאם מצא על התיבה של חנוני הרי הם שלו ולכאורה דמגמ' הכא לא משמע כן וכן הק' עליו הטור בסי' ר"ס ע"ש והב"י ז"ל פי' דרבינו ס"ל דדיוקא דסיפא שדייק מעיקרא אמת אלא גבי חנות איכא דיוק א' וגבי שולחני איכא ב' דיוקים ע"ש ולכאורה דבריו אינם מובנים כמ"ש בדרישה ז"ל ע"ש וא' מבני הישיבה בן דודי ז"ל יישב דברי הב"י כך דרבינו ס"ל מדקאמר בגמרא מתני' קשיתי' מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני ליתני על השלחן וכ"ש בין הכסא לשולחני א"ו על השלחן של מוצאן וזה הכרח אמתי והכרח זה איתי' אפי' גבי חנוני וממילא רישא דקתני בתוך החנות וכו' על התיבה נמי בכלל החנות הוא ומה שהוצרך להביא