מאורות נתן פג

ולאו אדעתייהו א"כ שפיר הק' התוס' לעיל כיון דמספק"ל אי נפול בר"ה או ברה"י ואפי' את"ל ברה"י הא איכא נמי מיעוט דנכרים והו"ל רובא וודאי מתייאשי הבעלים ואמאי חייב להכריז ואע"ג דבעי למימר דאפי' ברוב נכרים פלוגי רבנן מ"מ הא לא קי"ל הכי והתוס' דנקטו כן הוא לאלומי הקו' ודו"ק עכ"ה]:

בא"ד ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב נכרים פליגי רבנן ומחייבי להכריז וכו' עכ"ל [א"מ ק"ק דאפי' אם רבנן פליגי ברוב נכרים מ"מ לא מחייבי להכריז אלא מניח ער דמייתו בעלים ויהבי סי' כדאמר לקמן דף כ"ד ע"כ ואבע"א לעולם רבנן מי קתני הן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח ויתי ישראל וכו' ואפי' לשנוייא קמ' לא פליג בהא דודאי כיון דרוב נכרים אין להכריז דילמא דנכרים היא וקעביד איסור' אלא דס"ד דמאי דקתני אינו חייב להכריז ר"ל שהן שלו ומש"ה מוקי לה בטמון וצ"ע עכ"ה]:

ע"ב גמ' ואמאי להוי קשר סי' וכו' הק' בא"ז דהכא משמע דפשט"ל דקשר הוי סי' ולעיל בספ"ק אמר ש"מ קשר הוי סי' משמע דמספק"ל א"כ הכא נמי הול"ל ש"מ קשר לא הוי סי' ע"ש ונ"ל ליישב במ"ש א"ז לעיל בד' כ"ב ע"א בהשמטה השייכה לכאן וז"ל ולהוי מנין סי' מדלא פריך תרוייהו בהדי הדדי ולהוי קשר או מנין סי' משמע דסי' דקשר עדיף ולהכי פריך מעיקרא ולהוי קשר סי' ללמדך דאחד אומר קשר וא' אומר מנין ינתן לאומר קשר ע"כ לפ"ז דקשר עדיף ממנין א"כ פשט"ל לגמרא דקשר הוי סי' מדבעו מניה דר"ש מנין הוי סי' או לא ופשיט להו דהוי סי' א"כ כ"ש קשר דהוי סימן ומש"ה פריך בפשיטות ולהוי קשר סי' ולעיל דאמר ש"מ קשר הוי סי' כלומר דלפשוט נמי ממתניתין דקשר הוי סי' וא"ץ לפשוט מדיוקא ובזה י"ל נמי מה שתמה הרמב"ן ז"ל על הרי"ף אמאי לא הביא ענין זה דקשר הוי סי' או לא ע"ש בא"ז וכן י"ל על הרמב"ם ז"ל למה לא הביא דין דקשר וכו' ובמ"ש א"ש דס"ל דסי' דקשר עדיף ממנין וכיון דפסקו דמנין הוי סי' לא איצטריך לומר דקשר הוי סי' דזה פשוט דכ"ש ממנין ודו"ק:

שם דאמר רב יאודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכתא וכו' עיין פרש"י ועיין במ"א ס"ס תקס"ה שהביא ראיה מכאן דמי שמתענה ושאלו חבירו אם הוא מתענה מותר לומר לו שאינו מתענה משום ענוה והביא נמי מעובד' דריב"ל בכתובות דף ע"ז דשאל אותו רשב"י נראת הקשת בימיך א"ל הן ומסיק בגמרא ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר דלא אחזיק טיבות' לנפשאי וכתב עליו ה' אליה רבא ז"ל דאיכא למדחי דהא דריב"ל אינו שקר כל כך דאפשר שנראת הקשת במקום אחר ולא ידע ע"כ וה' פתח עינים ז"ל הכא דחה דבריו מהש"ס דקאמר דלא לאחזוקי טיבות' לנפשי' מוכח דידע דלא נראת כלל ושנה משים ענוה ע"ש ועיין לה' הנזכ' בכתובות דף ע"ז שהביא מזוה"ק בפ' ויחי דבימי רשב"י היה נראת הקשת בבבל וכפ"ז מוכרח דמה שלא נראת הקשת לכבוד הצדיק הוא דוקא במחוז שלו אמנם במחוז רחוק הוא נראה ופי' כן דברי ריב"ל ע"ש א"כ ק' מה יענה במה שדחה כאן דמלשון הגמרא משמע שלא נראת כלל ונראה ליישב דהנה מדברי הזוהר הנז' משמע דרשב"י ידע דבמקום אחר נראת הקשת רק כונת שאלתו לריב"ל הוא אם נראת הקשת במחוז שלו או לא והשיב לו ריב"ל הן ואפשר דריב"ל לא היה משקר דכונת דבריו שאמ' הן ר"ל שנראת במחוז אחר אבל לא במחוז שלו אלא משום דריב"ל קא משיב על דברי רשב"י נראה כמשקר וע"ז קאמר בגמרא ולא היא אלא כדי שלא יחזיק טיבות' לנפשי' אבל לשקר לגמרי ליכא ראיה מהתם דמותר ודו"ק:

