מאורות נתן פז

קשר סי' ולהוי מקום סי' משמע דבדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז ומש"ה כתב דרבינו גריס בסוף הסוגיא הכי אלא איכא למימר איניש אצנעינהו והו"ל ס' הינוח וכו' ואוקמת' זו סותרת אוקמתות הא' שהיו מעמידין דוקא בדבר שאין בו סי' עכ"ד וק"ק איך אפשר לומר דגמ' אחר שהביא ר"א בר זבד' א"ר ס' הינוח לא יטול דחזר מאוקמתא הא' דהא הוא בעצמו דקא משני לעיל במקושרין בכנפיהן משמע דאי אינם מקושרין בכנפיהם הוי קשר סי' ויטול ויכריז א"כ מנ"ל לרבינו דאחר האמת נפל מאי דקאמר מעיקרא וצ"ע:

ומרן ז"ל תי' דגמרא ס"ל דס' הינוח בין יש בו סי' בין אין בו סי' לא יטול ומעיקרא נתן טעמא בדבר שאין בו סי' משום דס"ד דמתני' איירי בהכי ואהא פריך ולהוי קשר סי' וכו' כלומר דמתניתין לא איירי בדבר שא"ב סי' ומשני דלעולם איירי בין שיש בו סי' ובין אין בו סי' עש"ב ועיין לדרישה בסי' ר"ס שדחה דבריו ועיין בא"ז שכתב בשם הריטב"א ז"ל וז"ל וי"מ וזה דעת מורינו דסתמא נקט ס' הינוח לא יטול דעל הס' עשאוהו כודאי הינוח והא דאמר בגמרא כיון דל"ל סי' וכו' טעמא דניח' ליה נקט דמה"ט אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן והא דפרכינן ולהוי קשר סי' וכו' אלישנא בעלמא פרכינן דפירשנא דמתני' ל"ל סי' וכו' ע"ש הרי לך שפי' רבותיו של הריטב"א כפי' הכ"מ ז"ל אלא דרבינו כתב הטע' בדבר שיש בו סי' כדי שלא יטריח הבעלים וכו' ולפי י"מ אלו הט' משום דלא פלוג רבנן אבל מ"מ פי' שפי' בגמרא דפריך ולהוי קשר סי' הוא כפי' הכ"מ ז"ל:

אך י"ל לפ"ז דרבינו ס"ל אפי' בדבר שיש בו סי' לא יטול אפי' במקום משתמר קצת מהאי דפסק שם ה' ו' מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין אחר הגדר וכו' לא יגע בהן וכו' ואם היו קשורין קשר שהוא סי' חייב להכריז וכו' ע"ש ולכאורה דזה סותר פסקיו דלעיל דפסק אפי' בדבר שיש בו סי' לא יגע ובדרישה שם פי' הא דכתב רבינו ואם היו קשורין וכו' איירי באם עבר ונטל וכן הא דכתב לעיל וכל דבר שיש בו סי' בין דרך הנחה וכו' חייב להכריז בעבר ונטלו איירי ע"ש:

