מאורות נתן פט

ז"ל ס"ל דאע"ג דיאוש של"מ לא הוי יאוש היינו דאסו' ליטלו לכתחילה אבל אם עבר ונטלו זכה בו ואע"ג דאתא לידיה באיסו' כיון דא"ב סי' ואינו יודע למי יחזיר וכמ"ש מרן לעיל ברפט"ו ודוקא בדבר שיש בו סי' הוא דלא זכה אפי' אם נתייאש אח"כ כיון דבאיסו' אתא לידי' וכמו שמבואר כ"ז בש"ך סי' ר"ס ס"ק כ"ו ובדברי המחבר ז"ל לעיל וא"כ הכא כיון דחצירו היא כידו וכבר נתייאשו הבעלים ודאי זכה בעל החנות ואע"ג דבאו לחצירו קודם יאוש מ"מ מיד שנתייאשו זכתה לו חצירו דידו כה"ג זכתה לו כיון שא"ב סי' דאי מיירי בשיש בו סימ' אמאי הרי אלו שלו הול"ל יטול ויכריז אם רוב ישראל וכמ"ש הרמב"ם אח"כ ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר משום דהויא חצר שאינה משתמרת והראב"ד והרשב"א שכת' הטע' משום דבאה לו המציאה קודם יאוש לשיטתייהו אזלי דפליגי על הרמב"ם לעיל וכמ"ש ה"ה ז"ל ולפ"ז ע"כ הטע' דבכותל חדש דלא קניא לו חצירו משום דהויא חצר שאינה משתמרת כמ"ש ה"ה דאפי' בחציו ולפנים נמי אינו משתמ' כיון שפתוח לר"ה ויכול להכניס ידו עד לפנים ושלא כדברי התי"ט והמחבר ז"ל דטעמ' משום דבאיסו' אתא לידי' דהא התם מיירי אפי' בדבר שא"ב סי' ולדעת הרמב"ם אע"ג דבאיסו' אתא לידי' זכה בו אמנם אפשר דהרמב"ם מודה דבדבר שיש בו סי' חצרו כידו ואע"ג דנתייאשו הבעלים אח"כ לא זכתה לו ואע"ג דהוי' חצר המשתמרת דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועיין במח"א בה' קנין חצר סימן ה' ודו"ק עכ"ה)]:

שם בגמ' וא"ר שמעיה וכו' מ"ט הואיל ושוקי ירושלים וכו' רש"י ז"ל פי' דקאי על ירושלים בשעת הרגל מ"ט מעשר ומ"ש מהר הבית דאמר דאפי' בשעת הרגל הוי חולין אבל הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' מע"ב ה' ט' כתב ט"ז לשאר ימות השנה דאמר חולין וק"ק לפי"ז למה צריך לט"ז ת"ל משום דאזלינן בתר רובא ורוב המעות חולין כמ"ש רש"י ז"ל הן אמת שראיתי להראב"ד ז"ל הובא בא"ז שכתב וז"ל ובירושלם וכו' בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר שכל מי שיש בידו מעות מעשר ב' מעלן ברגל לאכלן שם ורוב המעות של מעשר הם וא"ר שמעיה מ"ט בשאר ימות השנה חולין נאמ' משעת הרגל נשארו שם עכ"ד הרי לך להדיא דס"ל דבשעת הרגל ליכא פירכא דר"ש משום דבשעת הרגל בשוקי ירושלים הוי רוב המעות מע"ב ולא אזלינן בתר רובא דשתא וע"ז פריך בשאר ימות השנה אמאי לא אמרינן דזה נשאר משעת הרגל דהוי רובא מעשר ב' וזה שיטת רבינו ודלא כפרש"י ז"ל ומה שהכריחם לפ' כך נראה משום דק"ל קו' התוס' בד"ה בהר הבית לעולם חולין וא"ת והא אמרינן בפרק הרואה לא יכנס אדם בהר הבית במעות וכו' וצ"ל הט' כמ"ש בירושלמי מפני שחזקתו מתרומת הלשכה שחללום הגזברים א"כ לפ"ז ליכא קושיא מ"ש מהר הבית דאמר חולין דשאני התם דליכא אלא מעות הגזברים וכו' אבל בשאר שווקי דירושלים דהולכים בהם בני אדם ורוב מעותם מעשר הוי מעות הנמצאים מעשר וע"כ דפרכת הגמרא קאי אשאר ימות השנה אמאי לא אמרינן שנשארו משעת הרגל [א"מ וכ"כ מהר"י קורקוס ז"ל ע"ש עכ"ה]. ועיין להמש"ל ז"ל בה' מעילה פ"ז ה' ו' שפשט מכאן ספיקו של הר"ן ז"ל שנסתפק בס' איסו' דלא איתחזק איסו' בדבר שיש לו מתירין אי אזלינן בתר רובא או לא ופשט מכאן מדקתני בירושלים בשאר ימות השנה הוי חולין משום דאזלי' בתר רובא ואע"ג דמעות מע"ב הוי דשיל"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ו מה' מע"ב א"ו בס' איסו' אפי' דשל"מ אזלינן ביה בתר רובא ועיין להמג"א ז"ל סי' תקי"ג ס"ק י"ג שכתב בפשיטות דשל"מ לא אזלינן ביה בתר רובא ועיין לה' ציון לנפש חיה ז"ל בפסחים שחילק דלא מקרי דשל"מ אלא פירות דעומדים לאכילה אבל מעות לא מקרו דשל"מ ונתיישבה הסוגיא דהכא דאיירי במעות אבל מ"מ ק"ל לדעת המג"א ז"ל מתוספת' שהביא אותה המש"ל ז"ל דקתני אפי' בפירות אזלינן בתר רובא ודו"ק:

רש"י ד"ה ה"נ סתם שוכר בית וכו' ונימא האחרונים שכחוהו וכו' עכ"ל דעת רש"י אפי' כבר יצא מהבית וכבר חפש כשיצא ממנה אפ"ה תלינן בשוכר אחרון ששכחה שם שאלו שכחו הראשונים כבר מצאו האחרוני' וכו' אבל התוספות לא ניחא להו בהכי כיון דכבר חפש כשיצא א"כ אין לתלות בשוכר האחרון יותר מא' כמו שמבואר בא"ז משם תוס' שאנץ ומש"ה פי' דס"ל לגמר' דמסתמ' בע"ה לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים ומש"ה פריך וניזיל בתר בתרא דהיינו בע"ה ולפ"ז יצא לנו מזה לענין דינא לדעת רש"י אם השכירה לאחרים ויצאו ואין ב"ה דר בתוכה הרי המציאה של שוכר האחרון ולדעת התוס' בעינן ששוכר אחרון עדיין דר בה עכשיו אבל אם אינו דר בה עכשיו הרי היא של מוצאה והרא"ש ז"ל כת' ח"ל ואמאי ניזיל בתר בתר' מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי היא שלו ואפי' אינו נותן בהם סי' שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית כדאמר גבי שוקי ירושלים וכו' ע"ש ונ"ל מפשט דבריו שכתב מי שדר באחרונה ולא למי שדר בה עכשיו משמע דס"ל כרש"י ז"ל דאפי' עכשיו הבית ריקם תחזור המציאה למי שדר באחרונה ויצא וכ"מ מדברי הג"א שם וז"ל אבל אם היה משכירו לאחרים ישראל הרי הם של שוכר אחרון ודוקא דבר שא"ב סי' אבל דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז וכגון שלא שתיך טפי ע"כ ואי ס"ל כהתוס' דאיירי דעדיין ב"ה דר בה אפי' שתיך טפי הוי של ב"ה כמ"ש התוס' דבע"ה אינו שוכח חפציו ימים רבים א"ו דאיירי דאין ב"ה דר עתה בבית ואי מהא לא אריא דילמא הג"א ס"ל כהתוספו' דבעי' דר בה עכשיו אלא לענין שתיך אם דר בה בע"ה אמרינן דבע"ה מניח חפציו ימים רבים אבל שיכר לא אמרינן כן. גם ממ"ש הרא"ש ז"ל בשנויא דגמרא דמשני בג' נכרים וכת' ל"ד ג' אלא אפי' נכרי א' ע"ש לא אתיא אלא כרש"י דאית ליה דמתניתין לא איירי שעדיין שוכנין בה אלא הבית ריקם ומי שיצא באחרונה אזלינן בתריה אם הוא ישראל המציאה שלו ואם הוא כותי הרי היא של מוצאה אבל לס' התוס' דפי' דמתני' איירי שעדיין הבע"ה דר בה א"כ שנויא דגמרא בדוקא ג' אבל בפחות מג' לא מהני כמ"ש התוס' בעצמן ועיין בטור בסי' ר"ס שכתב כלשון אביו וסיים ה"ה אם היו ב' נכרים וישראל דרין ביחד שאנו תולין אותה ברוב ועיין בב"ח ז"ל דפי' ג"כ דברי הטור והרא"ש ז"ל כפרש"י ולא כהתוס' ע"ש ודלא כש"ך שם בס"ק יוד שכתב ונראה דלענין דינא לא פליגי הג"א והפוסקים עם התוס' דלא כנראה מדברי הב"ח דפליגי ע"ש ואחה"מ ליתא דהא ודאי רש"י והתוס' פליגי לענין דינא כמ"ש. וראיתי בדרישה ופרישה ז"ל שפיר' דברי הרא"ש והטור כשיטת התוס' והא דכת' של שוכר אחרון דהיינו אם עדיין שוכן בה עכשיו ע"כ וק"ל היכי מצי למימר כן דהא אח"כ כתב הרא"ש בשנויא דגמרא דה"ה נכרי א' וזה לא אתי אלא כפרש"י כמ"ש ודו"ק:

והנה הטור כתב בשם הרא"ש ז"ל בתשו' ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית של מי היא של ראובן או של שמעון