והנה הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' גזילה פי' בפ"א דהיינו שהיה עוסק במסכ' נדה אומר במקואות וכתב הלח"מ ז"ל הט' כדי שלא ישאלוהו שאלות בענין נדה ויבא להתבייש אם לא ידע להשיב ע"כ ונראה דבא רבינו ליישב מה שהק' התוס' והא אמרינן ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמ' לו אלא אמור לו מיד ולזה פי' רבינו דהכא איירי בצ"מ דלא הגיע להוראה וחושש שמא לא ידע להשיב אבל התם מיירי בצ"מ שהגיע להוראה שצריך להשתדל שיהו דברי תורה מחודדין בפיו ומשיב מיד וגבי אושפיזא נמי פי' בע"א כגון שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריחו ע"ז שנתארח אצלו ע"כ והק' עליו ה' רצוף אהבה ז"ל דף ק"ח דכיון דטעמא משום דאנסי לשמעון כפי הפי' שיהיה או שיגזלו ממונו או שיבואו עליו אנשים שאינם מהוגנים א"כ כי אמר אצל ראובן נתארחתי סו"ס אנסי לראובן ונ"ל דאינה קושיא כלל דאדרבא מכח זה לא פי' רבינו אושפיז' כמו שפי' רש"י והתוס' משום דזה מדינא מקר' דכתי' מברך רעהו בקול גדול וכו' א"כ ליכא חידוש בזה לת"ח דאפי' לשאר בני אדם נמי חייבין לעשות כן לזה פי' דהכא לא מיירי במשבח לבע"ה שלו אלא אם שאלוהו היכן אתה יושב יאמר לו אני יושב אצל אדם אחר כגון ראובן בשביל שלא יבא עמו אדם אחר ויהי טורח בשביל שניהם וזה דרך ארץ ומפני זה מותר לת"ח לשנות בדבר זה ומ"ש הלבוש בסי' רס"ב וז"ל אושפיז' כיצד הרי שמתארח אצל שמעון ואמר אחר וכו' נראה דמ"ש אחר דהיינו שלא יאמר אצל שמעון הוא מתארח אלא יאמר שהוא אצל אדם אחר דהיינו ראובן ואין פי' כמ"ש הסמ"ע ז"ל שם שהבין שיאמר כן בסתם ע"ש אלא כונתו כמ"ש. ובהג"א ל הוסיף דבעינן נמי ת"ח שהוא מקפיד על חלוקו להפכו שלא יראו התפירות המגונות ע"ש ותמה הב"י ז"ל בסי' הנז' דלמה השמיטוהו הפוסקים דזה מימרא דר"י בשבת דף קי"ד וליכא מאן דפליג עליה ועיין בדרישה ז"ל שדבריו דחוקים ונ"ל דהפוסקים מפ' מימרא דר"י כמ"ש הח"א והרי"ף ז"ל שם דבא ר"י לומר איזהו ת"ח שמכיר בט"ע מי שמקפיד על חלוקו כשהוא הפוך ונותן עיניו בו בזה ודאי יש לו ט"ע וראוי להחזיר לו אבידתו בט"ע אבל אם לא יש לו מדה זו אע"פ שת"ח הוא ויודע כל הגמ' לא יחוייב שיהיה לו ט"ע דשמא אין לו ט"ע אע"פ שהוא אומר שדבר זה שלו עינו הטעתו לפ"ז דזה עיקר דמחזיר לו אבידתו בט"ע א"כ הו"ל לגמ' הכא להביא מימר' זו ומדלא הביאה נראה דלא ס"ל כן אלא כל ת"ח שיאמר שהכיר כלי זה בט"ע מהני ומחזיר לו אבידתו ודו"ק:

רש"י ד"ה ברשום חביותיהם היו וכו' עכ"ל עיין להריטב"א ז"ל בא"ז שהבין בדעת רש"י דסתימה לחוד הוי סי' בלא שום רושם אחר שיש בה אלא דבתשרי שכל העולם סותמין חביותיהן אז לא הוי רושם סי' אבל בשבט וניסן שיש שמניחים חביותיהן פתוחין ויש שעושין רושם הילכך רושם הוי סי' ודחה אותו מכמה טעמים וא' מהם מדקא משני אביי בסמוך אידי ואידי ברשום ול"ק כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו דלאחר שנפתחו רושם לא הוי סימן ואלו השתא אמרינן דאדרבא בזמן שנפתחו הוי רושם סי' ואין זה שיטת הגמ' דכי הדר אמרינן אידי ואידי נבא להפך הסברות וכו' ע"ש ולכאורה קו' זו לא נתיישבה במה שפי' התם רבינו בצלאל בדעת רש"י ז"ל דס"ל הסי' הוא במה שנפתחו בימי שבט