ואני הדל נ"ל דמ"ש רבינו בתחילת הפרק כל המוצא אבידה וכו' אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסיר לו להחזירו לשם איירי במצא אות' במקום המשתמר לפיכך אם מצא אות' דרך הנחה או ס' הינוח לא יטול שלא להטריח בעליה לרדוף אחריה ולתת סימנה אבל אם מצא אות' דרך נפילה יטול ואפי' במקום המשתמש וה"ט כיון שנפלה לא ידע בעליה באיזה מקום נפלה ולא יחזור אחריה ויאוש ודאי לא נתייאש כיון דאית בה סי' לפיכך זה שמצאה יטול אות' ויכריז וזה מוסכם מכל הפוסקים ומ"ש ואם נטל לא יחזיר לשם דמשמע אפי' עומד שם ולא הלך לביתו נראה דס"ל לרבינו כיון שעבר ונטל חיישי' שמא הבעלים ראוהו מרחוק כשהיה נוטלו ואמרו זה שולח יד בממון אחרים ונתייאשו לפיכך לא יחזיר אלא יכריז אם יש בה סי' וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בא"ז שכתב ט"ז וכ"ת כיון דהבעלים נתייאשו למה יכריז י"ל דהבעלים לא נתייאשו אלא אחר שנטלה זה א"כ כשבאה לידו באיסו' את' לידי' לפיכך צריך להכריז אם יש בה סי' אבל אין בה סי' אע"ג דבאה לידו באיסו' זכה בה וכמו שיתבאר לפנינו והא דכתב רבינו בה' ב' וכל דבר שיש בו סי' בין דרך הנחה וכו' זה מימרא דרבא לעיל דף כ"ג ע"א שאמר הילכתא בדבר שיש בו סי' ל"ש ר"ה ליש רה"י וכו' והרא"ש שם הק' והא קי"ל בס' הינוח וכ"ש ודאי הינוח לא יטול ואוקמא במקו' שאינו משתמר כלל ורבינו העתיק לשון רבא ואה"נ דאיירי בהכי במקו' שאינו משתמר וכיון דאית בה סי' חייב להכריז דלא נתייאשו הבעלים בדבר שיש בו סי' ובה' ו' הביא דין הגמ' דהכא דבמקום המשתמר קצת איכא חילוק בין אית ביה סי' או לא וראיה לזה מדלא כתב הטור דין זה בפלוגתא כמ"ש אח"כ גבי אם אין בו סי' ונטלו שיחזיק בו לעצמו א"ו דס"ל דכונת הרמב"ם כמ"ש אבל בדין הירושלמי דחלק בין הלך לביתו ללא הלך בזה אפשר דרבינו ס"ל דגמ' דידן פליג בזה משום דלשון הגמ' ואם נטל לא יחזיר משמע אפי' לא הלך כמ"ש התוס' או אפשר דרבינו איירי בהלך לביתו וכיון דהרמב"ם ליכא הכרעה בדבריו מאי ס"ל מש"ה לא כתב הטור דהרמב"ם ל"ל דין הירושלמי וראיה לזה דרבינו מפ' הסוגיא כמו שפי' הפוסקים דדוקא בדבר שא"ב סי' הוא דאמר לא יגע אבל בדבר שיש בו סי' יטול מדכת' בפי' המשנה וז"ל מצא אחר הגפה וכו' אי אפשר לו שיקח אלו הדברים הנז' לפי שיש לו לומר הבעלים הניחו' לשם שיחזרו ויקחום ואם לקחום לא יהו להם בהם סי' שיתנו כדי שיחזרו להם מה שלהם לפיכך לא יגע בהם עכ"ד הרי לך להדיא דס"ל דמתני' איירי דוקא בדבר שאין בו סי' כמ"ש:

והנה בדבר שא"ב סי' כתב רש"י לקמן דף ל"ז אם עבר ונטלו לא יחזיר אלא יהא מונח עד שיבא אליהו וכן דעת הראב"ד ז"ל בפט"ו מה' גזילה וכן הסכימו רוב הראשונים אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל אם נטלם הרי הם שלו ועיין בה"ה ז"ל שהניח אותו בקו' מט' דקי"ל כאביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש כיון דבא לידו באיסו' ומרן ז"ל תי' דהא דאמרינן יאוש של"מ לא הוי יאוש היינו דאסו' ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם וכת' הדרישה לפ"ד הא דאמר התם באיסו' את' לידי' דוקא בדבר שיש בו סי' אבל דבר שא"ב סי' כשבא כבר לידו מחזיקו לעצמו אע"פ שבא לידו באיסו' ותמה עליו מדפריך התם לאביי ת"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן גנב מי קא חזי ליה דמיאש ומאי קושי' דהא הגנב שנטל ונתן כבר אתא לידי' ולדברי מרן מודה אביי דבאתא לידו מחזיקו לעצמו ולא פליג אלא שלא ליטלה לכתחלה ונ"ל דאינה קושיא דהא דכתב מרן דאם עבר ונטל הרי הם שלו היינו היכא דלא ידעינן הבעלים להחזיר להם הילכך זכה בהם ואפי' באו אח"כ עדים והעידו שהם של זה כיון שכבר נתייאשו הבעלים וכבר זכה בהם אבל התם גבי גנב אע"פ שזה שלקחה מן הגנב לא ידע הבעלים מ"מ כיון דהגנב ידע הבעלים לא קנה כיון דאיכא תקנת' שישאל הגנב זה של מי או אפשר שיתגלה אח"כ למי גנב ומש"ה אפי' כבר בא לידו לא קנה אות':

וראיתי להש"ך ז"ל שתי' הא דאמר יאוש של"מ ל"ק ה"ד לענין כשיביאו הבעלים עדים שהיא שלהם דצריך להחזיר אבל כל זמן שלא הביאו עדים ולא ידעי' של מי יעשה בה מה שירצה וא"ץ להניח ער שיבא אליהו והעמיס זה בכונת מרן ז"ל ע"ש ואחה"מ אין נ"ל כיון דחייב להחזירה לבעלים כשיתברר הדבר שהיא שלהם א"כ היכי עביד בה כל צרכו שמא אח"כ יביא עדים שהיא שלו ולא ימצא מהיכן יקח ומ"ש זו מהא שפסק לעיל הרמב"ם ז"ל פי"ג ה' יו"ד המכריז ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ה"נ כיון דחייב להחזיר אם יתברר הדבר שהיא שלו הול"ל דתהא מונחת עד שיבא אליהו וצ"ע: